| נשלח ב-26/12/2006 09:14 |
 |
| |
כיצד משיבים תשובה בהלכה על נוהג ומנהג?
ראיתי באשכול המשאלות תשובת מימוני על השאלה הבאה:.
"אבקש לשאול אודות המנהג/הלכה לא לקנות בגדים לתינוק טרם לידתו. האם יש משהו בזה.
אמור להיוולד לנו תינוק בעוד מספר שבועות...?"
תשובתו העלתה בפני את השאלה הבאה שהיא נושא האשכול:
האם יש לנו איזה מבנה / מבנים, לפיהם ראוי שהמשיב בהלכה ישיב, או שמא כל עריכת תשובה היא רק מעשה אינטואיטיבי?
ההנחה כי התשובה ההלכתית מעצם טיבה אישית וייחודית פשוטה, השאלה היא אם יש גם שלד/ים שראוי לשים אליו לב או לתמרן על גבו מתוכו ובתוכו.
מסתבר שיש לחלק בין תשובה על נוהג (-כזו שלפנינו) / מנהג / הלכה - ולמען הסדר הטוב נתמקד בתחילה בתשובה על נוהג = הלך רוח חברתי.
ברור שישנו עימות בין 'החכם' החותר לעיצוב המציאות, לבין המציאות שלה כוחות מעצבים רבים. אך כאן יתכן עימות בין הלך רוחו התרבותי של החכם להלך רוחו של הכותב, ויש לשים לב למרווח שבינהם. כך גם יש לדון מה המקום לשימוש באוטוריטה ההלכתית בתחום זה?
(אקדים - לא ראיתי את השאלה בכללותה, אלא רק מה שהופיע בפורום, ואפשר שתשובתו של מימוני עשויה לפי מכלול השאלה ומתוך הכרות אישית עם השואל, אך אין לי אלא מה שעיני רואות, ואף לא מימוני ותשובתו הם הנושא, אלא זו דוגמה בעלמא)
הציטוט ממימוני במרכאות ובפונט שונה ומחולק לפיסקאות לשם נוחיות, ושלי ללא מרכאות.
וזו תשובת מימוני:
1) "לא שמעתי על כזה מנהג. אבל היום כל דבר הוא מנהג"
האם יש לפנינו מבנה השולל כבר בפתיחה את נקודת המוצא של המקבל? האם ראוי לפתוח בשלילה או בחיוב? האם עדיף לנסח באופן ברור את ההתנגדות להלך רוח / דפוס תרבותי, שקשה למצוא בו איסור הלכתי ומקובל אצל ציבור, או שמא עדיף להלוך עם הרוח ולמסגרה?
2) "אכתוב מה שאני משער".
האם המינוח "משער" - נכון בהשבת תשובה, האם יש לנקוט לשון החלטית או מסופקת? סוביקטיבית או אוביקטיבית?
3) "יש נטיה גדולה בנפש האדם לפחד מ"עין הרע". רגע של לידה הוא רגע גדול, אבל מפחיד. גם בגמרא אמרו שאשה נידונה בשעת לידה, ולמרות ההתקדמות הרפואית, זה עדיין רגע לא קל".
האם אנו מפנים למקור תלמודי / הלכתי - ללא הפניה מדוייקת? האם נעיר על מקור ללא ביאור לקורא, אם המטרה לחזק את עמדת השואל, הרי המקור מקשה עלינו ואם לסותרה - האם אין עלינו לבאר? ושמא רק להפיס את הדעת?
4) "כמובן, אין כוונתי שצריך או שיש ממה לפחד חלילה, וה' יעזור לכם שהכל יעבור בקלות ובבריאות, לאם ולתינוק!"
אכן מעשה ראוי לעודד ולחזק, כמו כן להוסיף ברכת הצלחה וסייעתא דשמיא, ומה עם האב? האם לפנינו פליטת קולמוס מגדרית?
5) "אבל ניתן להבין שיש כאלו שיעדיפו להתעלם מהנושא לגמרי, בבחינת "אם לא אומרים, זה לא קיים". וכדי למנוע את "עין הרע" הסגולי הזה, לא יעשו כלום שמתייחס ללידה. ולכן גם לא יקנו בגדים לתינוק ולא יעשו שום הכנות".
רק כאן מתחיל מימוני כאילו להצדיק את עמדת השואל, האם זהו המקום המוצלח ביותר?
