שיטתה של איז'ביצא

איני מתיימר לנסות ולשרטט את כל היקף השיטה האיז'ביצאית, קל וחומר שלא לעמוד על חביונה בכלים מדעיים – אכתוב רק את אשר הבנתי ושאבתי מכתבי הוגיה יוצריה ומרחיביה [בעיקר - מי השילוח: ספרי רבי צדוק הכהן מלובלין: ובית יעקב.] אנסה לעגן כל נקודה בציטוט מדבריהם אם כי איני סבור שאצליח להגיע תמיד לניסוח או לציטוט הנכון.

אנסה להתחיל בשרטוט הרקע התיאולוגי היסטורי שממנה צמחה שיטה זו. 

א.

מראשית ימות החסידות בלט הפרדוכס הקיים בבסיס נקודת השקפתה. נקודת השקפה שטענה כי דברי הפסוק בישעיה, ה' צבא-ות מלוא כל הארץ כבודו, או בניסוחו הארמי, לית אתר פנוי מיניה – אינו רק תזכורת מאיימת שנועדה למנוע את בעל המודעות לכך מעבירות וכדברי הרמ"א בשו"ע סימן א' בשם הרמב"ם 'כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד'. אלא גם ובעיקר זווית מבט על החיים המנחה את כל דרכי החיים – וכלשון הבעש"ט [בראשית קפט] מלא כל הארץ כבודו, ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולם, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכל ומשתה ומשגל, ומשא ומתן ודבריו הגשמיים שבינו לבין חבירו.  כלומר העובדה שה' אינו רק בורא ויוצר העולם, אלא הוא גם מצוי בכל המציאות כולה – מכריחה שגם דברים גשמיים ופעולות גשם הינם, הוא. – ולפיכך בהכרח כי תכלית יש להם, ותכלית חיובית, תכלית שמכונה בספרי ראשוני החסידות 'העלאה' או 'תיקון' – הקורית על ידי עצם ההתבוננות בעובדה זו שגם מפעלות הגשם וההסתר מציאות ה' הם [1]. נקודת השקפה זו היא שעמדה בבסיס המחלוקת בין החסידים למתנגדים וכפי שכתב ר' חיים מוולאז'ין בנפש החיים שער ג'. [2] וטעמו עימו 'וגם להזהר מאד שלא יהא ממשכא לבא לקבוע כל סדר ההנהגה במעשה עפ"י זה הענין הנורא כי בקל יוכל להולד מזה להתנהג בכמה דברים גם נגד חוקי ויסודי תוה"ק' כי בקל יוכל להוולד מזה כמה דברים נגד חוקי ויסודי התורה – זהו הפרדוכס הגדול הקיים בבסיס ההשקפה החסידית פאטאליסטית -  אם ה' מהווה כל בכל רגע, והוא מציאות הכל, מה מקום יש לעבירות ומצוות – מה הגיון יש בשכר ועונש, והיכן מקומה של הבחירה החופשית בעולם שכולו לא רק מנוהל על ידי ה' אלא עולם שהוא הוא ה' – די אם נזכיר את שפינוזה [שלא לומר את התיאולוגיה הנוצרית במוטיבים מסוימים] בהקשר זה בכדי להזכיר כי במלכודת זו נפלו רבים כבר לפני הולדת החסידות, כך שחששם של ה'מתנגדים' היה מוצדק – מה גם שלדעתם היה לחשש זה יסוד עובדתי מוצק, מעשי החסידים שחדלו לדקדק בזמני התפילות או בלימוד תורת הנגלה הראו כי אכן החשש שיוולדו מהשקפה זו מעשים נגד חוקי ויסודי התורה הולך ומתממש.

מנהיגי החסידות  סברו אולי כי האמת אודות העולם ומציאותו חשובה יותר או איתנה יותר מחששות מוצדקים בדבר ערעור יסודות יהדות – אך מאידך לא ברחו מהתמודדות עם השאלות והתמיהות העולות מהשקפה פאטאליסטית זו. התמודדות נרחבת מעין זו נמצאת בספר בן פורת יוסף שחיבר תלמידו חביבו של הבעש"ט ר' יעקב יוסף כץ בעל התולדות יעקב יוסף – מאחר והספר אינו בהישג ידי כעת, ואיני סומך על זכרוני, אציינו רק כמראה מקום.

