עזוב הכל ולך לישיבה [25]

שלום רב,

למען האמת קשה לי מאד להיכנס לעניין כזה מקופיא (=כלאחר יד). מעורבות כאן כמה שאלות, כלל וכלל לא פשוטות. לגבי חלקן מדובר בהכרעה של דיני נפשות, ואני לא בטוח שאני בר הכי. אך פטור בלא כלום אי אפשר, על כן נא לקחת את דבריי הבאים כעצה טובה ותו לא מידי (אגב, בשאלות שנוגעות להערכת מציאות, דרכם של פוסקים ודיינים היא להותיר את ההכרעה למי שמצוי בשטח, או למרא דאתרא, גם אם אינו בדרגתו של הפוסק שנשאל בעניין).

עוד אוסיף שראיתי את הלינק ששלחת לי, ודברי לב העברי עליי הם מופרזים לעילא. אני מקווה שאינך מתייחס אליהם בצורה רצינית מדיי, שאל"כ שוב עלול להיות מצב שדבריי יילקחו כמשהו מחייב.

ולעצם העניין.



1. ישיבת נתיבות עולם בב"ב היא ישיבה מצויינת ורצינית. אני לא מכיר ישיבה לבעלי תשובה שהלימוד בה הוא ברמה כזו, ולפחות בזמני היו שם כמה כמה בעלי כשרונות שגם התקדמו יפה בלימוד עם השנים. זוהי ישיבה ליטאית רגילה, שהיא שלוחה של פוניבז', ורוחה חופפת עליה. הרב שך הנחה את דרכה, מהקמתה לכל אורך שנותיו הפעילות.

התלמידים שם הם בעלי תשובה, חלקם ותיקים, אך מסתובבים שם לא מעט אברכים שאינם בעלי תשובה, ויש לתלמידים קשרים עם משפחות שונות, כך שזו אינה 'בועה'.

הלימוד הוא בעיקר גמרא, ומעט מאד מעבר לזה. קצת 'ועדים' על השקפה (ברמה לא מי יודע מה, לענ"ד, כדרכה של הליטאיות החרדית) וכדו'. התשובות לשאלות ה'גדולות' הן שבלוניות, וניזונות מהסיסמאות הליטאיות-חרדיות המקובלות. לא תמצא שם מקוריות של ממש, לא בלימוד ולא בהשקפה. יש סובלנות ומוכנות להכיל (עד רמה כלשהי. ברסלב וחב"ד אני מניח שתהייה בעייה, כי הם נתפסים כאלטרנטיבה, שלא כמו המיזרוחניקיות שנתפסת כשלב בהתקדמות בדרך לחרדיות - העולה בית א-ל). אציין כי אני לכל אורך שנותיי בישיבה הלכתי עם כיפה סרוגה ובלי חליפה, אבל זה היה חריג. כמעט כולם לבושים באופן החרדי המקובל.

כך שאם יש החלטה לעזוב הכל ולהיכנס לישיבה, דומני ש'נתיבות עולם' היא מועמדת מצויינת לכך. אני לא מכיר את האלטרנטיבות החסידיות, אבל בין הליטאיות המקורבות ל'ערכים' וכדו', דומני שהיא בהחלט הטובה.



2. האם ראוי לעזוב את חבירתו הנוכחית שיש סיכוי שתתקרב על ידו ליהדות. זוהי שאלה של דיני נפשות, וקשה להכריע בה. יש לשאלה זו כמה אספקטים:

א. ראשית, התשובה תלויה גם ביחסו אליה. עד כמה הם באמת קשורים. צריך להיזהר מלשפוט את הקשר ברגע הנוכחי שבו יש התלהבות מהדרך החדשה ורצון להסתער על המסילה העולה בית א-ל, דבר שלפעמים מוליך לזלזול בכל מה שנחשב בעיניו קודם לכן. העזיבה שלה תיראה לו אפילו מסי"נ לתורה, ותשובה אמיתית וכדו'. אך כל זה עשוי לחלוף או להתמתן ולהירגע (ואין כוונתי דווקא לקרירות בעבודת השם, אלא לאיזון בוגר יותר), ואז דמות דיוקנה של ההיא עלולה להעיב על קשריו בעתיד. לא הייתי מזלזל בקשר אמיתי שקיים כעת.

ב. על אף האמור לעיל, דומני כי באופן עקרוני הוא אינו חייב להקריב את התקדמותו למען הצלתה. על פי ההלכה, אין דוחין נפש מפני נפש. על כן באופן תיאורטי אין חובה להישאר עמה רק כדי לקרב אותה (מה עוד שזה ספק, ככל שאני מבין).



לכן לדעתי ההישארות בקשר עמה צריכה להיבחן לאור רצונות הצדדים במישור הרוחני, וראיית הקשר הנפשי ביניהם (ושוב, בשלב מאוזן יותר, לא ברגע של התלהבות), אך בהחלט לא במונחים של הצלה והקרבה למענה. לענ"ד לא נכון להתחתן 'על קידוש השם' (החזו"א כנראה עשה זאת, לאחר שרימו אותו בשידוך, והוא לא רצה לפגוע בארוסתו. ונראה שהוא סבל מכך רוב חייו, וזה לא מומלץ למי שאינו חזו"א).