6) "כפי שתוכל לשער, בעיני זה מנהג הבל. אבל - אם אשתך חוששת לזה, עליך לנהוג בזהירות ובתבונה. אם היא באמת חוששת, ואם לא תוכל לשכנע אותה בתבונה ובנחת שאין ממה לחשוש, עדיף לך לחכות עד לאחר הלידה. קח אותה לעשות סיור בחנות המתאימה ורשום מה היא רוצה ואחר כך תקנה לה. ורק אם תראה שהיא באמת מבינה שזו שטות וצוחקת על זה, אפשר לקנות קודם."
האם ראוי לסתור הלך רוח באופן חד כזה - ואולי מימוני חושב שמדובר באיסור?
הפטרונות התבונית משמעה אשתך חושבת הבל - האם עדיפה לשון חדה או מתונה?
מה המקום ל'עיצות'?
(על שאר הפיסקה אולי אמשלום תרצה להעיר.....)
7) "מדוע אני כותב זאת? מפני שיש כוח פסיכוסומטי, שהפחד מזיק רק מפני שהוא פחד. ויש כאלו, שברגע שהם ידעו שיש אמונה ומנהג כזה, כבר לא יוכלו לעקור מליבם את הפחד רק על ידי הסבר שזה הבל, למרות שראוי שלא להתייחס לשטויות כאלו."
כאן לראשונה! מימוני נותן מקום מסויים, לנוהג ומנסה לבארו - האם הביאור מנוסח בצורה ברורה, האם הוא מקיף מספיק להסברת החשש מעין הרע? האם הוא חושף את כל התמונה ההלכתית של יחס לעין הרע, האם יש כלל מקום לחשוף ריבוי מימדים ביהדות לנושא?
8) "וכבר אמרו: שומר מצוה לא ידע רע. ובעבר היו רבנים שטרחו להרגיע מי שפוחד מכאלו דברים ולהסביר שה' מיטיב עם ההולכים בתמים ולא צריך לפחד מכל מיני סגולות ועין הרע. וזו גם דעתי. אבל רבנים כאלו הולכים ומתמעטים, והנטיה היא ללקט חומרות ונוהגים, לא משנה אם יש להם מקור ובסיס או לא."
המשיב חושף את המניע ללשונו וסגנונו התקיף – הוא מכיר בייחודיות שלו. העיקרון המניע אותו הוא חשש מדפוס תרבותי המקבל חיזוק מהאוטוריטות. לשון אחר: מגמתו היא איזון לחצים! המשיב מכיר בכך שהוא 'שוחה נגד הזרם', ומדגיש כי אינו מחדש אלא האחרים מחדשים! האמנם כך הוא בנושא דידן? האם ראוי למשיב להעמיד עצמו כיוצא נגד הזרם, בתוך תשובה, האם הדבר יקל או יקשה על התקבלותה? האם יש מקום להתעמתות? מה המקום לחשיפה של אג'נדות עומק ושיתוף השואל בהן וביחס בינהן לסגנון? האם יש מקום להדגשות רטוריות?
9) "לכן, שוב אני כותב: אם אשתך וכמובן אתה מבינים באמת שאין ממה לחשוש, צאו וקנו ועשו כל ההכנות הנדרשות."
האם שייך להכריע מה עדיף לעשות בעניין שאינו הלכה? שמא עדיף לנקוט במינמליות - אין חשש מלערוך קניות לפני לידה, ושמא עדיפה לשון חיובית החלטית - עשו קניות.
10) "ושוב, אני מברככם ברכת הדיוט שהכל יעבור בקלות ובבריאות, ואם לא יהיה לך קשה, אשמח שתבשרני בשורות טובות בעז"ה..."
סיום בברכה והצלחה - דומני הסיום האולטומטיבי השלדי לתשובה!
הרואה יראה כי התשובה נושאת סגנון מאוד אישי ומעורב של המשיב בנושא. דרכי חשיבתו על הנושא הדגשות סוביקטיות, רמזים לפולמוסו התפישתי בנושא? מה המקום לשיתופים אלו?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 20:24 |
|
| |
מימוני
תודתי לך, וכרגיל דפח"ח.