מכל מקום בשלב מסויים לאחר התבססות החסידות בערך מדורה השלישי, נעשתה מין פשרה השקפתית בנושא זה ובהדרגה הפך מושג לית אתר פנוי מיניה – שנשאר אמנם אבן היסוד של ההשקפה החסידית, ממבט הכולל ומקיף את כל היקום ואת כל תחומי החיים, לאבן בוחן, ולמכשיר אינדבדואלי לשיפור, שינוי, ואף 'הפיכה' של חלקי הרע שבנפש האדם לטובה. [3] למעשה ניתן לומר כי בדור השלישי לחסידות, דורם של תלמידי המגיד ממזריטש – של בעל ה'תניא' רבי אלימלך מליז'נסק – ורבי נחמן מברסלב, השתרשה תפיסה 'פשרנית' זו שבה דגלו תלמידי המגיד, בניגוד לדעתו של רבי נחמן, לאורך שנים בתורת החסידות. יחיד היה רבי נחמן שזעק את זעקתה של התפישה החסידית האותנטית כפי שהבינה הוא, תפישה מהפכנית בכל תחומי הדעת והחיים רוחניים כגשמיים – ולא רק 'טיפול קוסמטי' להשקפות הישנות. זעקה שהקימה עליו מתנגדים רבים כידוע. אולם אם משום שאכן לא הצליח רבי נחמן לסחוף את ההמונים אחריו – אם משום שהדמונזיציה שעשו לו ולשיטתו מתנגדים וחסידים כאחד, ריפתה את ידי חסידיו – נותרה שיטתו שיטת יחיד לאורך שנים רבות – מה שנקראה מאז שיטת חסידות היתה שיטתם של תלמידי המגיד – וכפי שהיא באה לידי ביטוי בספריהם  [4] - עם זאת לא נעלמו נסיונות ההתמודדות ההשקפתית עם התמיהות התיאולוגיות שעוררה שיטה זו – אחד הנסיונות היותר מוצלחים אשר נטמעו גם בקודקס החסידי הקלאסי – היתה 'יניקה מבחינת אחוריים' – כלומר אכן גם הרע שבעולם – וגם הגויים וכו' נכללים בכלל, ה' הוא האלוקים – כלומר בכלל כוחות העולם ומציאותו שהם צמצום עצמותו ית' – אולם הם יונקים ומקבלים את 'השפע' מבחינת אחוריים, ולישראל ניתנו תורה ומצוות - בכדי לקבל את השפע מבחינת פנים [5].   

ב.

מראה פני החסידות כמה עשרות שנים מאוחר יותר, או יותר נכון – דרכי הנהגת מנהיגי החסידות, שיקפו פן אחר שגם הוא פועל יוצא מחידושו האידאולוגי של הבעש"ט. האידאולוגיה שטענה כי התגלות ה' בעולמו אינה רק בלבבות ומעשי האליטה הרוחנית, כי אם גם ואולי בעיקר, בפעולתם של פשוטי העם, בתום ליבם באמונתם, בהתגברויות הפעוטות שלהם, וגם שם בלבבות השייכים יותר לפרה ולרפת, ובבתים שבכפרים שמנין אין בהם, שרויה השכינה, ומכיון שכך בהכרח שעבודת ה' היא גם עבודה בדברי הגשם, באכילה, בשתיה, בעיסוק בפרה ובסוס, שהם עיקר עיסוקם של יהודים אלו. פועל יוצא הכרחי מאידאה זו, גרם לכך שבדור הרביעי והחמישי לחסידות היו חצרות מנהיגי החסידות, מורכבות לצד מיעוט חסידים בני עליה מבקשי ה' שתכלית התקשרותם לרבם היתה השאיפה להתעלות רוחנית, מרוב של פשוטי עם שבאו לאדמו"ר בבקשות גשם שונות ומשונות. מטבע הדברים יצר מצב זה מתח ערכי בתוך החסידויות השונות, בכל חצר חסידית מאותה תקופה שנבחר להתבונן בה, נמצא כתף אל כתף, אברכים ומבוגרים בני עליה מיוחדים, שעז רצונם לשמוע הדרכה רוחנית מפי רבם, לצד המון עם שגזל את זמנו, 'ואת איכותו' של האדמו"ר.

