אכזבות ומרמורים מול שינויים

במובנים רבים יש לי ולרבים נוספים "אכזבה".

זו אינה אכזבה מכישלון ספיצפי או מאי סיפוק  ממוקד, זו אכזבה ממה שאנחנו, אכזבה מהמרחק שאנו עומדים לעומת המקום שאנו רוצים להיות. החברה איננה החברה שבראשינו, מוסדות החינוך לילדינו אינם מוסדות מועילים, כלי הפרנסה שהחברה מספקת מאכזבים ביותר וכעת אף הניחוח החברתי שהיה בחברה החרדית הפך לסוג של התנגדות איראנית.



לפעמים אני שואל את עצמי, למה אתה מאוכזב, תתחיל לשאוף. תשתנה ותצעד לקראת מה שאתה כן רוצה.   התחושות של מרמור ואכזבה, אינם תורמים לכלום פרט להסרת אחריות אישית. החובה לשנות ולהתקדם, הינה תביעה אישית אלמנטרית לא לדשדש באותו דיכאון.  



בדחיפה של חיוב לשנות, ניצבת דילמה ובעיה לא פשוטה. מה המרכז של ה"לא טוב"? מה גורם לאכזבה. אין זה קל להגדיר מה מפריע כל כך לי או לחברים נוספים.  אני יודע מעולה מה לא טוב, אבל פרט לאמירה מה הוא הטוב המקסימאלי (אותו טוב שלא ניתן להשיג) קשה לי להגדיר למה אני שואף.



בנוסף, יש נקודות רבות בהתנהלות החברה שבניקל  ניתן להגדיר  את מה שמפריע לי בהם. אבל הדרך לשינוי היא בין קשה מאוד ללא ניתנת למימוש. אם נקח לדוגמה את מערך החינוך הכושלת, לא נראה באופק מערכת חינוך חילופית שתהיה קבילה ולא תצמיד להורי הילדים תווית דחויה. ישנם מוסדות חילופין, אבל הגדרתם החברתית  מהווה מכשול. ז"א, כשנרצה חינוך שונה, נצטרך להיות שונים בהכל.



בנקודה זו אני ניצב ותוהה, מה אני מחפש מעצמי. האם אני מחפש את השינויים הנקודתיים או שמא להיות משהו אחר. גם אם אצליח להגדיר לעצמי למה אני שואף, עדיין הדרך תהיה מאוד ארוכה. לעשות שינויים נקודתיים ולהישאר את אותו עצמי ספק אם אפשר. מנגד, לשנות את עצמי לחלוטין הבעיה קשה שבעתיים. א. האם קיים מודל אחר שאותו ארצה  לממש. ב. מבחינה חברתית ונפשית השינוי העצמי מאוד קשה לביצוע.

מאיר

אני סבור שטפיחה על השכם בזכות השוואה לקבוצות אחרות, מאפיינת קבוצות שונות בחברה הישראלית [ואולי בעולם כולו]. אני מתקשה לראות ערך חיובי למבט מסוג זה, כוונתי העיקרית הייתה שיש לנו מעלות שאינן צריכות לעמוד דווקא בהשוואה לקבוצות אחרות.

בניגוד ללופטגשפט, אני משוכנע שהציבור החרדי עומד בתקופה הקרובה בפני שינויים גדולים, הנובעים בעיקר מסיבות כלכליות, פוליטיות, גיאוגרפיות, חברתיות וטכנולוגיות. תפקידנו כיחידים [כמה?] איננו לגרום לשינויים שיבואו גם בלעדנו, אלא לנתב את השינויים למקומות חיוביים, שכן ללא יד מכוונת השינויים עלולים להיות גרועים מאוד לכל הדעות. אני מאמין שבידינו לרכז רבים וטובים בציבור החרדי, החשים חוסר יכולת להמשיך באותו אורח חיים המאפיין כיום את הציבור החרדי. לאור ניסיון העבר, למרות המנעותם של גדולי תורה לתמוך בגלוי בשינויים אלו, הם יצטרפו לתהליך בשלב כלשהו. כל פעילותי הציבורית בשנים האחרונות [בתעסוקה, בחינוך, בדיאלוג פנים-חרדי] נובע מתוך הבנה והכרה זו, והמציאות כפי שהיא נראית לי רק מחזקת את תחושתי זו.