ברשותך אעיר מעט - על הנחה מרכזית שלך אני חלוק. ההבחנה אינה בדווקא בין תשובה לשואל לתשובה בספר, אלא גם בין תשובה בכתב לבע"פ, שכן בתשובה בכתב עליך להניח כי דברייך מתפרסמים, ומנקודה זו המחוייבות גבוהה יותר:
1) לגבי ציון מקורות -
לענ"ד בתשובה כתובה תמיד יש לציין מקורות, לפחות משתי סיבות:
א. ללמד לקורא כי דברי המשיב שעונים על יסודות והם דלויים וסמוכים בתורה.
ב. לאפשר לשאול ולכל קורא למצוא את מקור הדין ולהבין את יסודות דברי המשיב, ולאפשר גם את המשך הבירור - טיבו של טקסט כתוב שהוא מתגלגל, ושלא תהיה תורה כספר החתום.
2) לגבי ניתוח התשובה - עמידה מתוך התשובה על מגמות הכותב היא חלק מניתוחה. 'כוונות' אינן ביוגרפיה - שומא על המנתח לנקוט בענווה פרשנית ולאפשר מגוןן התייחסות רחב שלו דרך העלאת מגוון מגמות שאפשר שהניעו את המשיב.
דומני שאין הבנת התשובה שלמה בלי הצבת קונטקסטים אפשריים של מגמות אלו.
3) "שזו חובתו של המשיב, כלומר להפיץ דעות נכונות, ועליו להיות מודע לכך" -
גם אם נניח כן, השאלה שלפנינו - ולכך לא מצאתי תשובה בדברייך - היא האם אמנם תגובה להלכי רוח - צריכה להיות חתוכה ופסוקה כתשובה הלכתית של אסור ומותר?
בענין זה אני חלוק עליך: האמנם המונח "דעות דחיות" - כלשונך, נכון לגבי הלכי רוח?
אגב:
מבחינה מתודית - פעמים רבות משיבים נוהגים לפתוח דווקא בדעה בה מצדד השואל תוך שתחילה הם מציעים כוונים לחיזוקה, ואז הם דוחים אותה.
ברשותך אצטט שוב סעיף מרכזי בדברייך שאליו אני מסכים:
"כל תשובה אינה רק תשובה לשאלה מסויימת, אלא גם תשובה לשאלות אחרות שלא נשאלו, בין משום שהשואל לא כתב אותן, בין משום שלא היה מודע להן, ובין משום שתשובה צריכה תמיד להתחשב בהשלכות עתידיות שלה".
השאלה היא ולענ"ד אולי כדאי שתרחיב - מה הן ההשלכות הנגזרות מהנחה זו:
כגון:
א. הזדמנות לרימום הציבור הגנוזות אפילו בתשובה פרטית בכתב?
ב. סיקול מעקשים נוספים הקרובים לנושא.
ג. מתן פרשנויות יסודיות לטקסטים רלוונטים.
שלוש אלו נגזרים מההנחה כי לתשובה בכתב יש רגליים....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 18:16 |
|
| |
כמתעסק
סליחה שהתעכבתי עד כה. זה היה מחמת מבוכה. והמבוכה היתה גם מחמת שחשתי מוחמא וזו הרגשה שטעונה לימוד איך להתמודד איתה (נושא לאשכול בפני עצמו). היתה לי תחושה לא ברורה שאין זה מן הראוי שאגיב באשכול שמיוסד על דוגמא מדברי, ולקמן אסביר שהיה לי גם טעם בדבר על דרך ההרמנויטיקה, שלפיו התשובה מנותקת עתה מפרשנותי לה ומניתוח מניעי ושיקולי.
אבל כיון שנכתב במפורש שאני מוזמן להגיב, אעשה זאת. בשמחה.
כרגיל, אני מבקש להבדיל בין תחומים שונים.
א. השאלה העקרונית על כתיבת תשובות בכלל ובאינטרנט בפרט היא חשובה מאד. היו אפילו דיונים על זה בין הרבנים העונים. וראוי היה לסכם ולהביא מן הדברים לכאן.
תשובה מטבעה היא חד פעמית. עם זאת, גם בין רבני זמננו יש מחלוקת עד כמה יש להתאים אותה לשואל. ויש גם לשאול עד כמה זה אפשרי.
ומלבד זאת, ברור שכל תשובה הנרשמת ומתועדת היא אחר כך נושא ללימוד ועיון, גם כיצד יש לנהוג וגם כיצד יש לכתוב תשובות... ואכן זה מה שעשית. לפיכך, ברור שעל המשיב להביא זאת בחשבון.
