פוסט חרדים ("יש מכלילים בו גם רבים מכותבי עצכ"ח")

בפורום "אגודה אחת" המצטמצם בד"כ בצד החברתי , מעלה "לב העברי" את התיאור הבא:


פוסט חרדים

מיימוני:

התגובה הקודמת שלי התייחסה אך ורק לצרכים שניתן לכנות "גשמיים". עם זאת, אני סבור שהחברה החרדית הגבילה את עצמה מבחינה אינטלקטואלית, רוחנית, למדנית. כפי שכבר כתבתי בכמה מקומות, מתקבל רושם שהאדם החרדי המודרני חי בשני עולמות מבחינה אמונית. בחיי יום יום, הוא ער לכל השיקולים הדרושים כדי לשרוד ולהצליח בחברה מודרנית. הוא פיקח, זהיר, בוחן. בקיצור, הוא אינו "פתי". מצד שני, כאשר מדובר בהתייחסות לדוגמות (בחולם), עיקרי האמונה הרבים שפורחים בציבור החרדי כאילו כולם הלכה למשה סיני, הוא מפסיק להשתמש בחוש הביקורת שלו, אולי תוך השתקה בכוח, אולי תוך קריאה ל"אמונה עוורת" שנקראת אצלו "אמונה פשוטה" או "אמונת חכמים". הוא יתעלם מכל הסתירות הפנימיות במערכת האמונות שלו. הוא ישתיק את העובדות המטפחות על פניו מן ההיסטוריה. הוא ימחה בתוקף נגד כל נסיון לבחון את מערכת האמונות המקובלת לפי עקרונות ובמתודות שהיו קבילות ואף מומלצות עד ל-400 השנים האחרונות בערך.

(כדי שלא יחשדוני, עלי להבהיר שאיני מתכוון לעיקרי אמונה כמו נס, השגחה, אמונת חכמים, ועוד - אלא להתייחסות שניתן לסכם בביטוי קצר וקולע, לאמור: היהדות אינה רציונלית. אסור לחשוב. וכל המהרהר - ולא המערער! - הרי זה אפיקורס. כפי שכתב אדם ירא שמים ואכפתי בפורום שכן, בשם אדמו"ר, השואל "מהיכן מנהג זה" הוא כבר פגום - והרי זה נגד כל שיטת הלימוד התורנית, שעומדת על בירור מן המקורות).

לבעיה זו, בניגוד לבעיה הקודמת, איני רואה פתרון קל בתהליך האמריקניזציה. זאת מפני שגם בארה"ב רווחת עדיין הגישה של "האמת הכפולה", החיים הכפולים בשני עולמות של מחשבה ואמונה. כאשר טיעונים וסיפורים ושמועות שהיו מושלכים בבוז בעולם האחד, נאספים ומועלים על נס בעולם השני. מי שיספר סיפורים מסוג מסויים ייזרק מן המשרד של איש העסקים האמריקני, אך הוא יישמע בהתלהבות ברגע שאיש העסקים יגיע לבית הכנסת ויתחיל לעסוק ב"לימוד".
מי שער לקושיות, מי שער לשינויים שכפו את עצמם על היהדות, לגטו הרוחני שאנו פעמים רבות בוחרים להסתגר בתוכו, ימצא את עצמו במצב של אנוס תבוני, כפי שכתבתי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

*****

לינקזעצער:

חברה חרדית פתוחה? (רב_סיינפלד)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=410384

ווטו1:

ומה הצעתך לפתרון?

*****

מיימוני:

סיינפלד

הגדרה יפה וכואבת. כואבת בגלל שהיא יפה. כואבת בגלל שכולנו נתונים בסירה זו.

איך ייתכנו שינויים?

