אליטוב נועץ סכין בגבו של ישי באלגנטיות

מדהים איך הוא עושה את זה בדיפלומטיות, תקראו.
======================================================
ש"ס בעידן הגן-עדן (אין)

אווירה המונית של 'נגילה הללוי-ה' רבצה על מדשאות מלון "עדן-אין" בזיכרון יעקב, שם הסבו מאות נציגי ש"ס ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות. הלחיים הוורודות של הנציגים שנהרו מכל הארץ להשתתף בימי עיון הקרינו אושר ושובע. השעה הייתה אחת אחר חצות הלילה. חדרי האוכל פלטו את אחרון הסועדים בדרכו למדשאות. פעיל מכרמיאל ניגן בגיטרה, פעיל נוסף שלף אקורדיון, שלישי העמיס פסנתר על גג הרכב, וכל השלושה פצחו בשירה. אי אפשר לטעות בצלילות התחושה: טוב להם לאנשי ש"ס, משרי הממשלה ועד לאחרון הפעילים. ריח השלטון המשכר ניכר על הפעילים.

ביום הראשון של הוועידה ציפו הפעילים לשר אלי ישי. אבל ישי, מה לעשות, רותק למיטתו. המסע בהודו הסתיים בתאונה קטנה: נגיף מסתורי תקף את ישי, והוא לא הצליח להרים את הראש ממיטתו. ביום השני גייס ישי את כוחותיו ועלה לצפון. "לא יכולתי להיעדר מכאן", החניף ישי לקהל, עממי ברובו, והפליא בתיאורים צבעוניים על ההישגים של ש"ס בממשלה ובכנסת. "לדעתי", העריך, "הבחירות קרובות". כזהו ישי: מתעקש תמיד לשמר את ערנות הפעילים, לכל צרה שלא תבוא. בחירות קרובות ויש ערנות, הערנות שווה קולות לא מעטים.

אבל הציבור השבע רצה בעיקר לשיר, להרים כוסית יין ולשמוח. ש"ס, בניגוד לאחיותיה האשכנזיות, אינה בית לפולמוס השקפתי. כל אותם דיונים סוערים על דרכה של המפלגה שמתקיימים ב"דגל התורה", עוברים כאן מוטציה. אם אפשר לשיר ולקוות לטוב, מדוע להתעמת וללבן אידיאות ותפיסות עולם? פרופ' ח"כ מנחם בן ששון, שעשה את כל הדרך מירושלים להרצות על יהדות ארצות האסלאם, התקבל בנימוס, ומיהר לעזוב את המקום מחוסר עניין לציבור. הפעילים כמובן.

אי אפשר להתעלם מהשינויים שעוברים על ש"ס, ואלו השתקפו בימי העיון הנוצצים. אלי ישי היה ונותר היו"ר הבלתי מעורער של ש"ס. עם זאת, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שש"ס של חנוכה תשס"ז איננה עוד מפלגה של איש אחד. יש בה שדרה של מנהיגים - כל אחד בנישה שלו - מבוצר ומחוזק, מנהיגים שפילסו דרך בקהלים מוגדרים ובתחומים ייחודיים והצליחו להטביע את חותמם האישי. ש"ס כבר אינה תנועה של יו"ר אחד ויחיד פלוס שנים עשר חברי כנסת. היא מפלגה שיש לה יו"ר, שמימינו ומשמאלו ובאמצע ניצבים אנשים שאי אפשר להתעלם מנוכחותם. הם לא עוד סטטוס.

קחו, לדוגמה, את השר אריאל אטיאס, אברך צעיר וכישרוני ששואב את כוחו היישר ממרן הגר"ע יוסף, ונישא על כפיהם של אברכי כולל ובני תורה שרואים בו השתקפות בבית הרב פנימה. זה שר שיש לו נוכחות בתנועה וגם סדר יום אישי. בעוד שנה או שנתיים, כשתצא ש"ס למערכת בחירות מחודשת, לא יהסס אטיאס לעמוד מול הפעילים, ובגובה העיניים להצביע להם על חבילת השינויים שעשה במשרד התקשורת לטובת הציבור החרדי והשכבות החלשות, ועל המלחמה השקטה בתוכני התועבה באמצעות ערוצי התקשורת השונים.