אולי ישנה אפשרות של הקפאה זמנית, כדי לראות כיצד שניהם מתקדמים. או להציב בפניה את הדילמה כדי שכבר היא תקבל כעת החלטה על הכיוון הרוחני. ואין הכוונה לשמירת כשרות וטהרת משפחה, אלא להליכה והתקדמות איתו (אמיתית, ולא רק כדי להישאר יחד. אחרת גם זה עלול להתפוצץ אחרי תום ההתלהבות הרומנטית). בזוג נשוי מקובלנו שדי בקבלה פרקטית של דרך החיים כדי לא להיפרד, אבל בד"כ לא ביחס לחברים/ות פנויים/ות.



3. האספקט השלישי הוא עזיבת העבודה והחיים ומעבר לישיבה. מניסיוני ברוב המקרים הלימוד לכל אורך החיים אינו מתאים לרוב בני האדם, לא חרדים מבית ולא בעלי תשובה. לאחר תקופת התלהבות נוצרת הליכה בתלם, והמשך לימוד בגלל מקובלות חברתיות והיעדר אלטרנטיבה. זוהי שקיעה בבינוניות של הליכה לכולל ואלתורים עלובים למדיי לצורך פרנסה. רוב בוגרי נתיבות עולם (ובודאי גם שאר הישיבות הרגילות) לענ"ד מצויים במצב כזה. צריך מאד להיזהר לא להיכנס למצב כזה, שמכניס לבעיות ותסכול, הן בפרנסה והן ברוחניות. הסיכוי שהוא יוכל לעבוד במשרה תורנית (ר"מ וכדו') הוא קלוש מאד, בודאי בחמש עשרה השנים הקרובות. כדאי לקחת זאת בחשבון.

אני יודע שהרב שך בד"כ היה ממליץ לבעלי תשובה לא לעזוב עבודה, וגם לא לימודים באוניברסיטה. אלא ללמוד תורה כמה שאפשר בצורה מסודרת בישיבה ובמסגרת תורנית שתקדם אותם (ולא רק דף יומי), אבל להשאיר עוגן בעבודה. רק אחרי כמה שנים של לימוד רציני אדם יכול לראות האם הוא מתאים ללימוד אינטנסיבי של כל היום, והאם יש לו עתיד (רוחני וכלכלי) בעניין הזה.

יש לאדם תחושה שהצעד הזה הוא הפיך, שהרי אם יש לו היום מקצוע ביד, אז הוא יוכל לעבוד בו גם בעוד חמש שנים. אבל זה לא מדויק. אחרי חמש שנים, יש משפחה, ועול, והידע מתיישן, והחברים מהעולם הישן נעלמו, והלחצים החרדיים גם הם משפיעים. והתחושה שהנה אתה לא יוצלח, ואתה יוצא לעבוד במקום להמשיך רק ללמוד. כל זה אומר שהצעד הזה אינו הפיך לגמרי, ולכן יש לעשות אותו בזהירות רבה. הוא אפשרי, אבל לדעתי רק אחרי שההחלטה מתקבלת באופן שקול ולא בהתלהבות של הרגע, ולאחר היכרות של שנים (!) עם עולם הלימוד ועם היכולות והמוטיבציות שלו עצמו בלימוד. לא מספיק להבין שזו צוהו חשובה. השאלה עד כמה ה'מנוע' שלו ללימוד יהיה חם לאורך השנים. כן נלענ"ד.

לדעתי נכון יותר לא להתקדם באופן היסטרי בעבודה הנוכחית, אבל לא מייד לעזוב אותה. להתחיל בלימוד של כמה שעות ביום (אם היה אפשרי בבוקר, זה עוד יותר טוב), כבחור רווק הוא ודאי יכול לעשות זאת. ורק אח"כ להתקדם ולראות כיצד הוא מתפתח. אחרי שנוצרה יכולת, ויש לו הערכה על המוטיבציה שלו אחרי שנים של לימוד, הוא יוכל להעלות בקודש. במצב כזה תהיה לו גם האלטרנטיבה להמשיך לעבוד וללמוד ביחד.



אעיר כי כל הדברים כאן אמורים גם ביחס למשפחה ולחברים הקודמים. את המשפחה אין לעזוב ולא להתנכר ולא להתנתק בשום מקרה (פרט למקרים חריגים ובעייתיים במיוחד). זה מאד חשוב. אפשר לאכול בהכשר רבנות בבית ההורים והסבים, ולא קורה כלום. את הדרישה להכשר מינימלי רוב המשפחות יקבלו. וזה בניין אב להמשך היחס להורים ולמשפחה בכלל (להקל ככל האפשר בדרישות ביחס אליהם, גם אם לא ביחס לו עצמו. הוא חוזר בתשובה, ולא הם). מצוות כיבוד הורים היא גם באב רשע, ובודאי חילוני שבד"כ אינו נכנס לגדר זה, ורבים נוטים לשכוח זאת.

לדעתי יש מקום גם לחברים הקודמים, במגבלות, ועם רמת מחוייבות נמוכה יותר כמובן. לדעתי לא נכון לנתק קשרים באופן גורף. ושוב, עדיף להקפיא ולחכות לאיזון בוגר שיבשיל בהמשך הדרך.



אני מקווה שיש בדבריי אלו כדי לסייע, אבל כאמור ההחלטות מן הסוג הזה מתקבלות רק ע"י הגורמים בשטח שמכירים את המציאות עצמה.

בהצלחה רבה, מיכי