א. שינויים מכוונים. מלמעלה. אופציה כזו קיימת ונבחנת. כוונתי לחוק טל, שנועד לאפשר לציבור החרדי למצוא תעסוקה לבניו ולא רק לבנותיו. בעיני, אחת המעלות הגדולות של הרעיון היא האבחנה שהפניה לשוק העבודה תיעשה רק בגיל 23, לאחר שהבחור התייצב וגם רכש ידע הלכתי חיוני, ובדרך כלל גם הקים משפחה. החשש כי זה גיל מבוגר מדי לרכישת מקצוע אינו נכון בעיני. מה שלומדים במשך שנים רבות במסגרת איטית, כמו בית ספר, ניתן לרכישה מהירה באמצעות קורס מזורז, שיתמקד בעיקר, וזה הולם את סוגי התעסוקה הקיימים בחברה מודרנית.
איני רוצה להיכנס כלל לפוליטיקה, ולא הזכרתי את הנושא, שמתאים יותר לפורוםה שכן, חדרי חרדים, אלא כדי להצביע על כך שפתרונות מתגבשים והולכים גם בציבור החרדי בארץ.

אולי כדאי להדגיש, למרות שאין זה הנושא העיקרי, שהסיבה המרכזית, האידיאולוגית, לויכוחים סביב הנושא היא החשש כי ערך החיים המוקדשים לתלמוד תורה ילך וירד. כמובן, יתכן לטעון שמצות תלמוד תורה מוצגת בצורה לא נכונה בציבור שלנו, וזה נושא לדיון בפני עצמו (אקדמאי העלה זאת בצורה סיפורית מצויינת באחד האשכולות).

ב. שינויים מבפנים, מלמטה. יש שינויים רבים שמתחוללים אצל העם, ועד שהם מגיעים לדיון אצל תלמידי החכמים, מנהיגי הדור - או העסקנים - התהליך כבר נמצא בעיצומו ואינו ניתן לבלימה. לכל היותר הוא ניתן לכיוונון, אך לא לכיוון מחדש. איני מכיר את הנעשה בשטח כדי לקבוע אם תהליכים כאלו מתרחשים במידה משמעותית.

אחד מהכותבים בפורום העיר לי באישי כי בעיניו הציבור החרדי בארץ ישראל זקוק לתהליך שכינה "אמריקניזציה". הדברים נוגעים לתהליך שסיינפלד הכתיר, תוך פרפרזה על בדיחה עתיקה, "חרדיות היא ענין של גאוגרפיה". בארה"ב מותר לחרדי ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע ולעבוד. לפי הביטוי המוצלח מאד של רוטנברג, החברה שם הפכה לרב תגית. להיות תלמיד חכם זה בסדר. לעבוד, ללמוד דף יומי ולשלוח את הילדים לחינוך תורני, זה גם כן בסדר.
בעל הדברים ציין כי היה סבור שעלייתם של מספר רב של יהודים חרדים מארה"ב יכלה ליצור שינוי דומה, של לגיטימזציה לאורח חיים רב תגי, גם בחברה הישראלית החרדית. אמנם, זה לא קרה, אך יתכן ששילובם של תהליכים שונים, בהם עליה מארה"ב ובהם שינויים פנימיים, יתרום לכך.

למנוע לזות שפתים, אני רוצה להדגיש כי לא באתי לקבוע ערכים או למתוח ביקורת, אלא להצביע על צרכים - בעקבות הבחנותיו של סיינפלד - ועל מגמות של פתרון, בעקבות חששו של וטו כי הדברים נותרו ללא תשובה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אשכול חשוב שנפתח ע"י סיינפלד ב 25/12/02 שהגיע אך לשתי הודעות עיקריות, נטמע כאן, ווטו.
*********************************************************************************************************

הגדרתו של מימוני למצב הקיומי של ,,אנוסי התבונה'' מתיחסת להיבט חלקי, אם כי בעל חשיבות מרובה, של הבעיה. מהגדרה זו ניתן להסיק כי מדובר בבעיה הקלסית בה נתקל כל אדם החושב באופן שאינו ,,פוליטקלי קורקט''. (אם כי אין ספק שמשטרת המחשבות עובדת שעות נוספות בקרב החברה החרדית, הרי שאני יכול להעיד כי בעת לימודי האקדמאים לא פציתי את פי בהרצאות מסוימות וזאת משום שחסתי על ממוצע הציונים שלי).

