| נשלח ב-14/10/2002 18:39 |
 |
| |
הגבול הדק שבין עבודה זרה- לעבודת השם
העבודה הזרה אינו אלא תוצאה של השפעת המדמה על השכלי
בסופו של דבר קיימת הרבה מאוד מחשבה בעבודה זרה, והבעיה איתה היא: שהיא מוטעת לחלוטין.
בעבודה הזרה אין אדם מכיר את האמת, אלא הוא מדמה לעצמו שזוהי אמת. עובדי האלילים אינם אידיוטים או סתם בהמות, אלא הם יצורים אנושיים, ולכל אחד מהם יש את הכוח השכלי, בעייתם היא: שלא הכוח השכלי הוא המנהיג אותם, אלא הכח המדמה הוא המנווט אותם, והם מדמים לעצמם את אלוהיהם.
מה מידת הזהירות שיש לנקוט כדי להינצל ממנה?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2008 02:18 |
|
| |
מה שאלה יש כאן? הרי כל אחד יחזור לשיטתו. האחד יראה בקיום ריטואליסטי של פסקי השולחן ערוך ' עבודת השם' (או שמא...) ובחויות רוחניות- מסוג תפילה , אמונה בצדיק, שמחה בשבת " עבודה זרה". והרי השטות היא כפולה: מי קבע שהמושג עבודת השם מחייב פעולות חיצוניות כלשהם החורגות מסדר היום הנורמטיבי? וככתוב: "כל מעשיך יהיו לשם שמים... ומאידך גיסא איזו חשיבה מעוותת- פתלוגית יכולה לראות ביהודים פשוטים וחמים המאמינים ברבם עובדי עבודה זרה.. האובססיה בענין זה עלולה להביא לתוצאות ביזאריות אצל חלק מהכותבים כאן, ששכחו אגב את שיטתו בעבודת השם, הזהה לחלוטין בענין זה של ר' אי"ש קרליץ "איש ההלכה".
בכל אופן ההגדרה אצלנו תישאר על גבול הסוציולוגיה. כל עוד החריגה מהנורמות הלגליסטיות לא תהיה רבה מדי אין זה 'עבודה זרה'. כאשר המבנה החברתי הקיים יעמוד בסכנה- או אז...
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 23:33 |
|
| |
הרי אנחנו אומרים כל בוקר ביגדל: "אינו גוף ואין לו דמות הגוף
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 13:18 |
|
| |
דגים
התשובה מאוד פשוטה: כפי שה' נתן בתורתו מערכת הלכות ואמונות, כך גם העבודה זרה נותנת בתורתה. לכן מי שמחפש "תורה" יכול למצוא אותה גם בעבודה זרה. ואתה מצפה שיקחו את "תורת ה'" ויוציאו ממנה חומרות לעניין עבודה זרה. דא עקא, שהעבודה זרה נותנת תחליף לכל אותם חומרות. ואת הלכות קשירת השרוכים אפשר (תיאורטית לפחות) למצוא גם בספרי עבודה זרה.
לכן מה שצריך לדעת, שאין לחפש אחר "תורה" אלא אחר "הקב"ה". אמנם גם זה לא מבטיח, כי יש נביאי שקר, אבל זה מציל אותך על כל פנים מעבודה זרה ואביזריה.
(האם באמת נביאי שקר עדיפים על עבודה זרה? אין לי הוכחה, אבל אני סבור שכן.)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 03:32 |
|
| |
אפשר שזה שבטל יצר של ע"ז, כמבו' בגמ'.
וזה שאין הרבה פיתוי לזה, גרם שאין צורך נפשי להחמיר ולמשוך לכיוון ההפוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2008 02:49 |
|
| |
בנושא הכללי שהוצב באשכול כאן, ישנו פרט שמטריד מאוד מאוד
מצד אחד הרי אין ספק שעבודה זרה היא מהעבירות החמורות ביותר,
הן מבחינת אמונת ישראל, והן מבחינה הלכתית ברורה מאוד
מצד שני ישנם מי שמרשים לעצמם לסלק הצדה בקלות, חששות וספיקות
בהשקפות, ברעיונות ולעתים אפילו במעשים, בתחום זה.