לכן, אני סבור כי מבין השאלות שהצבת, על אחת קל מאד לענות. אין מקום לתשובה אינטואיטיבית, ל"שליפה". תשובה צריכה להיות ברורה ומסודרת לכותב, למקבל וגם, במידת האפשר, לקורא העתידי. זאת גם אם היא נאמרת מפה לאוזן בחדרי חדרים. (והרי מצאנו דוגמאות להנצחת תשובות כאלו בגמרא, כולל הפרדוקס של "הלכה ואין מורים כן". אני מקווה שהבהרתי את כוונתי בדוגמא זו. רציתי להמחיש כי גם תשובה שאינה לפירסום עשויה להפוך לחומר לימוד של "תשובות שאינן לפירסום", והרי באמת צריך לרשום גם אותן למען ידעו וילמדו...).
יש מקום לשאלות נוספות, וגם מהן הצגת, כגון הצורך בציטוטים וציון מקורות. יש מרחק רב בין תשובות הרמב"ם, "אסור" או "מותר" בתוספת "וכתב משה" לבין מה שנהוג בזמננו. וכמדומה שיש פסקים ותשובות שעוסקים באופן שבו ראוי לכתוב ושם מחייבים המחברים לציין מקורות. ואיני זוכר היכן זה, ובוודאי יימצא מי שיציין לשם.
ב. יש שלוש שיטות בהרמנויטיקה כיצד יש לפרש טקסט. האם הוא צריך להתפרש לפי "כוונת המחבר", האם רואים אותו כעומד בפני עצמו, או שמא זה חומר לפרשנות יוצרת במובן הפוסט מודרניסטי (ובעיני, המשוחדות כנראה, זה שם גנאי... סמיילי).
כאשר מדובר בניתוח הלכתי, או מטא הלכתי, נראה לי שהענין אינו בביוגרפיה של הכותב - אם כי זה יכול להיות נושא למחקר, כפי שהוכיחו מחקריו של פרופסור אסף, למשל - אלא בשיקוליו. ואלו הם נושא ללימוד.
אשר על כן, כוונותי בכתיבת תשובה זו לשואל הן ענין משני. יש לבחון את הדברים שכתבתי, ואם הם אינם עומדים בדרישות הדגם האידיאלי, או הדגמים האידיאליים, של תשובה, יש להעיר על זה. ואני בוודאי אלמד מכך לפעמים אחרות.
ג. הועלתה השאלה החשובה על ההפרש בין פסק הלכה להבעת דעה ועניני אמונה.
מרבנו הרמב"ם למדנו שהקנית דעות ואמונות נכונות הוא חלק מחובתו של התלמיד חכם והפוסק. איני בא לטעון שאפשר לצוות להאמין בדבר פלוני - זה נושא הטעון ליבון, וכבר היו עליו אשכולות. אני בא לומר שזו חובתו של המשיב, כלומר להפיץ דעות נכונות, ועליו להיות מודע לכך. וכמדומה שכל הקשת של המשיבים לדורותיהם, בין הנוטים לפילוסופיזציה ובין הנוטים לצד ההפוך ולקבלה, סבורים שזו אכן חובתם וכך הם משיבים.
ד. התשובה שצוטטה כאן היא ברובה מחוץ לגדרי ההלכה. אם השאלה ניתנת לניסוח מצומצם: האם יש מנהג מחייב לא לקנות בגדים לפני הלידה, הרי התשובה הפשוטה היא: לא.
אך כדי להסביר את הרקע לצמיחת הנוהג הזה והחששות שמלוים אותו, נכתבו דברים נוספים. ובכך יצאתי, ככותב הדברים, מתחום ההלכה הפורמלי אל מה שהוא בהחלט נושא במחקר "מדעי הדת", והפסיכולוגיה. וגם הוספתי עצה מתחום חיי היום יום כיצד ליישם את מה שכתבתי על דרך הדוגמא החיה באורח החיים המקובל בסביבת הכותב והמקבל
(זו תשובה קטנה להערתה של אמשלום על התעלמות מגישות אחרות להבדלי מגדר. בחברה שלי ושל הכותב, אין רגישות, עד כמה שידוע לי, לנושאים אלו, ואין פסול בחלוקת תפקידים בין הגבר לאשה. האם היה מקום "לחנך" את השואל בתחום הזה? במקרה זה, חוששני שבין החסרונות שניתן לייחס לכותב, כלומר לי, הרי זה שאיני מודע די הצורך לרגישויות מיוחדות בתחום זה. בין השאר מפני שלא נתקלתי ב"עוולות" בתחום זה, ויש להאריך. ואולי חבל שנכנסתי לנושא... אני משאיר אותו בסוגרים).