כפי שציין אחד מחברי הפורום בתיבה הפרטית שלי בשם פרופ' הלבני-וויס, ''ניתן לשרוד מבלי לדבר''. אבל לעומת זאת, רבים נמצאים במצב הלא סימפטי של ''אנוסי הוויה'' – אנשים שאורח חייהם כפוי עליהם עד לרמת הפרטים הקטנים. לשבר את האוזן, אצטט מרביץ תורה חרדי שאמר לי את הדברים הבאים:

''אינני מאמין בכיוון שאליו נגרר הציבור החרדי בשנים האחרונות. איני מזדהה עם התפיסות החינוכיות השולטות במוסדות בהם מתחנכים ילדיי -אני אישית בדעה שעל חלק מילדי לצאת לעבודה ואיני מסכים עם התפיסה הישראלית/חרדית לפיה ההורים משעבדים את עצמם כלכלית בכדי להשיא את ילדיהם. אילו הייתי מסכים עם תפיסות אלו, הרי שהתמודדות עם הקשיים הייתה קלה. אך דא עקא, בתוך עמי אני יושב ועל כן – במקום שאקדיש את זמני להרבצת תורה - אני מקדיש את מרב אמצעיי הכלכליים והנפשיים להשגת מטרות שאיני מאמין בהם – מאמץ סיזיפי שהופך את החיים לבלתי נסבלים''

לשאלתי ''ומה הנך עושה בנידון'', ענה לי במשיכת כתפיים ''האב איך א ברירה?''

הטרגדיה המשתקפת בדיאלוג המצוטט מתבטאת בעיקר בחוסר האונים של הדובר ובאמונתו כי הדבר אינו ניתן לשינוי בבחינת גזירת שמיים היא. לעומת ''אנוסי התבונה'', ניתן לומר כי תגובה זו המשקפת מצב של ''הוויה אנוסה'' היא יחודית לחברה החרדית בגלגולה העכשווי.

באופן כללי ניתן לומר שאופייה של קבוצה משקף את מטרותיו של חתך מסוים של מרכיביה בזמן נתון. במידה שחלק ממרכיבי הקבוצה מושכים לכיוון אחר, מגמה זו תגרום לשינוי, ריבוד, או פילוג – תלוי בנסיבות ובמבנה של הקבוצה. למרות שדינמיקה זו קיימת במידה חלקית בציבור החרדי, הרי שבאופן כללי אופייה של הקבוצה הליטאית – חרדית מונע על ידי דינמיקה שונה ובעלת עוצמה מזאת הראשונה. מבלי להעמיק באופייה של דינמיקה זו, ניתן לומר כי היא אינה בהכרח משקפת את כוחם היחסי של מרכיבי הקבוצה ולעיתים קרובות אף פועלת בניגוד להם. (באותה מידה – למעשיהם של אנשים מסוימים בציבור החרדי כגון מנהלי סמינרים יהיה משקל סגולי מזה של גדולי תורה).

החברה החרדית היא הקבוצה החברתית היחידה (לעניות דעתי) שיכולה לתפקד שפניה מועדות לכיוון מסוים בעוד שחלק ניכר ממנה אינו מרוצה מכך כלל וכלל - וזאת משום שיש זהוי מוחלט בין הקבוצה ולמטרות העל שלה. הזהוי המוחלט הזה מונע כל אפשרות התפתחות של ''הדרך השלישית' באם להשתמש בביטוי של אנתוני גידנס. (הלינקג' הזה נובע מהזיהוי הבלעדי של המסגרת עם המשכיות העבר – מושג יסוד במערכת הסמלים החרדית – ומפחד איבוד המשכיות זו).

בידו של ''אנוס תבונה' לבחור בין נטישת המסגרת החברתית, שינוי המסגרת, והשלמה/שתיקה מתוך הכרה ובחירה במסגרת. השלמה כזו נובעת מתוך חישוב של יחסי רווח והפסד. ''אנוס הוויה'' לעומת זאת מבטא השלמה טוטלית והתמסרות ללא התניות למסגרת. המסגרת אינה נמדדת ביחס למטרות אלא תמיד מזוהה באופן טוטלי עם המטרה. הפרט הוא ''שפוט'' של המסגרת, ובתור פרט מרכיב הוא חתום למפרע על כל שינוי עתידי. (חלומו של כל דיקטטור). טו מייק א פוינט, אני מציע לקוראים לציין על דף נייר רשימת ''קווים אדומים'' המגדירים את קו פרשת המים של יחסיהם עם הקבוצה. ניחוש: לרובם אין קווים אדומים – ובמידה שישנם הם כאלו שהרב וולף היה ממסמר על דלת משרדו.