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

אני סבור שאנו אכן נמצאים בשעה קשה מאוד לחברה שלנו כחברה, לא מדובר באכזבה או מרמור, יש תחושה של אבדן דרך.
חברה שאינה מספקת כל הסבר לדרישתה מבניה לחיות מחוץ לעולם הממשי, אינה מכינה אותם לשום התמודדות מלבד כמובן ההתמודדות עם מלחמת היצר אלא שלא ברור באיזה מגרש, שלנו או של איטליה בת זמנו של הרמח"ל.

אין לי ספק שנדרש כעת שידוד מערכות כללי, הייתי אומר אפילו יצירת אלטרנטיבה.

נכון שמרמור ואכזבה אינם אבני בנין, הם כן יכולים לשמש ניצוץ הצתה בתנאי שהדלק להמשך העבודה ימצא.
והעיקר, לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין ליפטר ממנה, לא תהיה כנראה חברה אוטופית בעשור הקרוב, עכ"פ לא בידי אדם, אך מה בכך? עלינו לסמן נקודות ולהסתער עליהן בשום שכל, עלינו להתאחד בהקדם ולטכס עיצה, יש מה לעשות, אפשר לשפר.

אני מאמין שאפשר לקלקל, אני פשוט רואה את זה,
אז אני מוכרח להאמין שאפשר לתקן, אפילו בן ציון אמר. מאיר

אכן אין לנו כחברה במה להתבייש כלל בהשוואה למה שקורא מסביבנו.
אולם זה לא אומר שדרוש שינויים רבים.
כנראה, וכך זה נראה עכ"פ ימשך עוד זמן רב, שלא נוכל לשנות הרבה מהמבנה של החברה שלנו. והדרך היחידה היא במימוש עצמי של שאיפות שלך ובני משפחתך. אני לא בטוח שבמצב הנוכחי אנחנו כיחידים מוגבלים. אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה, אתה יכול לעבוד ולהתפרנס, נכון שבמקצת מקומות זה נחשב לסטיגמה מסוימת, אבל אפשר להסתדר עם זה. אתה יכול גם להוסיף לילדים שלך הרבה מאוד מעבר למה שבתי החינוך מעניקים כיום, זה לא קל אבל אפשרי. הבעיה העיקרית זה השמעת דיעות, בזה אנחנו מוגבלים, והמקום היחידי הוא רק בפורומים תחת ניק זה או אחר.
יתכן והרבה מאתנו שרצו לעשות שינויים והתאכזבו ונשארו באכזבתם ולא נעשה שום דבר. הפתרון הוא שכל אחד ישאף להתקדם ולשנות משהו בסביבתו הקרובה, כך אולי בעתיד נוכל לשנות דברים גדולים יותר

חיים

שתי נקודות הפריעו לי בהודעה שלך, נדמה לי שהן יכולות לעזור לך.

א. לאורך כל ההודעה טרחת להתייחס לאכזבות ולחסרונות שאתה חש בעצמך ובסביבתך ובכל החברה החרדית, האם אין גם דברים חיוביים ומיוחדים שאתה יכול לציין לטובה בסביבתך ובאורח החיים החרדי? יתכן מאוד שאם תכין רשימה של היתרונות מול החסרונות תגלה פתאום הרבה דברים מיוחדים שיכולים לחפות על התסכול, דברים שבמרוצת החיים נראים לך אולי מובנים מאליהם. קח למשל את ההסתפקות במועט, הרצון לעזור, הזהירות ההקרבה והזריזות לקיום כל מצוה, המבנה המשפחתי היציב, הערבות ההדדית ועוד כהנה וכהנה. אתה יכול כמובן למצוא גם בדברים אלו חסרונות ואולי אף להחליט לוותר על דברים אלו לטובת נושאים הנראים בעיניך חשובים יותר, אבל לא נראה לי שאתה יכול לבטל אותם כליל. שים לב שבעיני רבים בתוך המחנה מדובר בחברת מופת שאין כמותה בכל העולם, ויתכן שאמנם כאן טמון זרע הפורענות המונע את השמעתה של ביקורת פנימית או מחשבה על העתיד. התבטאות בנוסח שלך גם אם יש בה אמת נוקבת, לא תוכל להתקבל כראוי אצל רבים וטובים העשויים להיות פוטנציאל לשינויים שאתה מצפה להם.

ב. הדיבורים שלך הם מאוד מופשטים, הם מזכירים לי את השיחות של ה"משגיחים" על הצורך להתחזק ולהתעלות ללא הגדרת הדברים באופן מוחשי. בכל נושא ועניין שעוסקים בו חשוב להתאמץ ולהגדיר בפרוטרוט את הדברים הדורשים תיקון, כך ישנו סיכוי לעשות משהו וגם לראות שהמצב איננו כה מייאש. אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.