 היו חצירות שבחרו להתמודד עם הבעיה באמצעות קידושה, בחצירות אלו הועלתה על נס עבודת ה' בצורה של 'התבטלות' 'ענווה' אהבת ישראל וכו' – בצורה זו נמצאה גם סוג של הדרכה רוחנית שהתאימה גם להמון הפשוט וגם לבני העליה. (בפתרון מעין זה נקטו גם האדמו"ר האחרון מחב"ד וחמיו כשהחליטו כהחלטה אסטרטגית להעדיף את הכמות על פני האיכות.) דא עקא שבכמה מן החצירות פתרון זה 'לא עבד'. אם משום אישיותו של המנהיג אם בגלל ההרכב הסוציולוגי התרבותי של החצרות האלו שהיו פולניות ברובן. ובחצרות אלו דרוש היה פתרון מסוג אחר. בחצר החוזה מלובלין נמצא הפתרון בצורת מעין מנהיגי משנה – בכירי החסידים ששימשו מעין רביים לאברכים 'המבקשים' שלא מצאו כדי סיפוקם באמצעות האדמו"ר. חונכים או מדריכים אלו שימשו בין היתר גם כמקשרים בין האברכים לאדמו"ר, כשלכולם ברור שאין הם תופסים את מקומו של האדמו"ר אלא מסייעים לצידו. אולם מלבד ידיעה זו, התנהגו בפועל, חלקם, לפחות בביתם, בגינוני אדמורו"ת לכל דבר. דבר הבא לידי ביטוי היטב בכתבי כותבי קורות החסידות המספרים על אדמורי"ם שנסעו אל הרבי, מושג שבתפיסה החסידית סוציולוגית בימינו אינו מתקבל על הדעת.

לרבים מאדמור"י משנה אלו – וככל הנראה למרביתם לא היתה בשורה אידאולוגית חדשה למסתופפים בצילם – הם צעדו ערכית בנתיבו של רבם ומילאו עבור חסידיהם את הפונקציה שלא יכל הרבי למלא עבורם.

אחד מאותם מנהיגי האברכים בחצירו של החוזה מלובלין, היה רבי יעקב יצחק רבינוביץ' שכונה עוד בחייו – היהודי הקדוש מפשיסחא – אחד מהם, ושונה מהם – שונה בכך שבהדרכתו את אברכיו לא הלך בנתיבו של רבו – אלא סלל דרך לעצמו, דרך שבאה לכלל הגדרה במשנתו של יורשו הרוחני, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, האדמו"ר או השרף מקוצק. [מיותר לציין שבבחרו דרך משלו גזר על עצמו מחלוקת ושנאה מצד שאר חסידי החוזה, עובדה שגרמה בסופו של דבר לקרע ופירוד בינו לבין רבו ולבסוף לפרישתו מחצר החוזה והקמת חצר עצמאית בחיי רבו.]