זהו מצב בו האמנה החברתית מוארכת אוטומטית לאורך זמן בלתי מוגבל בלי מו'מ בין הצדדים.

מאפיין יחודי זה מסביר את כשלונן המוחלט של הנסיונות ליצירת מסגרת אלטרנטיבית.

ושתעמיקו בדבר, תעמדו על כך שמה שמאפיין את 'החוגים הלא חרדים' הוא לא 'ההשקפה' שכן זו מהווה כחומר ביד היוצר (ובעזרת ניסוחים מתאימים של עורך דין חלקלק כיואל זינגר ניתן להחתים את האחים שולזינגר ואת הרב אהרן רוטר אפילו על ''מאמר הדור''). מה שמגדיר את הקבוצה השניה בעיני הקבוצה החרדית היא העובדה הפשוטה שהיא מהווה 'קבוצה נפרדת' (המכניזם הזה אינו תקף ביחס לקבוצות פרוגרסיוויות 'בקנאות'). במידה וקיימת נוסחה לפיה הציבור החרדי יכיר בלגיטימיות של ציבור נפרד להתקיים (לא כחוטבי עצים ושואבי מים), הרי שמצאתם את המפתח ליצירת הדרך השלישית.

בשולי הדברים יש להוסיף כי בכוחה של תיאוריה זו
(The definition of the 'self' and the 'other' on a symbolic-structural basis rather then on an ideological basis)

להסביר את הדיכוטומיה לפיה הציבור החרדי יגדיר כל סטייה במרחב גיאוגרפי נתון ''כמיזרחניקיות '' בעוד שהתנהגות קיצונית מזו במרחב גיאוגרפי אחר תתקבל כלגיטימית מנקודת מבט חרדית. שהרי תלמיד ישיבת הר המור המגדל זקן פרא (ואינו מתגייס לצבא – כן, כן), שלמד בישיבה קטנה ללא לימודי חול, ומחמיר על עצמו כל מיני חומרות בעניני צניעות נחשב בעיני מח'ס 'על משכנות הרועים' ''כפלח ערבי'' (כך לשה'ק'). ואילו בחור ישיבה אמריקאי הלומד באוניברסיטה, ויש לו חברה (girlfriend not a corporation), ולעיתים גם בעל 'השקפות פסולות' (במידה שהוא מפעיל את האונות בשעות בהן הוא אינו משחק בייסבול) נחשב חרדי למהדרין!
(Symbols are interpreted differently on a geographical basis)

גוונא,

היית רוצה  [ודווקא בשחיטותיך לא הבחנתי בכזו שאוכל לדונה כשחיטה פסולה.]

לב העברי

כיון שאין לי מספיק זמן לעיין באשכולות כראוי, רק עכשו ראיתי את דבריך.

ואשרי הפורום שאתה בא לתרום לו משלך.

איקון ירוק.

ועוד ברשימת מקבלי האיקונים: כמתעסק, וטו (כרגיל).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

("ורק אמש בשיח עם אחד מצעירי עצכח נוכחתי איך מי שחסרה לו מסירות יכול בשחיטתו לעבור על שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה ועיקור בב"א".
 אני חושב שזה אני, אאוטינג  )

לה"ע,

איני חולק עליך לגבי הסיכונים ברמה החברתית ואכן כבר כתבתי שאיני מטיף לכך שכל חרד ייהפך למומחה להלכות שחיטה המיוחדות ל"משחטת הפרות הקדושות" ורק אמש בשיח עם אחד מצעירי עצכח נוכחתי איך מי שחסרה לו מסירות יכול בשחיטתו לעבור על שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה ועיקור בב"א.

