מעשה באלוקים, עם ומדינה

היה היה אדם בשחר ההסטוריה אשר קרא תיגר על כל העולם, הוא דרש להכיר את מי שאמר והיה העולם, את חייו ויוקרתו הקדיש לשם כך, אז גמל עליו האלוקים וכרות עימו הברית.
את נינו ונכדו הדריך ביושר מסילה, שבט נכדיו יוחד וזוהה כנושא דגל אמונת היחוד, בכל פינות שפנו בני השבט קראו בשם אלוקיהם ופרסמו אמונתו בעולם, הקל השיב כגמול עליהם ובעבדותם לא נטשם.
לאחר מאות שנות שעבוד וגלות מרה, קידש הקל את נביאו נאמן ביתו לגאלם ולהוליכם לארץ חמדה, ביתם הלאומי יהיה מעתה, האמירם והאמירוהו, תורתו ישמרו וארצו ינחלו.
ירידה היתה להם, לא זכרו את טובותיו, נטשו את חוקיו, שלח אליהם מלאכיו להשיבם, הלעיבום ועולבו בגויים, עזבו את ארצם מנחלתם נושלו.
אך לא עזבם אלוקיהם, לא הפר בריתו איתם, זכור זכר להם חסד נעורים ושבועתו לא חילל, פקוד אפקוד אתכם ובגויים לא אנטשכם.
לקץ ימים שבו מהם לארצם, עוד שנים למאות דישנו את אדמתה, עליות ידעו וגם מורדות, שעבוד ועצמאות לסירוגין, עד שגרם החטא וישפוך חמתו על עצים ועל אבנים, אך בניו מומם לא השמידם וידע אותם מכל משפחות האדמה.
אלפי שנות הסטוריה שעטו בציר הזמן, עמים ירדו עמים עלו, הזירה השתנתה ללא היכר, סממן אחד ויחיד עובר לו כחוט השני, אין תקופה בה אין משולב העם הנבחר, לטב ובעיקר למוטב.
אינו אומה אלא בתורותיו, אין לו ארץ ואין לו לשון, זהותו בדתו ושרידתו בציפיתו, הן ייחל שנות אלפיים, לא הניח תקוותו, לא נשבר מאכזבות, המתן המתין ליום שיבא, הן לא איש קל ויכזב.
ויקם להם דברו, לא ניאר הנבואה, עורר רוחם ודמיונם, לארץ אבות ניהלם, משפחת האומות תמכה בידם, גלויותם קיבץ לארצם.
אך שומרי אמוניו קינה קוננו, ואין מכיר קול תרועה לקול בכי, אל הנער הזה התפללנו? הן פוקר הוא, אוכל נבילות, איה אמונתו ואיה נאמנותו? לא אבו הם ליטול החבילה, לא כך, לא בזו האריזה.
הדבר קם והיה, זה העם חיבר ההויה, אלפיים שנה נחרזו כמחרוזה, העולם השתאה, האיזור נלאה נלאה, לא על מי מנוחות הקל ניהלם, אך תמוך תמך בימינם.
ככל העמים בית ישראל, מנהל את עניניו, שופט את מעשיו, אך אכן.. גם שוכח את יעודיו, נחלקה לה אומת נצח, אלו מכאן נאנחים ביגונם, לא לבשו המחלצות ועיניהם דומעות, ואלה מכאן מסיבים לסעודה, שוכחים חלקם בזו המסיבה.
שנים יט רגשה הארץ, והנה ציון עיר ממלכת, שבו בנים לחיק אמם, קם הפלא והיה לעובדה, אכן לא חסרו דבר, מאשר יעדם דבר לא נפל, עשיתי את שלי - עשו את שלכם, אך אלו אינם שומעים ואלו אינם יודעים.
עד מתי יאריך להם, וכי מה צפיה יש בידם, כלום לשוא היתה ההמתנה? כאשר לא היה ציפו וחיכו, וכעת, הכל עומד ומוכן, ופה אין לאכול.   
מאיר

מאיר.
 אני לא זועם , ואכן אני שומר תומ"צ, ובתור שכזה אני מוטרד מאד מאד, ממה שקורה לתורה ולמצוות, והכוונה שלי דווקא למגזר שאני ואתה משתיכים אליו,
זה לא שאנחנו את שלנו לא עשינו, אנחנו עשינו את מה שלא היינו צריכים לעשות, הבעיה היא בעודף, עשייה.
 הבעיה היא בפילוג וקרע בעם שאנחנו יצרנו וממשיכים ליצור.
 הבעיה היא  במוקש והפצצה הכלכלית שאנו בונים במו ידנו.והיא מתחילה כבר להרוס ולאמלל משפות ואנשים, ובהמשך זה יתפוצצ לנו בפרצוף,  והכל בשם איזה אידיאל של לימוד תורה, שהמציאו אותה לפני כארבעים שנה. המצאה חרסנית שלא היתה מוכרת לדורות הקודמים. האידיאל האבסולוטי שמתאים למעטים, הפך לנחלת כל המשתטמטים והנירפים של החברה, שמקיימים בדבקות רבה את המאמר לכו והתפרנסו זה מזה. עדות לדבריי אם אתה מפקפק בה, פוק חזי מה שקורה ברחובות
עיר הולדתך, בשעות המקובלות לעבודה, יגיעת כפיים, או לימוד.
המעשים שנעשים על ידי גדויילנו המדברים בשם ה" וממיסים את חיינו באיסורים ומטלות והכשרים בלי כל ביקורת עצמית, ומוצאים פסקים בעדות שמיעה בלי חקירה ודרישה.
 שנת השמיטה הקרבה ובאה ימלאה את כיסם ושל עוזריהם. ואותנו בחומרות  המתבשקות לכך. 
האם אתה לא חושב שאלוקים כועס יותר על אלו שנושאים את שמו לשוא, מאשר על אלו שלא מאמינים בו?.
 האם אתה לא חושב כי אלוקים זועם על אלו שעושים מסחרה מדבריו, וגונבים משקרים בשמו וכאילו למענו. יותר מאשר אלו שחיים את חייהם בלי הרבה מחשבה.?
האם זה נראה לך הגון שאנשנו מגלים פנים בתורה שלא כהלכה,  בענין מלחמת מצווה?
האם זה מעשה של מאמינים למחוק דעות של החת"ם סופר למשל, בעניין מצוות העבודה בא"י?
האם זה מעשה של דתיים לסרב לפרסם דעות של רבנים בני משפחה, מכיון שדעתו לא מתאימה לזרם שלהם?
האם החילונים לא הרבה יותר טובים מאתנו?
ארגוני החסד שלהם לא נופלים מזה שלנו. המסירות נפש של החלק הארי של תושבי המדינה, רגש ההתנדבות לצרכי הציבור ולאידיולוגיות שלהם הרבה יותר סוחפת,
 אני יודע שאין להם אמונה ואין להם מצוות , אבל גם שקרים אידיאולוגים אין להם בכמות ובאיכות שיש לנו בלי עין הרע.
אז במקום לחפש את השגיאות אצל האחרים, ולהאשים את החילונים בצרתנו שהיא אכן קיימת, הצעתי פשוט לבדוק אצלנו בבית, ונגלה שאנחנו האשמים בחרון האף של בורא עולם.