על מחקר היסטורי וצנעת הפרט

ראשית, לענ"ד המחקר ההיסטורי הוא חשוב והכרחי בכל תחום מדעי, משתי סיבות: א. גלגל חוזר הוא בעולם וסדנא דארעא חד הוא. מה שהיה הוא שיהיה, ואם ברצונך לדעת מה שיהיה שומה עליך לחקור מה היה. "כי שאל נא לימים ראשונים" הוא המפתח לכל דיון שיעלה, ו"זכור ימות עולם" הוא היסוד שבתשובה על כל תמיהה. ב. כבני אנוש אנו חיים בנקודת זמן מסויימת בבריאה, אך איננו חיים בעולם בתולי, ראשוני, כי אם בתוך מערכת מושגים ועצמים שגבלו ראשונים. הפתח להבנת הקורה סביבנו, הוא פתרון שאלת התהוותו.

מתוך השקפה זו, המכירה בערך המחקר ההיסטורי, מתעוררת שאלת הלגיטימציה המוסרית למחקר ההיסטורי:

כדי לחקור את ההיסטוריה, המורכבת מאנשים פרטיים, עלינו להתחקות אחר מעשיהם, הנהגתם, צדקתם או רשעתם של בני האדם שקדמו לנו, להכנס אל מאחורי הפרגוד המצניע את פרטיותם. וכאן הבן שואל: עד היכן? עד כמה הרשות נתונה לחשוף את סודם של קדמונינו? האם זכותנו, כחוקרי ההיסטוריה, לעשות שימוש, או אפילו לעיין, בכתבים, מסמכים ומכתבים של דמות זו אחרת?

מאמין אני באמונה שלמה כי כבוד האדם ופרטיותו, וחובת החברה לשמור עליהם, אינם פגים עם העלותו מאיתנו. אדרבה, מעת שנאלם פיו, ואין בעל הדין עמנו, עלינו להיות רגישים יותר לכבודו. אלא שמחקר היסטורי רציני ותועלתי, כמעט שאינו יכול להתבצע ללא צמצום משמעותי של זכות הפרט.

שאלה זו התעצמה בתודעתי בעת שקראתי את הביוגרפיה של מ' בניהו על החיד"א. אני נוקט את ספרו כדוגמא בלבד. בניהו ערך מחקר מקיף, ולדעתי אף מפעים ומרתק, על תולדות החיד"א ומסעיו. החומר העיקרי שממנו שאב בניהו את ידיעותיו המפליגות הוא יומני החיד"א, אותם נהג לכתוב במהלך מסעיו. בתוכם שזורים ידיעות אינטימיות, התבטאויות משוחררות על קהילות ואנשים ושאר פנינים שלא עלה על דעת החיד"א לפרסמם. אין ספק שמחקר רציני על החיד"א, שהוא חשוב וחיוני, לא יכול היה להיות מושלם, ואף יותר מכך, בלא עיון מעמיק ביומניו. אולם, האם בשם המחקר החשוב לנו, הותרה לנו הרצועה?

אשמח לשמוע את דעת הגולשים, האם יש לקבוע גבול מוסרי ברור בדרכו של המחקר ההיסטורי? האם ניתן בכלל לקבוע גבול כזה? ולסיום, האם שאלת האמונה בהשארות הנפש או שלילתה משפיעה על תפיסתו של החוקר?