אחת הבעיות בממסד החרדי היא כפי שציינו כבר בפורום שהלכות נקבעות בצורה מעשית פרטית למכנה המשותף הרחב ביותר למרות שאולי לחלק הכי גדול לו נועדה ההלכה, מזיקה ההלכה המסוימת וגורמת לו להפוך טפל לעיקר. נמצא כי דרך הסוציוצנטריזם גם לעצמו הוא מזיק. יתר על כן, דאגתי הראשונה היא ליחידים שאינם כה מעטים שהם אנוסי תבונה שיוכלו להתקדם על הבסיס הבסיסי ביותר שהוא עשית רצון הווה המתפרש בעומק פשטות התורה, בלי שיחששו שיושמטו מהם האביזרים החברתיים המסייעים להתקדמותם, רק משום שהם רציניים ומועטים.

לגבי הנסירה רואה אני את דברי כמתעסק וכאמור הבסיס הבסיסי האמור הוא העיקר. שתהיינה קהילות שכל אחת מחליטה עד היכן היא נוסרת אבל שלא תהא עויינת לקהילה שמתוך יראתה הקודמת לחכמתה מגיעה לניסור רחוק יותר.

לב

לאחר שגזמנו כל מה שמעל ה'בסיסי', נמשיך ונגלה עוד כמה יש לגזום, ושוב נגדיר 'בסיסי' חדש וחוזר חלילה.

או במעין לשונו של הראי"ה קוק - בכל דמיון יש זרעי הכרה, ובכל הכרה יש דמיון.

וכשמסירים צללים מגלים צללים חדשים שהצללים הישנים הסתירו!

מה שחשבת אתמול לקדש (-הווה) כשנצלת מע"ז אחת, מתגלה למחר כע"ז אחרת.

נראה לי שיש כאן אי הבנה.

לא הבאתי את הדיון כדי להצדיק את עמדתו של מאיר, אדרבה הבאתיו להראות שאני "מודה במקצת" לגבי הבירור האידאולוגי (ואל תחייב אותי שבועה כי כבר בצעתי הילך באשכול שם, עיי"ש באריכות).
לכן התעכבתי להגיב כאן, מפני שהרגשתי שאני נדחק לעמדת הבנאי עם החולצה הכחולה, עמדה שאינני מזדהה עמה.
דוקא מתוך הודאה זו, התחדדה לי נקודת המחלוקת.
יש פילוסופיה שורשית המנסה לאשש ולהפריך יסודות קיומיים כרנה דיקארט האהוד פה. לעומתה יש תיאוריה ישומית התולה עצמה ביודעין בהנחות קודמות, ובודקת את העקיבות שלהן ומערכות הגומלין ביניהן, ודנה באפשרויות השונות הנגזרות מהן. 
ההבדל בין ה"בונה החברתי" וה"חלוץ אידיאולוגי" נעוץ במיקומו על הסקאלה שבין סוגי התיאוריות הנ"ל. בניגוד לכיוון שאתה וספרן מציעים, כאילו אין כאן אלא הבדלי אישיות, לענ"ד מדובר דוקא מחלוקת רעיונית.
ניתן איפוא לדבר על שני מינים של חלוצים אידאולוגיים, זה שמתיחס לממשות כעובדה מוגמרת ושואף לפעול בה במידת חחמ"ץ מרובה, וזה המטהר (כלשונך) את יסודות המציאות לפי תפיסה.
שניהם מבצעים פעולה זהה: גיזום גידולים משובשים כדי לאפשר גדילה ישרה, מחוברת לכוונה המקורית שבשורש.
המחלוקת היא היכן לחתוך ומה להשאיר. כדברי *בידור*: השאלה שהכל תלוי בה היא שאלת הגבול.
אין כאן שחור ולבן, יש חישוב שכר מצוה כנגד הפסדה. והדברים הבאים נכונים לכל העוסק בשאלת גבול (לי ולך כאחד):
מי שמרחיב את הגבול העירעור/טיהור לכיוון יסודי יותר, הוא זוכה לאור עמוק יותר של האמת בכל המעשים, וככל שהבירור מעמיק המערכת יותר קוהרנטית. מאידך, הוא מסכן את צורת היסוד של המערכת, ויתכן שהוא עוקר יסודות שהם ממגדירי המערכת. יתכן שהיסוד היסודי יותר שבעקבותיו הוא פועל מצדיק דפורמציה שכזו - יכול אדם לומר שלמען ה<שכל/רגש/תורה/בגרות/גדויילים> הוא עוקר את ה<מיסטיקה/פורמאליות-הלכתית/אנושיות/מוסכמות/יהדות> (סיבת העקירה והנעקה נרשמו בהתאמה). עלינו לחשב את המחיר וההצדקה בפעולותינו.
יתרה מזאת, עקירת יסודות (טיהור הלוא מחייב עקירה מסויימת - שכן לא ניתן להשאיר את העוגה שלמה...) אינה תהליך מרחיב בהכרח הוא יכול להיות תהליך מצמצם. למשל, הגבלת היצר במידה נכונה מפנות את את האדם משקיעה בהדוניזם, ולכן ההשתחררות מהן לא מובילה בהכרח לחירות (כפי שקרה לענ"ד בעשורים האחרונים בעולם המערבי). לכן, לעיתים בהסירך אדון אחד אתה עשוי לקבל את עולו של אדון קשה ממנו - וגיטו ושיעבודו באין כאחד. והנמשל לענייננו, מצווחות המשגיחים לצווחות "הארץ". הסיבה לכך שיש משבצות בחיים שלא יכולות להשאר ריקות, והן מתמלאות מיד ברגע הריקון מכל הבא ליד.
אלו מחירים שיש לחשב, במידה ואתה סוציו-צנטרי, שכן האינדבדואל יכול להנצל מהבעיה האחרונה. (אך כבר ציינתי לעיל שאין הדיון נסוב על היתר החשיבה של היחיד, ואף לא היתרהדיון בפורום הגותי, שהלוא אני בזה הרגע וברגעים רבים אחרים מקיים זאת בגופי -  אלא על קו התפר ומערכת הגומלין שבין הבניין לבירור).  

