אל תשליכנו לעת זקנה

לאחרונה נטפלתי בקרוב משפחה זקן וחולה, במוחי עלו הרהורים מספר.

הרושם העולה מהפעולות ודרך הטיפול לעיתים הוא, כי בני המשפחה הלא מבינים שאביהם הגיע לסוף דרכו בחיים, מכאן אין יציאה ליותר מכיוון אחד, אך הם נלחמים את מלחמת החיים בכל עוז.
במצבים בהם אנשים מן הישוב שאינם שומרי מצוות יניחו לחולה לסיים את חייו ואך ידאגו לצמצם את יסוריו כל עוד הוא חי, אצלנו יאבקו על חייו והצלתם כאילו מדובר במי שעתיד לחזור למשרתו בתפקוד מלא.

משאלת הלב של בני המשפחה היא שהוא יסיים במה שפחות סבל, אך הם עצמם לוחמים בכך בכל עוז ואינם מאפשרים למערכת הטבעית לקרוס.
נראה כאילו מתנגש כאן הרצון וההגיון האנושי עם מצות הצלת נפשות, כאילו מבקשים ללחום ולהפסיד כדי שלא נהיה אשמים במותו של יקירנו.
אנו עשינו את שלנו, רחום! אתה עשה את שלך.

האם זה אכן חיוב?
האם זה מצב תקין?

יש להבין כי שאלה זו חדשה היא, הרפואה המודרנית הציבה אתגר לפתחו של בן האדם, היא הפרידה את שרידות מכונת הגוף מתפקודו, אדם יכול לחיות עשר שנים כמת חי, האם אנו מצווים בכך?

נכון! יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, אך האם זה מחייב לייצר מצבים של אדם שאולי אולי מסוגל לאיזה הרהור תשובה, ודאי לא ליותר מזה?

לא את האדם הזה ה' ברא, לא עבורו נבראו שמיים וארץ, לא למענו ניתנה תורה, ואולי כן?

בכל מקרה, לא זה השיקול, כמובן שהשאלה היא הלכתית, אך התשובה ההלכתית די ברורה, מעיון בפוסקים עולה כי אין כל חיוב להאריך חיי סבל, ודאי לא של הזולת.
דומני כי ההנחה וההרגשה הברורה כל כך שיש לעשות הכל נובעת מאיזו תחושה שכאילו לחשוב בכלל על סיוע, ולו פסיבי, לסיום החיים מהוה פגיעה בקדושת החיים.

  

מאיר

למה אתה צריך לגלות לכולם שאתה משתמש בתרגום אבן-תבון של הכוזרי ולא באבן-שמואל....

(לא יפה להעליב!),

בהחלט צריך ליישב את דברי חז"ל, אני מנסה להבין את הרציונל שמאחורי דבריהם למרות לא בהכרח אסכים איתם, (וחוצמזה שהייתי מאוד מאוכזב אם הם לא היו מתאמצים להבין אותי!),

מה פתאום אני אמור לנהוג לפי דבריהם?

מעבר לכל ההערות השמנות שלי אוסיף שזה נראה לי כל כך מופקע מסברה לומר שאסור להרוג אדם שחייו שווים מקסימום לצור על פי צלוחית כך שזה דוחף אותי לתהות מדוע הם אמרו את זה,

(הן ציינתי לכוזרי, והוא במאמר א סביב אות כ, דברים שמנים הם אלו המשביעים את רעבון הדעת והיפוכם ברזים)

למה צריך ליישב את חז"ל, ככה הם סברו, אתה כנראה חושב אחרת, הם לא מתאמצים להבין אותך ואתה אם לא תרצה לא תתאמץ להבין אותם, ההבדל הוא שאתה אמור לנהוג על פיהם.

מה פשר עניין הרזון? לא הבנתי,

אתה צודק בחילוק שלך בין שאלת קביעת רגע המוות לבין ניתוק חולה סופני מהמכשירים, ודבריי רלוונטיים רק לגבי קביעת רגע המוות,
לגבי חולה סופני אתה צודק ואין לי דרך ליישב את דברי חז"ל,

גוונא

אני רואה דבריך שבים להיות רזים אחר שהיו שמנים. (כוזרי)

הבחנת בין חוות דעת מקצועית בה ההלכה אינה טוענת לעליונות ובין חוות דעת מוסרית בה בהחלט יש לקבל את קביעת חכמינו.

