בין הצדיק והפילוסוף

העולם שמסביבו היה דוגמאטי מדאי,  הכל ברור שריר נהיר וקיים.   מה יש להסתפק כשאלפיים שנה קודם כבר הסביר אריסטוטלס את הכל.  בעוד חכם מימונידס היהודי כתב שאריסטו קרב בשכלו לדרגת הנביאים אך טעה בכמה ממסקנותיו,  ועורר עליו בזה התנגדות חריפה מעמיתיו.   הרי שחכמי הסכולסטיקה תומאס אקווינאס ואנסלם הכניסו את דברי אריסטו ישירות לכתבי הקודש כדוגמות מוחלטות.  אך כשאתה חי זמן קצר לאחר הופעתו של רפומטור דוגמת לותר, וכשאתה שומע על מרקו פולו ומגלן המגלים דברים חדשים בכדור הארץ,  וממש בזמנך אנשים דוגמת גלילאו וקופלר וביקון מגלים חדשות על כדור הארץ,  אינך יכול להשאר שווה נפש ולהרכין את ראשך בהכנעה תחת המוסכמות של דורות קודמים,  ודאי לא ככשמו של הצעיר היה רנה דיקארט.

מהרהר היה על העולם ומלואו,  גם על אלוקים חשב,  אמנם נהר הסן -על גדותיו היה מהלך-  פירוש שמו הנהר הקדוש.  אך דיקארט לא חשב במונחים של קדושה או דת, זאת הוא השאיר לכתבי הקודש אותם השאיר במכללה,  הוא חשב על הא-ל במונח של ידיעה והכרה,  הוא רצה לדעת שהוא אכן קיים במציאות.  אמנם מסתבר שדיקארט לא עיין בחובת הלבבות,  אבל גם הוא הכיר את ההוכחה הניצחת אם יש עולם חייב להיות יוצר ובורא.  אך דא עקא שהוא לא היה בטוח בעובדת קיומו של העולם אותו חזו עיניו, בעצם הוא לא היה בטוח בכלום.

מורגל מילדותו שאין לבטוח ולסמוך אפילו על היקרים לך ביותר, לא סמך דיקארט אפילו על חושיו, בקהות רגשותיו חשד שמא בחלום אנו חוזים בכל,  ובדכאונו נטה לשקול גם את האפשרות שמא שדים מרושעים מתעתעים ומספקים לנו נתונים מוטעים.  וכך נפשו המעונה חיפשה מקום אחיזה נקודת משען ודאית,  גלי הספיקות ששטפוהו איימו להטביעו.  בהרגשה ומחשבות אלו הסתובב האיש הנחשב עד היום לאחד מאלו ששינו את צורת החשיבה האנושית המודרנית.     לו הייתי איש אקדמיה בכיר אולי היה עולה בידי לחבר ספר בשם "פרקי משבר ומבוכה בתולדות הפילוסופיה"  שם הייתי מתעסק בעיקר בהשערתי שמא יתכן שדיקארט הרהר באותם ימי ספק מענים באפשרות של התאבדות, כך הייתי זוכה לחשיפה מרובה ובקורת אוהדת,  כיון שאיש פשוט אני והשערות גאוניות מעין אלו אינם מבצבצות במוחי. נאלץ הייתי להתעסק בתורתו של דיקארט.

חובבי ארכיקטורה היו הצרפתים מעולם, ואם אפשר לשלב זאת בהנאה על זה נאמר מזה ומזה אל תנח ידך,  ודאי כשמדובר באנשי שררה.  וכך עיצבו לה מהנדסי המלכה מארי דה מדיצ'י עוצרת המלך לואי ה13 פסלים מרהיבים לאורך הנהר,  בעוד דיקארט צופה בדמויות המפוסלות באבן שבאמצעים טכניים הצליחו לגרום להם לזוז ואף להשמיע קול,  עלה בדעתו שגם גופים עם חיות ממשית כלומר חיות ובהמות ושאר בעלי חיים, הם רק מערכות מכניות,  אך בעיקרון אפשר להסביר כל פעולה שהם מבצעים כמכונות הפועלים בעקרונות הידרואליים הכפופים לחוקי הטבע.  כך נזרקו לפח הזבל המדעי כל המונחים של אריסטו על נפש הבהמית והנפש הצמחית והנפש הניזונית והנפש המרגישה,  ורק המעיין בכתבי אריסטו,  או להבדיל שמונה פרקים להרמב"ם ורמב"ן על פרשת שבוע יתקל במונחים האלו שם, ויגרד במצחו במצחו בנסיון להבין את המונחים הזרים לו בשפה המודרנית כל כך,  ואינו יודע שעד כלפני 350 שנה הם שימשו כהסבר יחיד להסברת תופעות טבע שונות.

אך בנפשו של האדם לא שלח דיקארט יד,  תורות הדטרמניזם והביהיביוריזם זרות היו לו,  קשה להאמין שהיה מוצא שפה משותפת עם ג'ון ווטסון.   הוא האמין באמונה שלימה בקיומו של נפש האדם,  הוא גם האמין בקיום המודע וההכרה ובהשפעתם על האדם.  אבל הוא חיפש בסיס להכרה זו,  וכך  דוקא מעמקי שאול הספק, הובילוהו ספיקותיו להכרת הודאות של מציאות ההכרה החושבת ומטילה ספק. 