ג

המאפיין הבולט במשנתה של קוצק, וזאת יודעים גם הרחוקים מאד מאורחותיה, היה הבוז המוחצן והבולט לכל דבר שראו בו טפל, לשון אחר: דחית כל דבר שנתפס בעיניהם כשקר. הרדיפה אחר האמת – פעולות שונות, ומשונות למען האמת, שעשו הרב וחסידיו במטרה להתמקד בנקודת האמת, בנקודה העיקרית. מעטים עם זאת שמים לב כי משנתה של קוצק הייתה נסיון להמשיך ולהשיב למעמדה הקודם את ההשקפה האידאולוגית החשובה ביותר של החסידות, שכאמור בשטף ההסטוריה התעממה מעט והותאמה לתנאי ההרכב האנושי המשתנה. -  ההשקפה כי מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ההשקפה שכיהו מנהיגי הדורות את עוקצה [המעשי יש לומר – בנקודת ההשקפה לא חל כל שינוי ועליה גם לא חלקו ה'מתנגדים' – העובדה שהיהדות היא דת פאטאליסטית אינה חידוש של החסידות ועם השלכות עובדה זו התמודדו הוגי היהדות מראשית הימים[6], נקודת הויכוח היתה עד כמה אמורה השקפה זו להכנס לערכי היסוד ההשקפתיים, מכווני המעשים, של הפרט היהודי.] ורככוה בשל אי הרצון להתמודד עם שאלת הפאטליזם שהיא מעלה, שבה והפכה לערך הבסיסי שאמור לפי משנת קוצק להניע את חיי האדם, היו בקוצק עשירים ועניים, יחסנים ובני בלי שם, למדנים ושאינם, וכולם ישבו כתף אל כתף סביב זנבו של דג מלוח, מתוך הרצון להגיע לאידיאה, אידאה של ציר חיים סובב נקודת אמת, כי הכל הוא והכל שב אליו. נכון – בקוצק לא פותחה [לפחות לפי הידוע לנו] משנה סדורה של ההגות הפאטאליסטית, תורה של זו יגיע בהגותם של תלמידי השיטה האיז'ביצאים, בקוצק התמקדו יותר בהיבט המעשי של השיטה, וגם היבט מעשי זה אופיין במאפיינהם היחודיים של מנהיגי החסידות, אינני יודע מה דובר בה באותה שיחה מפורסמת שהתקיימה לפי האגדה החסידית בין האדמו"ר מקוצק לבין הרי"ם מגור שבסופה הוכרע כי הקוצקאי ינהיג, אולם מסתבר כי באם היה הרי"ם נוטל את שבט ההנהגה, לא היתה צומחת מתוך הגיון תנועתם של היהודי הקדוש ורבי בונים מפשיסחא, שיטתה של איז'ביצא. הקוצקאי הנהיג וטבע על תורתם של רבותיו את חותמו היחודי, הוא דיבר על האידאל הגדול מכולם, מסירת הבחירה בידי הקב"ה, שזו מעלת הצדיקים הגדולה מכולם, הוא דיבר על חוסר חשיבותם של המאפיינים החיצוניים, גם של מעשי רוח, דבר שגרם, כמו בראשית ימי החסידות, ליצירת רושם שבין חסידיו יש המזלזלים במצוות, או מזלזלים בכבוד גדולי הדור. (הטענה המפורסמת של ליבלי שלומע'ס עקיבע'ס – נכדו של הגאון רבי עקיבא אייגר.) רושם שבתורו גרר עימו חרמות ומחלוקות. חותם של דעות שהיוו זווית הבנה מסוימת ביסוד החסידי פאטאליסטי, למעט את בחירת האדם, למעט את שייכות ציר חייו לדברים שהם רק המעטפת לעיקר. אולם הצעד האחרון, ואולי המכריע מכולם, המייצג את נקודת הקונפליקט הפאטליסטית, לא נצעד בקוצק – או לפחות לא נתפרש במשנתה, הצעד שמבסס בערכי האדם את ההכרה כי למעשה אינו אלא מריונטה בידי הבורא, ההכרה המעשית כי לאמיתם של דברים שורה השכינה בכל, אבל ממש בכל. הצעד שמתנגש ראש בראש עם מושגי יסוד בסיסים ביהדות – ובראשם מושג הבחירה החופשית, צעד זה לא נחצה בקוצק – צעד זה נחצה באיז'ביצא. שם עלתה נקודת העוקץ של החסידות או היהדות בכלל על שולחן הניתוחים המעשי, שם לא פחדו, ולו במחיר מחלוקות כבידות, ללכת עם ההגיון עד גבול האמונה, ולבדוק לחקור, ושוב לבדוק.

ד.