או השר משולם נהרי, שר האוצר של ש"ס, ומי שהצלת מוסדות החינוך והתרבות של המפלגה מקריסה מוחלטת רשומה על שמו ובאותיות בולטות. גם הוא אינו עוד אחד. בכוחות עצמו הצליח לחדור למעוז משרד האוצר, ולהפוך את מסלולי העברות הכספים של החשבים לנתיבים שמעבירים הוספות תקציביות למוסדות תורה, חינוך ותרבות יהודית, הוספות שמזכירות ימים טובים ואחרים.

או למשל השר יצחק כהן, שמציב את עצמו כתקווה הגדולה של הרבנים ושל אנשי המועצות הדתיות. או המנכ"ל האנרגטי של המפלגה, ח"כ יעקב מרגי, איש שטח חרוץ שיוצר את הקשרים עם הפעילים בגובה העיניים, והתקבל באהבה גדולה ובהערצה של הפעילים. זה לא אוסף שמתחת ליו"ר. יש יו"ר, ויש אישיות מוגדרות בעלת זכות קיום עצמאית בכבוד. נשבר הטאבו, אמנם יו"ר חזק, אבל הוא לא לבד על הבמה.

הנבחרת החזקה הזאת מביאה כבוד לעורף שבשטח. כששר התקשורת ממריא ונבחר בוועידת ישראל לעסקים כאחד מהחמישים האנשים המשפיעים, ומסתמן כשר של בני התורה ונציג בית הרב, כשהשר איציק כהן מקבץ סביבו חצר שקטה והופך לשר המועצות הדתיות והרבנים, וכשנהרי פורש כנפיים - יש כבוד. העובדה שליד ראש הממשלה יושבים שר ביטחון רם-קול ורמטכ"ל מעופף, משפיעה על מעמדה של ש"ס ששריה תופסים גובה בדעת הקהל.

כך החזירה ש"ס לעצמה את אחת היכולות העתיקות שאפיינו אותה בעבר המתרחק - היכולת לצ'פר בתחושת כבוד את הש"סניק המצוי. זה שהולך לבית הכנסת, מקבל מחמאות על נציגיו ויכול להפטיר ב'ישתבח שמו' מצטנע ולשבח את 'מרן'. להודות כל הדרך אל הש"ס. הצמרת הרהוטה של המפלגה מכבדת אותם בהופעותיה.

אף שש"ס אינה מפלגה אלא תנועת המונים, הרי שפרופיל הפעילים שקישטו את המדשאות הוא של אנשים טובים באמצע הדרך, ללא להט אידיאולוגי מופרז, בעלי מזג חיובי נעים, הרבה רצון מאופק, ומאגרי זכויות בזיכוי הרבים. אין ספק שהיא נמצאת באחת משעותיה היפות - בוגרת, בשלה ושבעה. מה הפלא שבפעיליה נראו רבים שהמירו את כיפתם הסרוגה של שנות השמונים בכיפת קטיפה ישיבתית שחורה וגאה?

"שתה משהו, שתה משהו, תתחבר לאווירה", אמרו לי הפעילים המרוצים, הגאים בנציגיהם, ומזגו לי כוס יין 'בית-יוסף'. על השולחנות נערמו הזיתים והפיצוחים, הבירות והאלכוהול. התנצלתי "בשבילי רק דיאט, הממדים מחייבים". חשתי כמי שמוזמן למעגל ריקודים ומתחמק מלהצטרף. "אתה לא בראש שלנו", פלטו לעברי ממרום התהילה, פורצים במחרוזת שירים מסולסלים עתיקים. טוב להם היום.

חבלי הלידה הרחוקים ופיתולי ההתבגרות הפחות רחוקים, כבר שייכים להיסטוריה. ש"ס של פעם הציגה פעילים שעולים לירושלים ובידיהם סלסילות של תותים וסלים של תפוזים, בכיס פתק מהוה מגבאי בית הכנסת בראש-העין המעיד על איש זה שמתפלל עמנו יותר מעשרים שנה ויש למצוא לו משהו. הם עדיין שם, עם התמימות והסלים, אבל על כל אחד מהם התווספו שניים שלושה בני ישיבות צעירים ובני תורה. הם הפנים החדשות של התנועה. הם המביטים לעבר הנבחרת כולה, ובוחרים לו כל אחד את האיש שלו בצמרת.



המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

תוקן על ידי שסנייק ב- 15/12/2006 9:15:30