אנשים שיהפכו עולמות בשאלה איך לקשור את השרוכים בנעליים ע"פ ההלכה,
כמה להפסיק בין גבינה צהובה בימינו למאכלי בשר
התקנת מדרכות מיוחדות למהלך אנשים ולמהלך נשים
[אגב, בכניסה לאולמות השמחה של מלון תמיר, למטה, יש היום
מסלול מיוחד לגברים, עם שילוט, ומיוחד לנקבות]
ובזה מגבבים חומרות עד לאין נשוא
והנה בתחום עבודה זרה, מדוע אין מחמירים, ומעיזים לצעוד על הקו הדק הזה
שבין אמונה נכונה ובין עבודה זרה ממש.
נניח שאדם בטוח בעצמו, אבל אם גדולי תורה רבים וטובים מתנגדים לשיטה
מסוימת, מדוע אין חוששים להחמיר.
ואביא דוגמה. היה נהוג בקרב הרבה מעדות המזרח לערוך מין חגיגה בלילה
שקודם להכנסתו של תינוק לבריתו של אאע"ה, שנקראה 'אינדוליגו'.
צורת החגיה הזו, דומה להפליא לכתוב מפורש 'העורכים לגד שולחן'!
לא רק בצורתו אלא גם בתוכנו ובהבנת משמעותו, שעושים תקרובת להנות ולפייס
את השדים והמזיקים, שלא יזיקו לתינוק.
הלוא זו עבודה זרה גמורה, ועם זאת היתה נפוצה מאוד ...!
ומי שאינו מקבל עובדה זו, יעיין נא בספר כנסייה לשם שמים של הרב סתהון,
שנאבק בכל כוחו במנהג הרע הזה, וברשימה הגדולה מאוד של רבנים,
שהסכימו עם מאבקו והסכימו שזו ממש ע"ז,
הרושם הוא שמלחמה זו לא הצליחה לשרש הדבר לגמרי.
שאלתי כיצד יתכן תחום הלכתי שמזלזלים בו כ"כ.
הוא הדין, ואותה קושיא גם על מה שמתואר בכתובים כ'תועבת ה''
ביטוי מחריד, שיראי שמים היו צריכים לחבר בזה שו"ע שלם של
דקדוקים וחומרות, והנה ישנו נימוק 'כבוד התורה', והוא מכריע את כל החששות.
והלוא במעידה קלה, אדם נעשה מתועב בעיני ה'?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 20:47 |
|
| |
הייתי מפריד בין שני דברים, בין האמונה לפולחן.
עבודה זרה היא שילוב של אמונה באחד מן הברואים ופולחן העובד אותו.
אין באמת עבודה זרה לספורט, לכסף או לאינטרנט.
אף אחד אינו מאמין שהספורט הוא כח עליון שיש לעבוד אותו.
אפשר להתייחס להתמכרויות האלה במשל כאילו היו ע"ז אבל הם אינם באמת ע"ז.
מה שהבין הרמב"ם (ולפניו, להבדיל, הכנסיה הנוצרית) זה שרוב בני האדם אינם נקשרים לאמונה אלא לפולחן ולפיכך הפרשנות שלו שהקרבנות הם בעצם פולחן שבמקור היה מיועד לע"ז והקב"ה לקח את הפולחן ושינה את האמונה.
לפיכך, בהגדרה, אין אמונה בה' שהיא ע"ז.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 03:06 |
|
| |
נאחז בקש
לא כל הכרובים זהים, גם במקדש שלמה היו 10 זוגות כרובים בהיכל ולא בקה"ק.
ההתיחסות של יציאת הקול מעל הכפורת מבין שני הכרובים היא התייחסות של דיבור בין הכרוב המסמל את ה' לכרוב המסמל את ישראל.
מ"מ יתכן שהסמל אינו אלא ליחסים הדדיים, ושהדגש בפס' בס"פ פקודי הוא שלא מן הלוחות הנמצאים בארון כחו של משה, אלא מציווי ה' בכל עת.