ניתן לנסח בקצרה את עיקר המשנה האיז'ביצאית. -  בהיות ה' האלוהים, דהיינו שכל הכוחות כוחותיו, וממילא כל המציאות הינה הוא, ואינה יוצאת חוצה לו, ואין כל כח שאינו הוא, הרי שכל הכוחות והמעשים, גם מעשי האנוש,  הנם הוא, ממנו יצאו ואליו שבו. – ולכן כל מצב שאינו מצב שיש ביכולת האדם לבצע בו פעולת בחירה – ההסתכלות על המציאות היא הסתכלות פאטאליסטית טוטאלית, וכך גם המעשים הנגזרים מהסתכלות זו. במצב שיש יכולת ביד האדם לבחור, נצטווינו להתייחס למציאות כאל מציאות בחירית, בכל מצב שאינו בחירי, אין את הציווי הזה, ולכן לאחר מעשה, כל מעשה שעשה האדם, וגם אם המעשה היה בחירי, הרי שעתה, אחרי שכבר נעשה, שוב אינו בחירי, ולכן ההסתכלות עליו היא כעל גזירה. כעל לכתחילה, ולא על דיעבד.

מובן שהסתכלות זו מעלה במלוא העוצמה כמה שאלות מרכזיות. הראשונה שבהן היא כמובן שאלת הבחירה החופשית, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב – ובחרת בחיים. כמו כן טעונה ביאור מיוחד מצוות התשובה, על מה לחזור בתשובה? על פעולה שנגזרה? על פעולה שאינה בחירית. על נושאים אלו כמו גם על נושא שכר ועונש  נתייחדו חלק גדול מכתבי ההוגים האיז'ביצאים. – ובלי נדר אנתחם אחד לאחד במאמרים עתידיים. 

תוקן על ידי חסדאי ב- 03/12/2006 22:45:52

פרק א'

הנה הרה"ק מוהר"ר מרדכי יוסף זצוק"ל מאיזבצא בספרו "מי השילוח" בפרשת ויגש ד"ה "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות וגו'" מפרש שלשון "לעולם ירגיז וכו'" משמע שבכל הענינים שיעברו על האדם, בכל עת מצוא התעוררות ותשוקה בלב לדבר מה, צריך האדם להבחין ולברר אם החפץ בלב הוא מהשם יתברך או פן נמצא בו שמץ וסיג מדבר אחר, ובפרט כאשר יבוא לאדם עסק שמחה בבחינת התפשטות היש (כנודע שטבע השמחה הוא התפשטות ביותר). על כן נזכרו כאן ארבע עצות איך להבחין ולבוא לעומק האמת, ואח"כ כאשר ידע בברור כי מאת ה' הוא, אז יוכל להתפשט בתוקף עצמי, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" וידע כי הוא מצוה או שמחה של מצוה.

כאמור, קטע זה הוא מהקטעים היותר מפורשים בספר "מי השילוח" – ובו מפרט הרבי מאיזבצא את כל שיטת החסידות שלו.

מפרש שלשון "לעולם ירגיז וכו'" –  הרבי   מאיזבצא   מפרש   בהמשך   את   הלשון "לעולם".

משמע שבכל הענינים שיעברו על האדם,

בכל עת מצוא התעוררות ותשוקה בלב לדבר מה - ברגע שהאדם   מתעורר   בתשוקה למשהו.

, צריך האדם להבחין ולברר

אם החפץ בלב הוא מהשם יתברך

או פן נמצא בו שמץ וסיג מדבר אחר - ברגע כזה צריך האדם לעשות  חשבון  בנפשו. אומר הרבי מאיזבצא כלל - שעיקר חשבון הנפש אינו בשעה שהאדם הולך לישון – אלא עיקר חשבון הנפש הוא ברגע שהאדם מרגיש אצל עצמו יוזמה, התעוררות לדבר מה – כל התעוררות שבעולם. ברגע זה צריך האדם להבחין ולבדוק היטב "הדק היטב היטב הדק" – האם התעוררות זו היא מצד הקדושה או אולי באה לו מצד אחר. והכוונה כאן לכל התעוררות, ואפילו התעוררות ותשוקה לעשות מצוה.

