|
|
| נשלח ב-20/10/2006 06:27 |
 |
| |
סובלנות עם אמונה מוחלטת בצידקת הדרך, הילכו יחדיו?
מה ההסבר השיטתי להנחה שאדם יכול להאמין בצידקת דרכו (נגיד: ליטאית, חסידית, ציונית-דתית, או דרך אחרת), זאת אומרת שאך ורק היא הדרך הנוכה בעבודת ה' והכרת האמת, ושאר הדרכים פסולות ומלאות טעויות, ויחד עם זאת להיות סובלני ולהכיר בזכות האחר להאמין שדרכו היא האמיתית והדרך שלו היא פסולה מלבוא בקהל.
ושמא סובלנות משמעה שלא ברור לאדם שדרכו היא האמיתית.
או שמא האדם מאמין שהרבה דרכים מובילות אל האמת, וכל אחד יכול לבחור בדרכו, אלא שעבורו אישית דרך זו מתאימה יותר. אם נניח שכך הדבר, קשה לכאורה להעביר שיטה כזו לדור הבא.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 16:17 |
|
| |
תודה לכל המשיבים, שאלתי לא היתה ערכית אלא עובדתית: האם סובלנות זו (כמובן בדיעות) אפשר שתשכון יחד עם אמונה מוחלטת בצדקת הדרך.
ההכרה שאנחנו "יותר שוים" (בלשון אורבל) היא פחות מאמונה מוחלטת בצדקת הדרך, שזו אך זו היא הדרך הנכונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 13:59 |
|
| |
אולי שורשו של הסובלנות נולד עם האימרה שך אלו ואל דא"ח אחרי המחלוקת המרירה עקובה מדם בין שני הבתים בית שמאי ובית הלל. וד"ל.
לב,
האם אתה טוען שההבדל בין פלורליזם לבין סובלנות הוא שהראשון היא בדעות עצמן שאני נותן מקום לדבריך ולדעותיך למרות שכעת איני מבינן, ואילו השני הוא שלמרות שאני חושב שאתה טועה אך ברמת המדות מצוה עלי לא להרוג אותך...? דומה שכבר צלצח עמד בקצרה על נקודה זו. וחושבני שדוד מדבר על הראשון. ומה שאני טענתי שיש מקום ביהדות שכולם צודקים בבת אחת
יש כאן נקודה נוספת וזאת ההבדל בין הדת לדמוקרטיה, הרי הדמוקרטיה טוענת שאין לה שום שליטה בתחום הדעות והאמונות וממילא הסובלנות היא תוצאה מן הטענה שבדעות אין מקום לאכוף את השני. נקודה. לא בגלל שאני אוהב אותך למרות הטעיות בחינת יתמו החטאים ולא החוטאים, הפרדת החפצא המוטעה מהגברא האהוב, ולא בגלל שאני נוקט שאין אמת אחת רק שאין עלי בכלל להתערב במה שהשני עושה או סובר, אני רק מסתכל עלי ובתוכי, (גם בדת יש מושג של קשוט עצמך...) ואילו הדת מצווה על מצות תוכחה, רק שבתחומים צרים ששם לא נקבעה ההשקפה יש מקום לפלורליזם מסויים
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 13:38 |
|
| |
כדאי ליצור הפרדה ברורה בין שני מושגים שונים בתכלית, את הראשון נגדיר פלורליזם, ואת השני סובלנות. שהם שני צדדי הספק של *דוד12*.
א. פלורליזם היא השקפה המשמשת במקום שאני מוכן להכיר שלא כל האמת בידי - ליטאי יכול לגלות יחס פלורליסטי לחסיד, כשהוא מכיר שיש גוונים שאינם ידועים לו ואין כלים להכילם, שהחסיד ספג בחינוכו . הפלורליזם יכול לשמש רק כשהדעה השניה אינה חורגת ממסגרת האמת הכללית.
הפלורליזם הקיצוני כופר בכל אמת כדי לאפשר את קיומן של "אמיתות שונות" עד אין סוף, הוא הופך את האנושות למרעה שליו ושוקט ללא דין ודברים, כדברי ראסל על הסקפטיות - "פילוסופיה של עצלנים". הקצנה זו הפכה בשנים האחרונות כמעט לדת.
ב. סובלנות היא מידה הנקנית בעמל והיא היכולת האדם לסבול את חברו למרות שהאמת בידי וחבירו טועה. איני ממהר לנוחרו כדג ביום הכיפורים שחל בשבת. אני סובל אותו.
למשל ביחס לחילוני - הוא יעשה מעשים נוראים, ואעפ"כ כל זמן שההלכה לא מורה לנו להוקיע אותו לא נחדל מלכבדו בשל אנושיותו (ויהדותו) - בצער, בכאב, ואפילו בכעס.
ההלכה תחמה לנו את גבולות הסובלנות, יש אנשים שאנו מצווים שלא לסבול אותם - למשל מסית.
ניתן איפוא להשתמש בשתי המידות שהציג פותח האשכול בעת ובעונה אחת - תלוי בהקשר.
