צבא העם

בהמודיע פורסם מאמר של מ. שלום בו הוא טוען שאת כשלי הצבא במלחמת לבנון אין לתלות רק בצבא אלא במצב העם כולו, שכן צה"ל הוא צבא העם וכפני העם פני הצבא.
"מי שמזהה את הנוער הישראלי בחו"ל ע"פ התנהגותו וקולו... רואה אותם אח"כ באוגדות ובחטיבות, המדים הירוקים אינם משנים את הטבע ואת האופי."
לדעתי הניתוח שלו נכון. אבל לפי דבריו, היה לו להסיק מסקנות קשות.
תהיתי לאיזה עם משתייך כותב המאמר? יש חלק בעם היושב בציון שאנו מקוים שאינו מיצג את ה"ישראלי הלא אכפתניק, הזלזול בערכים ובמשימות..." ציבור יקר שאינו תוצר של מערכת חינוך המלמדת אגואיזם וניהיליזם ולכן אם הצבא הוא "המשך ישיר של אותה התנהגות טרום צבאית של אותם קצינים וחיילים" אולי כדאי לשפר את פני הצבא ע"י השתתפות של אותם פנים משובחות יותר של העם?
כולנו מכירים את תפקודם של בני הישיבות בצה"ל, האחוז שלהם בקצונה והנכונות ומסירות הנפש שלהם שהתבטאה גם במלחמה זו. כמובן, שאין להשוות ביניהם לבין בני הישיבות החרדים, מכיון שהם חונכו מינקות שההשתתפות בצבא היא מהערכים הנעלים יותר.
עם זאת, הרגשתי היא שבימים אלה ההכרה בכך שאנחנו יכולים לשפר את מאזן העם היא דבר קיומי. כנגד עומד אויב שרוח הדת שמאחרי הטיל שלו מאד חזקה, וכדברי נסארלה ימ"ש "זה נצחון הרוח על החומר" - ואילו הפונדמנטליסטים שלנו (זה אנחנו) מתבוננים מסוייגים משהו על הכוח הלוחם, המיצג איזה "עם" שהוא יכול לדבר עליו בגוף שלישי. 
האין זו תביעה גדולה?

[יודע אני שהציניקנים יאמרו על מה המהומה - ממילא החרדים אינם טובים מהחברה בישראל העכשווית. סבורני שזו טעות.]  
   
  תוקן על ידי - לבהעיברי - 19/10/2006 18:52:49

לב העברי

סוגיית אי השירות של בני הציבור החרדי בצה"ל ראויה לדיון רציני, יש לשאלה זו צדדים שונים לחיוב ולשלילה, אולם דווקא הנקודה שהעלית כלקח ממלחמת לבנון  האחרונה נראית לי שגויה. לא השתתפתי בלחימה ולא חקרתי היטב את התנהלותה, אבל הרושם שקיבלתי שונה מהותית ממה שהוצג כאן. אני התרשמתי שהלוחמים במלחמת לבנון האחרונה - דתיים וחילוניים כאחד - גילו בשעות הקרב שאר רוח ונכונות למסור את עצמם להשגת המטרות ולהגן על העם והארץ בכל כוחם, בניגוד אולי לרושם של הישראלי המצוי שנזכר במאמר המצוטט. הכשלים העיקריים היו כפי הנראה ברמות הפיקוד השונות, בחוסר המוכנות לקרב; בקבלת החלטות לא מקצועיות; בהצטיידות לקויה; בהעברת הוראות בצורה לא מסודרת; באי השתתפות של המפקדים בעומק שטח הלחימה ועוד כהנה וכהנה. ליקויים אלו נובעים כפי הנראה מתכונת ה"סמוך" הישראלית ומשכרון הכוח, כמדומני שזו איננה המלחמה הראשונה שאנו נתקלים בבעיות מסוג זה. האם אמנם לציבור החרדי ישנה עדיפות בנקודה זו? צר לי לקבוע שאני סבור שמחלה זו עצמה קיימת במחנינו באותה מידה והיא אף זוכה לגיבוי אמוני של "בטחון", אני רגיל לטעון שה"יהיה בסדר" של הישראלי מנוסח אצל החרדי ב"בעזרת השם". באשר לטענה שלחרדים ישנו יתרון מסויים במסירות לטובת הכלל ובמוכנות לתרום ולהגן בגופו על העם והארץ, אני משער שיש דברים בגו, אם כי יש לי הסתייגויות כלשהן מאמירה כוללנית זו.