על מגמות שינוי בחברה החרדית וכשלונן המובנה

ניצני החרדיות בהופעתה הנוכחית, נבטו בשנות החמישים והשישים, אך התגבשו ולבשו את צורתם הנוכחית בעיקר בשנות השבעים והשמונים.   

למרות שמדובר בתופעה מודרנית לחלוטין, החרדיות החדשה עושה שימוש סמלי באידאולוגיות שמקורן בעבר, ואלו מהוות מרכיב חשוב ביותר בהגדרת הזהות החרדית העכשווית.

החרדי ומה שמכונה כפוסט חרדי אינו עובר את תהליך החיברות החרדי רק ''בשלב מסויים'' בחייו, והצלחתה כמו כשלונה הינה בטוטליות שלה. מדובר במאמץ הטמעת זהות אדיר רציף ובלתי נגמר שמתחיל מרגע הלידה, וי''א בשלב ההריון,  ומסתיים בשלב ההספדים.

היות הזהות הנזכרת, שזורה בדנ''א של נושאיה, ומהווה מרכיב כה מרכזי בזהותם, מהווה את הסיבה המרכזית העומדת בבסיס האימפוטנטיות של ה''מתקנים'' לדורותיהם ובאי יכולתם להשתחרר הימנה. הבעיה העיקרית של המתקנים נעוצה בעובדה שהם מזהים בחברה החרדית אותנטיות הכרחית שכל ריפורמה חייבת לבוא על גבה ולא במקומה.  יש כאן כשל  בסיסי באי זיהוי הקשר ההדוק בין מה שנתפס כאותנטיות החרדיות, החמימות ורשת הבטחון ושאר מעלותיה שאין עוררין עליה, לבין הסימפטומים המרגיזים אותם. והדברים אמורים במידה שווה למתקני הדוקטורינה מבית מדרשם של מייסדי עצכ''ח ולמתקני הפרנוסה וחוקי הגרביונים מבית מדרשם של אנשי אגודה אחת.

בניגוד לנימה האופטימיסטית השזורה ברשימה למעלה העוסקת בתהליך התפוררות האידיאולוגיות, אני מאוד פסימי באשר ליכולתם של ''הפוסט חרדים'' לשנות משהו במה שנוגע לחייהם שלהם ובוודאי במה שנוגע לחברה. בניגוד לפוסט ציונים, הפוסט חרדים אינם מהווים איום על החרדיות, וטווח פעולתם והשפעתם מוגבל רק לתחום הסימפטומים.

המזוהים כאן כפוסט חרדי מודעים לעיוות והבעיתיות המאפיינת את החברה החרדית המודרנית ולאי ההתאמה ואי הרלוונטיות (האם מדובר בפליטת פה פרודיאנית. או שהמילרסטים העתיקו את מרכז כובד פעילותם מכאן לפורום אגודה אחת עקב חיבתם הידועה לסיסמת ''ויר זינד די אמעתע אגודע''?) של מה שמוצג כסיסמאות האידיאולוגיות החרדיות האותנטיות, התפקיד שהם ממלאים ביצירת האתוס החינוכי של ימינו, והמספקות צידוק לפוליטרוקים. ע''כ הם מתוסכלים מהמנגנונים החברתיים המוזנים מהאתוסים הנזכרים, ומההשלכות שיש להם על עיצוב פני החברה ועל חייו.

התופעה של ''המתקנים'' אינה חדשה.  בציבור החרדי תמיד היו איים של אי שביעות רצון מתופעות שונות המאפיינות את הציבור החרדי, ואשר הביעו סקפטיות גדולה ביחס לססמאות והדוקטורינות האידואולוגיות, פקפוק בסמכותם האפיפיורית של הגדויילים ואף בכשירותם האינטלקטואלית, וריאליזם מפוכח ואף ציני באשר למנגנון הכנסייתי, החינוכי, והפוליטי ואופן פעולתו.   ידוע לי אישית על קבוצה בחורים בישיבת חברון בסוף שנות השבעים, אשר מאסה בחרדיות העירונית והביאה לשלבי תכנון מתקדמים ביותר תוכנית יסוד ישוב בגליל שיהווה ''עיר מקלט'' לחרדיות השפויה.  למותר לציין שהישוב לא הוקם ונשאר בשלב התכנון (בעיקר ''בגלל הנשים שלנו ואמותיהן''), ושכל חברי הקבוצה מהויים היום חלק אינטגרלי מהמנגנון, ואחד מהם אף מהווה בורג שמן ומשומן במנגנון הפוליטי.  הראשונים שבהם כבר מחתנים את בנותיהם שהינם אווזות בית יעקב קלאסיות, נותנים סידור מלא, ויורקים דם ובעיקר מקללים.
 
והמתקנים הישנים עמדו מול כוחות רשע ואופל ננסים לעומת כוחם האדיר של ועדת הרבנים דוייטש, זוכוביצקי ואפרתי.

ועל שורש הבעיה הצבעתי באשכול ישן בו כתבתי את הדברים הבאים:

החברה החרדית היא הקבוצה החברתית היחידה (לעניות דעתי) שיכולה לתפקד שפניה מועדות לכיוון מסוים בעוד שחלק ניכר ממנה אינו מרוצה מכך כלל וכלל - וזאת משום שיש זהוי מוחלט בין הקבוצה כמסגרת ולמטרות העל שלה. הזהוי המוחלט הזה מונע כל אפשרות התפתחות של ''הדרך השלישית' באם להשתמש בביטוי של אנתוני גידנס. (הלינקג' הזה נובע מהזיהוי הבלעדי של המסגרת עם המשכיות העבר – מושג יסוד במערכת הסמלים החרדית – ומפחד איבוד המשכיות זו).

בידו של ''אנוס תבונה' לבחור בין נטישת המסגרת החברתית, שינוי המסגרת, והשלמה/שתיקה מתוך הכרה ובחירה במסגרת. השלמה כזו נובעת מתוך חישוב של יחסי רווח והפסד. ''אנוס הוויה'' לעומת זאת מבטא השלמה טוטלית והתמסרות ללא התניות למסגרת. המסגרת אינה נמדדת ביחס למטרות אלא תמיד מזוהה באופן טוטלי עם המטרה. הפרט הוא ''שפוט'' של המסגרת, ובתור פרט מרכיב הוא חתום למפרע על כל שינוי עתידי.

זהו מצב בו האמנה החברתית מוארכת אוטומטית לאורך זמן בלתי מוגבל בלי מו'מ בין הצדדים.

מאפיין יחודי זה מסביר את כשלונן המוחלט של הנסיונות ליצירת מסגרת אלטרנטיבית.