תוקן על ידי - לבהעיברי - 20/10/2006 13:47:24
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 13:18 |
|
| |
מהי התועלת לציין למאמרים נדחים? ובמה הגיגותיהם יותר נכונות מאשר נכתב כאן? או שתביא הרעיון או לציין ללינק.
לגופו של דבר יש כאן הרבה הרהורי דברים.
בדרך כלל המנגנון ביהדות לטעון לצדקת הדרך מכאן ולסובלנות ואף לפלורזים מאידך, הינו המנגנון שיסד האריז"ל לגבי נוסחאות התפלה - שלכל שבט יש את הנוסח התפלה משלו וממילא כולם לגיטימיים, או כבר בסגנון התלמודי נהרא ונהרא ופשטיה. כך גם ביהדות יש הגירסא הממלכתי שרשמית היא שיטת אגודת ישראל מייסודה של האדמור הרא"מ מגור, שכל עדה וכל זרם יש להם מעלתם וכולם קדושים.
כמדומני שברוב החסידיות כיום וכך בוודאי בגור הגישה הרשמית היא כך שאנחנו שווים בין שווים אך שווים יותר...
כמובן יש להבחין בין שליטה פוליטית שלפעמים חסידות גדולה כמו גור סבורה שהיא חייבת לשלוט על היהדות, ולפעמים אף בדרכי טרור, אך לא מדובר בשליטה אידולוגית רעיונית, שכן היא דוגלת ב"איש על מחנהו ואיש על דגלו"
בדרך כלל ההנחה היא שהחסידות שלנו היא מאד עילאית אך היא מתאימה לסוג אנשים מסויימים הבאים מאיזור מסויים וכו'.
מאידך, קיימות החסידות האידולוגיות הסבורות שהאמת אצלן כמו חב"ד וברסלב למשל, אך מאמינים שכולם ניתן וצריך לשכנע בצדקת דרכם, ולפעמים אף נעדר להם מנגננון אכיפה פוליטית לכפות את דעתם אלא נוקטים בדרכי פרסומת ושיווק מתוך להט בצדקת דרכם כמו שיטת ברסלב שבוודאי אין להם שום כח פוליטי ובכל זאת יש להם הצלחה רבה, וכמו כן חבד -לפי דעתי- אינם מסתמכים על שלטון רק על שכנוע ופרסומת. (ואין זה רק בגלל שאין להם כוחנות אלא בגלל שהם כל כך מאמינים בדרכם שהם מאמינים שאם רק מישהו יתן להם אזן קשבת מיד ישתכנע).
לפעמים האמונה האידולוגית בצדקת דרכם הולכת יחד אם אמצעי כפיה וטרור, ואין הם מאמינים כלל ועיקר בשכנוע רק בכפיה - דוגמה לכך הם הקנאים וסאטמאר בכללם שמאז האמינים שכל האמצעים כשרים להשליט את השיטה הקדושה לעם ישראל.
באשר הנחלת אמונתם לבניהם, דומני שבמבחן המציאות אין שום הוכחות שאלו שהאמינו באמונה טוטאלית הצליחו להנחיל אמונתם לבניהם לעומת אלו שסברו שזה רק מתאים להם מצד הנסיבות. צא וראה שמצד אחד הרבה חסידיות ששורדות ומנחילות מנהגיה ותרבותם מכח האינרציה בלבד ולא אפרוש ואנקוב כאן בשמם, ומאידך קח את שיטת המוסר מבית מדרשו של ר' ישראל סלנטר שנעלם מבמת ההיסטוריה למרות שהאמינו מאד באופן בלעדי בצדקת דרכם.
ויש כאן הרבה דקיות וניונסים שלא נדעתי בהן בינתיים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 10:53 |
|
| |
[חומר נוסף לעיון: פלורליזם, פנטיזם, וכלליות, מאת הרב יוסף קלנר, מדרשת נצרים תשס"א]
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 10:39 |
|
| |
דוד,
מדוע "קשה" להעביר לדור הבא, שיטה שיש בה יותר אפשרויות, וממילא סיכויי ההתאמה שלה יותר גבוהים ? שיטה, שעל פניה, יכולה להתבטא על ידי דובריה ביתר כנות מאשר ה"דוגמטיזם" המאפיין בדרך כלל את חסידי השיטות ה"מסויימות דווקא".
אולי כדאי להגדיר קודם:
את מה אנו מעוניינים להעביר לדור הבא ?
מה האמצעים היעילים לכך ?
ומה המגבלות העומדות בדרכנו ?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 09:27 |
|
| |
[ ניתוח יסודי של כל הנושא , במאמרו של אבי שגיא "הדת היהודית : סובלנות ואפשרות הפלורליזם" ב "עיון" מ"ד 175-200 ]
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2006 08:51 |
|
| |
דומה שלא הבחנת בין:
א. סובלנות אישית - קבלת האחר שאינו דומה לי, כפי שהוא, באופן אישי.
ב. סובלנות בדעות - נתינת לגיטימציה לאחר לסבור דעות מנוגדות לשלי, וכפתגם הדמוקרטי הידוע.
היהדות רואה ערך רק בסובלנות מהסוג הראשון כמובן.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