ומהצד השני נזכור,
צימצום הגבול לכיוון הגידולים המאוחרים, כמובן יכול להיות אכילת עוגה והשארתה  שלמה עד להונאה אינטלקטואלית של "פילוסוף חצר" המצדיק את הקיים, ומתאר באדישות את הדינמיקה של מערכות שיקריות ומעוותות.

לא נותר לנו אלא להלך על חבל דק.

אך גם להליכה זו יש מחיר כבד, שכן האימה התמידית מפני חיתוך לא נכון משאירה יד רועדת נטולת חיוניות הנדרשת לתיקון חחמ"ץ.

לכן נלע"ד, שיש להכריז על קו מסויים  שמתחתיו והלאה הכל "בסיסי" ואין לגעת, ואת מה שמעליה לנסר בחדווה!

לבה"ע,

משפטו של מאיר: "הפועל בשטח חשוב עשרות מונים שיבין את תנאי השטח גם אם לא ידע לנתח את מקורו הראשוני של מקור הסמכות" הוא נכון מאד, אך בל נשכח שלמען הצלחת פועל זה לו קראת הבונה החברתי דרוש מפעיל לו קראת החלוץ התיאולוגי ואני אקראנו החלוץ האידיאולוגי בין מפני שבמכלול האידיאולוגי אנו דנים ובין משום הצליל השלילי שהתלווה לתיאולוגיה באחת מהודעותיך הקודמות.

כאמור בהודעותיי הקודמות אינני טוען שעל כל בונה חברתי להיות חלוץ אידיאולוגי, אלא שמאחר והכרחי [למען תיקון השיבושים] שיתעסקו באידיאולוגיה עכ"פ חלק מהמסוגלים לכך, ראוי שגם הבונים החברתיים יכבדום ואף יראום כשלוחיהם. לא רק "ראוי" מצד ההגינות אלא גם מצד ההכרה שאין שינוי למענו הם פועלים ללא שיעבור הכשרה במישור האידיאולוגי. רק הכשר אידיאולוגי מאפשר סיכוי שרציניים מבין מחזיקי אקדחי הסמכות בחברה ירפו מן ההדק לנוכח השינויים המוצעים. רב_סיינפלד כתב משפט יפה בתחילת האשכול: "הפוטנציאל לשינוי בציבור החרדי אינו עובר דרך תרבות הפנאי החרדית, אלא דרך הישיבות והסמינרים".