ושוב, בכל פעם שישנה לאדם התעוררות – איזה מן כח ואנרגיה שממלאת אותו לפעול – עליו לעשות חשבון אמת בנפשו. ר' אייזיק מהומיל קורא להתעוררות זאת "התחלה" – וכוונתו התחלת התפשטות היש.

התעוררות ותשוקה בלב לדבר מה - זאת ההתחלה ע"פ תאורו  של הרבי  מאיזבצא. הרגע בו האדם מרגיש התעוררות ותשוקה למשהו – זאת נקודת ההתחלה אצלו. ואכן, אם האדם יתן להתחלה זאת להתפשט – הרי זאת "התפשטות היש" שלילית.  כל עבודת האדם באה לתקן את "ההתפשטויות" שלו – ולכן צריך הוא "לתפוש כל התחלה" – ומכאן להתחיל לבררה ולתקנה.

אם ההתחלה מתוקנת, אם נקודת המוצא של התפשטות היש מתוקנת – הרי שכל ההתפשטות מתוקנת.  וזהו לכאורה חידוש – בגלל שכאן היה משמע שצריך להכניע את ההתפשטות – איתכפיא.

פנימיות - למדנו אצל ר' איזיק -  "התפשטות היש"   זו   חיצוניות – ובזה   יש להחדיר ביטול שהוא פנימיות. הביטול עושה מיעוט הגסות של "התפשטות היש" – וכאמור, מדובר כאן אפילו על התעוררות לדבר מצוה – אני עושה מצוה !  "אני ואפסי עוד". ושוב, צריך להמשיך פנימיות על מנת למעט את הגסות של התפשטות היש. ואומר ר' איזיק, שאחרי שמגלים את הפנימיות ממש – אזי מאיר קצת יש אמיתי גם בתוך החיצוניות. 
מושג זה של הארת יש אמיתי בתוך החיצוניות – נקרא אצל הרבי מאיזבצא "התפשטות היש של צדיק".  חסידות זו מאוד קרובה לפנימיות – שנקראת חב"ד. ובכל זאת, התיקון המושלם של פנימיות העולמות בפני עצמו, לפני שבאים לתקן את החיצוניות – חסר כאן.

נחזור – הרבי מאיזבצא רוצה, כמה שיותר מהר, להמשיך הרגשה של יש אמיתי לתוך החיצוניות. שאם ישנה הארה של היש האמיתי בתוך החיצוניות – הרי זה מצדיק את התפשטות היש. רק אז יכול היש להתפשט כמה שרוצה – וממילא ההתפשטות היא חיובית ומצד הקדושה. ואם כן, זאת התפשטות היש של צדיק – וזהו הצדיק הגמור אצלו.

לגלות ללב – אך את זה שחייבים לעשות בעבודה ארוכה חלל של פנימיות ורק אח"כ עוברת מהחלל הרגשת היש האמיתי לתוך החיצוניות – נמצא רק בעבודה המיוחדת של חסידות חב"ד – ולא בשום חסידות אחרת. זהו עיקר ההבדל שעליו ניתן להצביע כאשר באים להבחין בין עבודת חסידות חב"ד לעבודת שאר החסידויות. 
ואם כן, תכלית העבודה הוא הלב – שהוא חיצוניות לגבי המח – וכולם רוצים שהיש האמיתי יתגלה בלב. אלא שישנה דרך קצרה להגיע לתכלית זו, וישנה גם דרך ארוכה וקצרה.  וככל שהחסידות יותר פנימית – כך גם דרכה להשיג תכלית זו – ארוכה יותר. כלומר, שצריכים לעבור כמה וכמה שלבים עד שניתן להחדיר הרגשת יש אמיתי בתוך הלב.

מסביר הרבי מאיזבצא שאותו אחד שעדיין לא הגיע למדרגת צדיק, בינוני בלשון התניא – עיקר עבודתו היא איתכפיא שפרושה להכניע את ההתפשטות. ולעומתו, הצדיק המושלם – לא רק שאינו צריך להכניע את ההתפשטות – אלא אצלו ההתפשטות היא חיובית.

