איני יודע מה המקור. אבל מקובל לטעון שצדיקים זוכים, וגויותיהם נשארות שלמות לאחר מותם, שלא כמו גויותיהם של סתם בני אדם כידוע.

התופעה אינה ניתנת לאימות פשוט, משום שאסור לפתוח קבר, גם לא למטרת מחקר מדעי כדי לבדוק את אמיתותה של טענה זו, שיכולה לכאורה לחזק מאד אנשים באמונתם - אלו שמזדקקים לזה.

אמנם, יש סיפורים רבים על קברי צדיקים שנפתחו מטעמים שונים, עקב אונס של השלטון וכיו"ב, ואז נדהמו העומדים לגלות שהגוף נותר שלם כביום הפטירה.

והנה, פתאום מתברר שסגולה זו אינה נחלתם של בני ישראל לבד. הסיפור הבא הופיע בניו יורק טיימס. האחריות - עליו.

נס בודהיסטי - או רמאות?

"נס קרה בסיביריה", מבטיח העיתון. כיצד? בשנת 1927 מת מנהיגם של הבודהיסטים של רוסיה. זה היה מאד מרשים. הוא קרא לתלמידים לבוא אליו, נפרד מהם, סידר את רגליו בתנוחת הלוטוס הידועה לכל לומד יוגה, והחל לבצע מדיטציה. וכך מת.
אבל לפני מותו הוא ביקש מן התלמידים שיחזרו "להציץ בגויתי" לאחר 30 שנה.
שמו, דרך אגב, הוא דשי-דורזו איטיגילוב. הוא היה הלאמה ה-12 של פנדיטו המבו, והאריך ימים עד לגיל 75 שנה.

לבודהיסטים לא היו חיים קלים בימי הקומוניזם, ובמיוחד בימי סטאלין (למי כן?) אבל לאחר 30 שנה, או אולי רק 28 שנה, הם חזרו לבית הקברות של הלאמה. הם פתחו את הקבר, וגילו את הגויה שלמה כמות שהיתה.
אם אצטט שוב מהעיתון: "גויתו של איטיגילוב עדיין היתה בתנוחת לוטוס, עדיין היתה שלימה לגמרי, בניגוד לצו הטבע".
הבודהיסטים חזרו וקברו את הגויה, בקבר לא מסומן. אולי זה משמעותי, אך הם מילאו את הארון במלח.
הסיפור עבר כנראה מפה לאוזן, עד שהגיע ללאמה צעיר בשם בימבה דורז'ייב. הוא מצא את אמגלן דבייב, בעצמו בן 88. אמנם אמגלן לא היה בקבר ולא ראה את המראה, אבל חותנו, שמת בינתים, היה שם.
דבייב הוביל את בימבה לקבר. וב-11 בספטמבר פתחו אותו מחדש. זה היה 75 שנה לאחר מותו של הלאמה. היו שם 12 עדים, ביניהם שני פתולוגים וגם צלם. את הקבר עצמו פתחו שני לאמות, שהיו מצויידים במסכות של חדר ניתוח - השפעת הקידמה.
ומה הם מצאו?

את הגויה שהיתה עדיין שלמה.

אחר כך עשו חגיגה שלמה מהסיפור. הלאמה החדש של רוסיה מיקם את הגויה במנזר בודהיסטי, ושם היא אמורה להישאר, מאחורי מסגר ובריח.

הניו יורק טיימס מביא מתולדות חייו של הלאמה, אבל קשה להניח שהן מעניינות מישהו פה.

בקיצור: מדוע הגויה לא התפוררה כפי שאמור לקרות תמיד?
ולדיסלב קוזלצב, שהוא כנראה פתולוג ברוסיה, ניסה להציע הסברים מדעיים. ראשית, המלח. למרות שהמלח יכול רק להאט את התהליך ולא לעצור אותו לגמרי. שנית, המלח אמור היה להתווסף רק אחרי כ-30 שנה (אבל לזה לא צריך להאמין, כמובן).
שנית, סוג האדמה ומצב הארון משפיעים על התהליך.
לקוזלצב היה עוד רעיון, שבעיני נראה משונה עוד יותר. הוא טען שללאמה היה גן מיוחד שמנע את התפרקות המבנה של התאים.
"ואולי חנטו אותו איכשהו", הציע בנוסף. זה כבר נשמע יותר סביר, למרות שאין על כך שום מידע.

ההסבר הבודהיסטי הוא שהלאמה "הגיע למצב קיום מוגבר באמצעות מדיטציה, שמכנים אותו "שוניאטה". או: ריקנות".

עיתונאי שביקר במנזר ראה את הגויה מסודרת. הגוף לבוש בחלוק מוזהב, עם חגורה כחולה. העינים עצומות. הפנים נראות מטושטשות. האף מזכיר את התצלום שיש ממנו משנת 1913. הידים גמישות, הציפורנים קצוצות, העור רך. ראשו מכוסה בשיער מסופר קצר.

מה דעתכם?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

http://en.wikipedia.org/wiki/Abraham_Lincoln%27s_burial_and_exhumation

Lincoln's body was almost perfectly preserved. It had been embalmed so many
times following his death that his body had not decayed. In fact, he was
perfectly recognizable, even more than thirty years after his death. On his
chest, they could see red, white, and blue specks — remnants of the American
flag with which he was buried, which had by then disintegrated.

_________________

מיימוני,

אני מקוה מאוד שלא חשדת בי, שהבאתי מקור תלמודי כדי להוכיח אמיתות פיזיקלית מסוג כלשהו...

אמשלום



ועתה צריך לפרש על מה באמת מדובר שם...

לפי גישתי, כמובן.

אך כמדומה שיש עוד מקורות לרעיון זה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מעשה שישבתי לפני מורי, ובא אחד מן המתלהבים עם סיפור על הצדיק שנמצאה גוויתו שלמה כמו הסיפור "הידוע" על ההוא וכ"ו. חייך ואמר לו ,"עד שאתה מספר לי מה קרה להם אחרי מותם, ספר לי מה עשו בחייהם".

ר' אלעזר ברשב"י -

כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר, אוגנין בעיליתאי ולא תדחלין מינאי. אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי, ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי. איתחזי לי בחלמא, אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי. [ב"מ פד ע"ב]