אגב, כמדומה שנמצא בכתבי רבותנו בדרך צחות. על שום מה נשתברו הלוחות? לומר לך, אין כאן אלא ציווי ולא שום דבר פיזי שמתקדש, אפי' לוחות לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 11:21 |
|
| |
מורה נבוך,
בהמשך לדברי אמשלום, ראוי להפנות תשומת הלב לכך שהכרובים הושמו בידי ה' כמכשול בפתח שערי גן עדן לשמור מפני האדם לחזור ולאכול מעץ החיים - נמצא, שלשמוע את קול ה' 'מתדבר' אפשר לשמוע רק במרחב שהוא ריק מכרובים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 08:28 |
|
| |
אמשלום 
ובהקשר זה יש להוסיף שכל המקדש כארמון למלך ישראל. בחדר הפנימי מסומל היחס בין מלך וכנסת ישראל והתורה היא המצע ליחס זה. בחדר החיצוני מסומלים מגורי המלך עד כדי שולחן ומנורה אך עם זאת לא רק שאין שום המחשה למלך, אין אפילו כסא ומיטה למרות שבתנ"ך מוזכר כסאו בלשון אלגורית.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 11/07/2008 8:29:04
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 07:29 |
|
| |
[מורה,
שים לב שקול א-להים יוצא מן המרחב שבין הכרובים ולא מהם עצמם. לענ"ד, גם זו סובלימציה לע"ז.]
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 04:59 |
|
| |
ראוי להפנות תשומת לב לכרובים שאומות העולם התייחסו אליהם כע"ז, ובתורה הם לא רק קישוט ונוי אלא מסמלים את יחסי ה' וישראל, הקול יוצא מביניהם למשה וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 15:24 |
|
| |
נאחז_בקש:
יופי, תלך עוד צעד קדימה אז אולי גם תפילת החובה שלוש פעמים ביום שהחליפה את הקורבנות היא לא בשביל שהקב"ה ישמע וכו' - אלא רק כדי לתת ביטוי לעבודת האדם את אלוהיו?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 15:22 |
|
| |
בור_סוד: הקרבנות היו צו השעה!! מגביל לזבחי ע"ז
עילעלתי (לא למדתי) במורה נבוכים של איש האלוקים, הרמב"ם זיע"א.
באחד מהעמודים, ראיתי משהו מעניין שהוא כותב.
שהקרבנות, שפרשיות שלמות בתורה נכתבו עליו, הלכות דינים ומנהגים.
הכל נעשה
כי היהודים היו רגילים לעלות קורבנות לע"ז, ולא יכלו להרגילם מזה, אז הפכו את זה לצד הקדושה.
אז זה משהו מוזר, שהקב"ה ביקש מעמו ישראל להקריב קורבנות, לא בשביל כמו שלמדנו תמיד לריח ניחוח להשם וכו' לנח"ר
אלא רק בשביל שהיהודים לא יקריבו לע"ז!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2002 11:27 |
|
| |
איקה,
מצד העיקרון שייך לקבוע את הגבול הדק בין תורה ל"תיירע". כוונתי שכל זמן שהתורה היא תורת השם אז קבלתה היא עבודת השם, אבל כאשר היא נעשית לערך מוחלט שגם את הא-ל יזרקו כביכול מכל המדרגות אם יבוא לשנות את שנאמר בתורה ובפרט כאשר לא יודעים בדיוק מיהו הא-ל, אז היא מאבדת את ערכה. מצד ההתייחסות המעשית אין עבודה זרה אלא זו המכוונת ל'זרות' וכמו שאמרו חכמים שאין בעיה באדם שהשתחווה לעבודה זרה בחושבו שזה בית הכנסת [וכעובדים הראשונים שלהרמב"ם הם חשבו שזה רצון השם וכבר דנו בזה]. זה בעצם מה שקורה...
באשכול "לכתחילה ודיעבד" הביא מיימוני את דברי אפלטון ש"כדי לדעת מיהו חכם עלי בעצמי להיות חכם". רעיון זה של אפלטון ידוע ובכל זאת מרוב הסחף הסביבתי, נגררים להאמין לכל דבר הנאמר בסביבה. למרות שיסוד היסודות שכל קבלת תורה ודעה מבוססת על חכמת המקבל, כל הדתות, כולל היהדות, מנסות להסתיר זאת ובכך חורצות גזר דין מוות על ההתפתחות האישית של חכמים בפוטנציאל שגדלו בדת. מעטים הניצולים מעבודה "זרה" זו שבדת. ישנן שתי סיבות לכך שאין בני הדתות מצילים את עצמם; א. חוסר אימון בשכל העצמי, ב. נוחות חברתית. לראשונה ניתן לסלוח כאשר היא כנה ולא באה מעצלות כשניה.
תוקן על ידי עצכח ב- 11/07/2008 9:00:09
|
|
|
|
|
|