התחלה - שוב, גם לפי הרבי מאיזבצא – צריך קודם כל  לשלול   ולהכניע את ההתפשטות – אבל בסוף, שיא העבודה הוא להגיע לחיוב ההתפשטות. אם מספיק תיקנת והכנעת את ההתפשטות השלילית – תוכל לגלות נקודת התחלה הקשורה לעצמות. ואז, כאשר ההתחלה היא מהעצמות – ההתחלה היא מהוי' – אזי ההתפשטות היא טובה וחיובית. 

אם ההתחלה היא ממני – כל מה שיתפשט מכאן והלאה – אינו מתוקן. הכל תלוי בנקודת ההתחלה, בהתעוררות – מהיכן באה ההתעוררות ?  אם ההתעוררות, התשוקה הראשונה לעשות משהו בחיים – באה ממקום בלתי מבורר – כל ההתפשטות שתבוא בעקבות התעוררות זו תהיה בלתי מתוקנת. וככל שההתפשטות תמשיך – כך היא תהיה פחות ופחות מתוקנת. תולעת קטנה עלולה להכניע את כל הגוף.  אם ישנו דבר קטן ופגום בפנימיות – הוא עלול להחליא את החיצוניות כולה. 

וכאמור, אם הנקודה הראשונה של ההתעוררות, שנקראת התחלת העבודה – היא לגמרי מהוי' – התעוררות אלוקית – שפרושה שישנה בתוך ההתעוררות קצת הרגשת "היש האמיתי" – אזי ההתפשטות כשרה. התפשטות זאת כשרה עד כדי שיכולה לכלול בתוכה גם "עברה לשמה" – ושאר ענינים שאינם טובים ע"פ תורה. ובכל אופן, ע"פ שיטתו של הרבי מאיזבצא – הכל בסדר אם ההתחלה היא בסדר. הוא אינו אליהו הנביא בהר הכרמל שבהוראת שעה הקריב בחוץ שלא כהוראת התורה – ובכל זאת הוא פועל בכח הוראת שעה פנימית – צו פנימי. וכאמור, הצו הפנימי לעשות משהו – זאת ה"התחלה" שעליה אנו מדברים כאן.

צו פנימי – הוא אינו רוצה חלילה לשנות דבר הכתוב בתורה – אבל יש   לו   צו פנימי שיש להשמע לו. ישנם אנשים המקבלים צו פנימי, ומתוך שבאים לקיים את הנאמר להם - סופם שהם מאושפזים בבתי חולים למחלות נפש. ישנם הרבה אנשים שעשו עברות ומצדיקים את מעשיהם בזה שהם מצייתים לצו פנימי שקבלו. נעשו מעשים נוראים ביותר ע"י אנשים המצהירים, וגם בבתי המשפט – ששמעו קול שציוה אותם לעשות מעשים אלו – וממילא אינם אחראים למעשיהם לאחר שקבלו הוראה מן השמים. ואכן, באמת הם שמעו את הצו הפנימי – ומדוע זה אינו בסדר ? 

באמת הוא שמע קול אבל יתכן מאוד שהתחלה זאת אינה מצד הקדושה. ושוב, צו פנימי זו נקודת התחלה – ואין הכרח שישמע דוקא קול – אלא כך מתחייב אצלו. כך "בא לי" – בא לי במימד הכי עמוק עד כדי שאני חייב להשמע.

ואם כן, בנקודת ההתחלה יש לברר את ההתעוררות – אם אינה מצד הסיטרא אחרא. וכאשר מבררים את ההתחלה אזי אפילו אם יצאו אח"כ דברים שלכאורה אינם ע"פ תורה – הרי שהכל מהוי'. זאת שיטתו של הרבי מאיזבצא. בהמשך מאמרו מסביר הרבי מאיזבצא כיצד יש לבחון ולברר את ההתחלה.

על כן נזכרו כאן ארבע עצות איך להבחין ולבוא לעומק האמת, ואח"כ כאשר ידע בברור כי מאת ה' הוא, אז יוכל להתפשט בתוקף עצמי, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" וידע כי הוא מצוה או שמחה של מצוה.