נושא קביעת רגע המוות הוא אכן מקצועי, לפחות בחלקו, לכן יש בהחלט מקום לשוב ולדון בהגדרות, אם לא למעשה אז בתיאוריה. (הלמעשה הוא סבוך יותר ואין כאן המקום לדון בפילוסופיה של ההלכה)
נושא ניתוק מכשירים לחולה סופני שאינו עונה על שום הגדרה של המונח מוות אינו מקצועי כלל, הרופאים אינם נוקטים בו עמדה כרופאים אלא כאתיקנים לעת מצוא, ככאלו אין להם שום משקל יתר משום התקדמות הרפואה המודרנית.

אז אם לסיכום תרשה לי לומר את דעתי, אני חושב שלא יתכנו הבדלים בין ההלכה לבין שיקול הדעת של הרופאים\חוק, שכן החוק שמתבסס על הרפואה העכשווית הוא מקצועי -בניגוד להלכה-וכמו כן המניעים של קביעת החוק הם מניעים מוסריים טהורים, (אם זה לא כך אז כמובן שאני מסכים שהם לא מחייבים, אלא שאני חושב שהם כן כאלה),
ולעומת זאת להלכה אין תפקיד מקצועי, אף אחד מהתנאים או האמוראים לא הבין ברפואה יותר מידי וגם אם כן זה לא יותר מהמומחים בימינו, ולכן כשהם קבעו רגע של מוות הם לא קבעו את זה כוועדה מקצועית אלא לפי ההשערות שהיו שבימיהם זה היה המצב וממילא הם אסרו לרצוח על פי אותן הגדרות,

ולכן לעניות דעתי ההלכה בתחום הזה משתנית ואפשר להתנהג על פי הכללים שקובעים הרופאים והחוק בימינו,
למותר לציין שלא לסמוך עלי הלכה למעיישה...  ,

יתכן שניתן לדון גם על זה המידה מסוימת מאוד, מכל מקום החילוק בין הנושאים דומה שהובהר.

מה הבעיה בנטילת הפטרונות על החיים הללו שלא שווים אגורה שחוקה?
האם כשתמצא חלקת אדמה מופקרת לא תסכים לזרוע אותה כי זו "נטילת פטרונות"?
[או שתגדיר כגרב"ב בברכ"ש שבהפקר זה לא של אף אחד בגלל שהקרקע "לא יודעת" למי ליפול, ולכן באופן מהותי הקרקע כן משוייכת לבני אדם אלא שיש בעיה טכנית שאין לה בירור למי מהם ליפול...],

מעבר לכל זה האם זה לא זכין? הרי גם האדם עצמו רוצה להפסיק לסבול, אז אני בעצם מבצע את רצונו שלו!
טוב זה בעצם לא כל כך טענה כי הרי גם לו עצמו אין זכות לעשות בייו מה שהוא רוצה,

כפי שכתבתי בסוגריים, משום של נראה לי שניתן לתת הגדרה אחרת, מעשה הפסקת חיים הוא שלילי משום הפטרונות שהוא נוטל על תופעת החיים, לא שייך להתיר זאת.
הצלה אינה אלא השבת אבידה, אם איש אינו דורש את האבידה אין צורך להחזירה.

למה לדעתך רצח הוא עצם הפגיעה בתופעה הנקראת "חיים"? הגדרה מוזרה, נראה לי פשוט מסברא שכל עוד יש ערך לחיים אז אסור להפסיק אותם אבל אם הם חסרי ערך לחלוטין אז מה הרעיון?

גוונא

אני שמח לפגשך (גם) באכסניה זו.

ההבדל הוא שאני נוטה לקבל את הגישה (ולו משום שאין לי הגדרה אחרת) שרצח הוא עצם הפגיעה בתופעה הנקראת חיים גם אם אין לפנינו יותר מאשר אורגניזם חי הקרוי אדם.
חיוב הצלה לעומת זאת הוא חסד, לא נראה לי שכל הוספת דקות נשימה היא חסד.