לייבוביץ וסדר הדורות (אמונת חכמים)

דמותו של ישעיהו לייבוביץ מהווה עד היום נושא למחלוקת. יש מתמקדים בביטויים חריגים שלו – והיו הרבה כאלו – ויש מתפעלים מהחשיבה המקורית והאמונית שלו. הנושא שלנו קשור אליו, למרבה ההפתעה, רק בעקיפין.
בעקבות דיונים סוערים בפורום שכן, קיבלתי בתיבה האישית את המכתב הבא, שנועד להציג דוגמא ל"כפירה של לייבוביץ".
(ניתנה רשות לפרסם).

שאלה:
מהי שיטת ספירת השנים בתנ"ך?
אבי טוהר, באר שבע.

תשובה:
* זה תימצות, בסוף אביא ציטוט *
תחילה מנו לפי יציאת מצרים, אחר כך (במלכים) לפי שנות מלכותו של כל מלך, אחרי החורבן לפי הגלות. כשא"י היתה תחת שלטון פרס - לפי המניין הפרסי, וכך לגבי יוון. מתקופת התנאים - "לשום מלכות יוון".

* מכאן ואילך - ציטוט *
המניין "לבריאת העולם" (או "ליצירה"), המקובל היום בכל ישראל לכל דבר שבקדושה, הוא מאוחר יחסית. רמזים לשימוש בו נמצאים בגמרא, אולם הוא התחיל להיות נפוץ רק בימי-הביניים; הרמב"ם מזכירו (בהקדמתו ל"משנה תורה") לצידו של המניין לחורבן הבית. המניין לבריאת העולם מבוסס על חישובי ספר "סדר עולם", שחלק אחד שלו הוא מתקופת האמוראים, וחלק שני - מתקופת הגאונים. במניין זה מסוכמים תאריכים וזמנים מן ההסטוריה המקראית ומן המסורת ההיסטורית שלאחריה. חישובי הזמנים הם לפעמים מדרשיים ואגדתיים, ולגבי התקופה הבתר מקראית יש בהם טעות חמורה אחת: חסר פרק זמן של כ-200 שנה מתקופת השלטון הפרסי. לפיכך עלינו לומר, שהמניין של ה' אלפים תשל"ח שנים שאנו מונים היום אין פרושו אלא שאנו מתייחסים לשנה שהיתה 5738 שנים לפנינו.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ
המחלקה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע
האוניברסיטה העברית ירושלים.

לדעת כרך ח' אייר תשל"ח אפריל 1978
בהוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

סוף ציטוט.

ואם הקטע המודגש הוא לא כפירה, אז מה הוא כן?

***

זו היתה תשובתי:

האם זו כפירה לערער על המנין המקובל בעם ישראל מזה דורות, שמקורו אמור להיות ספר מימי התנאים/האמוראים/הגאונים?

איני סבור שזו כפירה, אבל אני חושש שההסבר יהיה ארוך וגם יסבך אותנו בשיטות מחשבה שלא כולן מקובלות.
אנסה לבאר בקיצור:

אנו רגילים להתייחס לחז"ל בקדושה וביראת כבוד. זה נכלל אצלנו במושג "אמונת חכמים", שהוא אחד היסודות שעליהם עומדת התורה.
והנה, יש טעות רווחת בציבור, לפיה אמונת חכמים מחייבת לחשוב שכל מה שאמר החכם חייב להיות נכון.
אנו מחנכים לכך את ילדינו. אחד מצאצאי אמר לי פעם, בשם המשגיח בישיבה, כי אם כתוב בתורה שהשמים ירוקים, ואני רואה אותם כחולים, יש לי בעיה בראיה...
אבל עיון בגמרא, בפוסקים ובכל מקום, יראה לנו כי יש דברים שחכמים אמרו מתוך ידיעה, כגון ממסורת, ויש דברים שנאמרו מתוך השערה.
(מה שהמשגיח אמר נועד לטפח הערכה שבלעדיה בני הנוער כנראה לא יטריחו את עצמם להבין לשון חכמים וחידותם, ויפטרו עצמם בנקל עם אי ההבנה הראשונה שלהם...).

כמובן, השערתם של חכמים היא יקרת ערך. הם היו אנשים גדולים, זהירים מאד, ולא קפצו למסקנות כדרכנו היום.
אבל כיון שהם הסתמכו על הנתונים שהיו לפניהם, הם לא יכלו להינצל אוטומטית מטעות. ההבטחה "לא תישכח מפי זרעו" אינה חלה על ידיעות במציאות.
(יש כמה אשכולות בפורום ע"ח שמדגימים את הרעיון הזה ומביאים לו מקורות. כך גם ב"אהלה של יהדות". למשל, כך מוסבר כיצד חז"ל התייחסו לבריה שחלקה אדמה וחלקה בעל חיים. הם לא טענו שיש כזה יצור, אלא שאם יש, כך וכך יהיה דינו. חכמים אינם יכולים לחרוג מתפיסת המציאות כפי שהיא בדורם. יותר מזה, זו תהיה טעות לעשות כן).