אם היה מדובר בשינוי מבפנים לגבי כלל החברה החרדית, ניתן היה לומר "אידיאולוגיה שמידיאולוגיה" העיקר הוא ששינויים חברתיים מתבצעים בכוח ולא במוח ולכן רק צריך קצת לדבר על הצורך בשינוי בדרשות שבע ברכות ואין צורך להתפלסף וכו' אלא לנסות ליצור מצבי שטח. אך לצערנו עלינו להסכים לדברי רב_סיינפלד, צ'ה גואברה וחסדאי בתחילת האשכול הזה שאין לצפות לאפשרות כזו ולכן איננו יכולים לעסוק אלא ביצירת חיים נוחים [או פינה נוחה - קדושית] לחרדים מפוכחים שכל מעלתם היא קדימת היושר על פני הנוחות. עבורם עובר השינוי לא רק דרך הישיבות והסמינרים אלא דרך ההצדקה האידיאולוגית הנלמדת במוסדות אלה ולא דרך זעקות לבלרים מכובדים ככל שיהיו. 

מאחר והאידיאולוגיה של אלה ניזונה ממערכת בה שובש הבסיס העממי בקיבעון שהפסיק לפתח את העיקר ועשה ממנו טפל ומהטפל עיקר, הרי יש צורך ברקונסטרוקציה אידיאולוגית של המוסכמות שהנחילה חברה זו למצב האידיאולוגי לו היתה מיועדת מלכתחילה לולא השיבושים. רק כך יווצר בסיס עממי בלתי משובש. לשם איזון משפטך האחרון היכול להטעות, אדגיש שוב שמדובר בגילוי המוסכמות שהיו אמורות להיות מוסכמותיה של חברה זו ולא בהמרה במוסכמות חברה אחרת.

אכן יש כאן מצב בעייתי כמו שהביא ירוחם בתחילת האשכול משל מילד הבורח מהבית שאך רץ סביב הבלוק כי עדיין פחד אמו [ולכמתעסק היינו חינוך אמו לזהירות יתר] שורה עליו ומונעו מלחצות את הכביש. זו בעייתו של כל מתבגר שהרגליו נסחבים אחריו ככבלי רגליים, אך אם להתבגר רצונו עליו להתגבר גם על כך. להתבגרות זו דרושה הבחנת העיקר המקורי בכל מצוה ומנהג בין מהתורה הכתובה ובין מהזוהר ועד ספרי ההלכה ההמוניים. כך יידע המתבגר החברתי לאמץ לעצמו בצדק ובגאווה את סיסמת: "אנחנו אגודת ישראל" לאורך כל היישורים וכך יודגש לו שהבסיס לא מעורער אלא מטוהר. [לכן לגבי איך שהבנתי את ויכוחכם על "כאן ושם", דווקא מעצכח יקבל גב שדרה שיאפשר לו ליצור לעצמו חיים נכונים וטובים יותר כפי שגם הוכח בשטח.]

סוף דבר; לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה.

וטו1

לקח לי זמן לפשפש בליבי למצוא היכן הנתק בין החלוץ התיאולוגי לבונה החברתי. והנה בדיון שערכתי עם ידידנו מאיר, שבו תמכתי בדיון התיאורטי - נתנסחה נקודה חשובה. להלן הדברים בשינויים קלים להדגיש את הנקודה:

"אתה באמת חושב שדיון כזה מקדם איזו שהיא מטרה אופרטיבית? כלום לא ברור שהפועל בשטח חשוב עשרות מונים שיבין את תנאי השטח גם אם לא ידע לנתח את מקורו הראשוני של מקור הסמכות? זה בכלל תורם משהו לדיון המעשי?

שלא תבין לא נכון, אני בהחלט מכבד ואף אוהב לעיתים מזומנות להתפלסף, אפשר גם כאן ולאו דווקא בעצכח, רק להעמיד דברים על מקומם ראיתי לדון בשאלה האם זה חשוב למעשה.