כשהוא רגוע עכשיו במקצת מנקודת הארכימדס אותה מצא,  המשיך דיקארט לחפש את אלוקים ואף מצא אותו,  שהרי במודעותו ישנו מושג מחשבתי של אלוקים,  ותהיה הגדרתו אשר תהיה אבל לפחות נקרא לו כח אין סופי שאין עליו הגבלות וגבולות כלל.  מחשבה מעין זו המולדת בנפשו של כל אדם חייבת לנבוע רק מאלוקים עצמו.  שהרי כל אדם הוא יצור סופי ומוגבל ואינו יכול להיות מקור למושג שאינו קיים ואין לו תכונות המוכרות לנו מהמציאות.  ולכן המסקנה שאלוקים בעצמו הוא סיבת הרעיון והוא שתל זאת בנפשותינו מכאן מוכרח שהוא קיים. 

כך דרך בירור קיומו של האדם או יותר נכון תודעת האדם הגיע דיקארט אל האלוקים.  ויצר הפילוסוף את האדם ויידע את ה'.

יהיו כאלו שיאמרו לפני שאמשיך עלי לומר המבדיל בין חול לקודש , אף אני מסכים עמהם ועונה כנגדם ברוך המבדיל בין קודש לחול ובין גדולי ישראל לגדולי העמים.

כחמישים שנה לאחר מותו הטראגי של דיקארט מדלקת ריאות כתוצאה משרירות  ליבה של מלכת שוודיה כריסטינה.   נולד אורו של עולם רבי ישראל טליתמאכער המכונה בעל שם טוב.

קורות ימי חייו אינם ידועים לנו בפירוט כה רב.  מקובל בידינו שהתיתם מהוריו בילדותו,  ובנערותו היה עוזר למלמד ושמש בית המדרש,  בימים עבד עם צאן הקדשים ושימש את תלמידי חכמים, ובלילות בנסתר מעין כל עבד את בוראו.   ולאחר חתונתו עם בתו של ר' אפרים מברודי אחות ר' גרשון מקיטוב.  היה מתבודד במשך השבוע בין ההרים ורק לשבת חזר לביתו,  ושם בינות לטבע שרטטו כותבי ימיה של החסידות את ר' ישראל המוצא את אלוקים בטבע ובבריאה כולה.

אם קורות חייו אינם נהירים לנו, נקצר בהם ונתמקד בתורתו.  אין רבי ישראל מתייסר ביסורי הספק, הם ממנו והלאה,  תורתו מליאה בשמחה,  והשמחה נובעת מהודאות מהכרת האמת,  אם אמרו  אין שמחה כהתרת הספיקות,  ודאי שאין שמחה כבמקום שהספק לא תפס, והאמת שיאים חדשים לה מיום ליום. מוצקת היא שום רוח פרצים לא תערערנה.

דיקארט הודה בקיומה של הנפש, אכן יש נפש אמר הבעש"ט אבל מעליה יש גם נשמה,  חמישה חושים יש לאדם,  חוש וטבע שישי לנשמה.  החושים מלמדים את האדם להכיר את העולם,  הנשמה מכירה את בוראה.  הנשמה היא מקור חייו של יהודי, כשהוא מתוודע אליה היא מודעותו הראשונה,  העוצמתית ביותר לאין ערוך מאשר מודע האדם לעצמו. 

את הגלות מגדיר הבעש"ט כגלות הדעת,  אין לך אסון גדול מזה ליהודי כשדעתו אסורה בזיקים ואינה יכולה לחוש את אור הנשמה.  וכשהכלל כולו שרוי בהסתר מעין זה, הרי העם בגלות וביטויה החיצוני השיעבוד. לכן אומר הבעש"ט יהודי זקוק קודם להתפלל על גאולת נפשו הפרטית, קרבה אל נפשי גאלה, להוציאה ממסגרים  גשמיים, רק כך תסלל הדרך לגאולת הכלל.         ואמנם הנשמה קיימת אצל כל יהודי,  אבל באופן קלוש, רסיסים ממנה הוא חש בתת מודעותו.  שביבים היא מזרימה לפי שיעור הכנתו לפי ערך התקדשותו,  ולעיתים מתנה ממרום בזמנים גבוהים כמו שבת ויום טוב,  או מחמת מצוה בה עסק.  אבל העומד על סודה המתוודע אליה,  מכיר את בוראו באופן בלתי אמצעי, נר ה' נשמת אדם,  הוא חווה את אלוקים בכל ישותו,  וחוויה זו מיתרגמת לדביקות לאהבת צמאון, ליראת הרוממות.  הכל לפי שיעור ההתגלות לה זכה.  התגלות זו היא למעלה מהחושים, למעלה מהמודע הרגיל, מעין נבואה היא,  אין אדם יכול להסתפק בה, הודאות היא למעלה מאת אשר משיגים חושיו, יותר מאשר משיג את עצמו.  שורשיה נובעים מההתגלות בהר סיני,  וכן גם הבעש"ט האמין בהתגלות המתמדת,  קול גדול דבר אלוקים ולא פסק, בת קול יוצאת מהר חורב והנשמה מקשיבה,  והדבוק לצדיק נפקחות עיניו ורואה כי מלא כל הארץ כבודו,  העולם כולו פושט את צורתו החומרית ונהפך בעיניו של המאמין ככלי להתגלות כבודו.

וכך לימד הבעש"ט המבדיל בין קודש לחול, ונתן ליהודי כח להכיר קודם לכל את בוראו, ומהכרתו את אלוקים מגיע הוא לידיעה על העולם שברא ה' למענהו.

_________________