כאשר מדובר בהיסטוריה, צריך לזכור שהמרחק בין חז"ל לבין ימי המקרא והתנ"ך היה גדול יותר מאשר המרחק בינינו לביניהם. גם לא היו ספרי היסטוריה כמו שלנו. ר' יוסי, בסדר עולם, ניסה לסדר את ההיסטוריה היהודית לפי המקראות ולפי שיקול הדעת. אבל זו היתה השערה, לא מסורת. צאי וראי כי הראשונים מעירים על דבריו ואינם חוששים לחלוק עליו אפילו מסברה.

לפיכך, במקום שיש לנו ראיות היסטוריות, ארכיאולוגיות או אחרות, לא נחשוש להודות כי ר' יוסי טעה בהשערתו. זה לא מוריד מכבודו. להפך, מי שיסרב להודות בטעות מחניף לו, ור' יוסי ודאי לא היה רוצה בכך.

הבעיה העיקרית בגישה זו שהצגתי כאן היא שממנה נובע לכאורה שחז"ל עומדים לפנינו למשפט, להחליט מתי צדקו ומתי לא. הבעיה איננה באותה נקודה ספציפית שבה ר' יוסי עלול היה לטעות, אלא בגישה העקרונית שמעיזה להניח כי יש כאלו דברים.
אבל, לאחר העיון, אפשר לראות כי בעצם כל שיטת הלימוד והעיון שלנו עומדת על חקירה ובדיקה, אלו סברות לקרב ואלו לרחק. הקביעה כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" אינה באה לומר שהכל אמת, אלא שהכל ראוי להיות אמת, מצד מעלתם של האומרים ומצד מסירותם, יראת השמים שלהם ומאמציהם בלימוד התורה שהתקבלה מסיני.

לפיכך, דברי לייבוביץ בהקשר זה אינם כפירה. אם הוא סבור שיש טעות בסדר הדורות - ואיני בר הכי לדון בכך, מפני שאיני בקיא די הצורך בהיסטוריה - אפשר שהוא צודק.
אם יש מקום לביקורת, הרי זה מפני שהוא קובע חד וחלק כי היתה טעות, ואם כותבים לאדם חילוני, הוא יכול לקבל רושם של זילזול בדברי חכמים, ומן הראוי היה להסביר לו קצת על גודל מעלתם ורק אז להסביר מדוע אין חייבים לשמוע להם בספירה זו.

(סליחה על שהארכתי, והלוואי והייתי יכול להביע זאת ביתר קיצור. הדברים פשוטים, אך כמה מחודשים בעיני רבים עד שכמה שלא ארחיב זה לא יעזור... )


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ממללא,
תרשה לי להתעקש ולתקן עוד טעות חמורה. הסנהדרין דפ"ת אינה שלב בגאולה, היא הגאולה עצמה. ודוק היטב.

הרב מיכי,

זכור לי מדרש חז"ל (שאיני זוכרו כולו, אלא רק חלקו ואודה למי שיביא אותו במלואו) המדבר על תפילתו של דניאל שאינה מזכירה חלק מתשבחות הבורא מאחר והוא (דניאל) לא ראם בעיניו.
ראו מה זו אמת: דניאל לא יכל או לא רצה לומר שבחים לבורא שאינו חווה בעצמו שלא נוכח בהם מעצמו או שמה שהוא חווה היה "ההיפך" מהם, ולא רצה להסתמך על אחרים שאמרו כגון דא.
ולמד מכך קל וחומר.

ממללא,
מורגנשטרן טוען שבהחלט היו שם מגמות משיחיות. כל ההתיישבות בצפון החלה על ידי מקובלים, והבסיס היה מקור חז"לי שהמשיח יופיע בטבריה שבצפון (אמנם בסוף הם התיישבו בצפת מחמת אילוצים).

מורה

הגישה שרוצה לראות במדינה את התגשמות הציפיות, מתפשרת על עניינים סמנטיים ומחליפה 'מלכות' בשלטון דמוקרטי.
זה ניתן להגמשה, אם איננו עומדים על קוצה של הגשמת הנבואה כפי שהובנה בעבר ומוכנים להבין שקונסרוציה קיימת גם אם העיצוב הפנימי נתון לשינויים.
אך אם הרמב"ם מעלה את האפשרות שיקום מלך של ממש, ולמרות זאת הוא לא תחנה אחרונה, אין צריך לומר שכך הדבר ביחס למדינה דמוקרטית.