כמו כן, ניסוח של תשובות, והתחשבות בפסיכולוגיה של הקורא וסביבתו, וכל השומעים והקוראים, הוא חלק מהמתודיקה של כתיבת תשובות.
ה. כאשר יש מגוון של דעות, האם חובת המשיב היא לסקור אותן או להציג את מה שנראה לו כאמיתי, אם יש בידיו דבר כזה. ואם דעתו היא לחתוך ולקבוע מסמרות, האם עליו להזכיר דעות אחרות כדי להראות שהן מוכרות לו ולנמק מדוע דחה אותן?
כאן יש סבורני מקום לחלק בין תשובה המתפרסמת בספר ללימוד לבין תשובה ענינית לשואל בפועל.
דעתי היא שהראוי לענות כפי שעניתי. כלומר אין צורך לפרט את הדעות הדחויות, אך אם השואל יודע עליהן והן יפריעו לו, וכל שכן אם הוא ציין אותם, צריך לענות עליהן.
ו. ואלו השיקולים שראוי לדעתי שהמשיב יראה לנגד עיניו:
1. לענות את האמת ההלכתית. בין השאר, לא לשאת פנים בהלכה.
2. לא להחמיר במקום שלא אמרו להחמיר, בדיוק כפי שאין להקל במקום שלא אמרו להקל. וזו נקודה כה חשובה, במיוחד בזמננו זה, עד שאני כותב אותה בסעיף בפני עצמו.
3. האם צריך להביא מקורות? האם צריך לציין מראי מקומות? - שוב, זה תלוי במטרה. אני רואה לנגד עיני שני שלבים בפירסום. האחד תשובה לשואל באופן מיידי. השני ליקוט התשובות בצורת ספר או פירסום, אם יש בזה תועלת. במונחי הפורום, זה הבדל בין פירסום באשכול המשאלות לבין פתיחת אשכול עצמאי. בראשון די באיזכור מראי מקומות. בשני צריך להציג שיקולים ואולי לנתח מקורות.
4. כל תשובה אינה רק תשובה לשאלה מסויימת, אלא גם תשובה לשאלות אחרות שלא נשאלו, בין משום שהשואל לא כתב אותן, בין משום שלא היה מודע להן, ובין משום שתשובה צריכה תמיד להתחשב בהשלכות עתידיות שלה. שהרי לפעמים זוכה המשיב ומעיינים בדבריו, וצריך שלא יתבייש ושלא יטעה, בין להחמיר ובין להקל, בין בניסוח דבריו, בין בסגנונם.
ז. בנידון שאלה זו, הדברים נכתבו מתוך דו שיח בתיבה האישית שמתנהל עם השואל לאורך זמן בנושאים שונים. לכן השפה יותר ידידותית ופחות פורמלית. יתכן שהיה ראוי לשנות את הניסוח ואולי את סדר הדברים לפני הבאתם ברבים. הסתפקתי בכך שציינתי שהם נלקחו מהתיבה האישית. אך נראה לי שלכל הפחות היה עלי לציין מה שכתבתי כאן, לאמור: שהם חלק מתכתובת ארוכה וידידותית ולכן הניסוח בלתי פורמלי כראוי. וזו נקודה שאני לוקח לתשומת ליבי כי אני סבור שכמתעסק צודק ולא דקדקתי כראוי בסדר הדברים ובלשון התשובה, כפי שביאר בראשית דבריו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 15:32 |
|
| |
אמשלום
לגבי תשובת ווטו אליך..ודברי ר' אליעזר בדיעבד כאפשרויות מענה..(ויתקן אותי אם אני טועה..
העיקרון הוא אותו עיקרון, ולפעמים הגבולות בין מנהג להלכה מטשטשות עד כדי כריכה של האחת בשניה - כל אותן עמדות שנכתבו בכוונה תחילה והובאו לפנינו בתלמוד [במחלוקות ש'אפשר שתיפול בהם מחלוקת והם אינם למשה מסיני ונקבעות על פי השכל האנושי להכריע בו על פי רב'] - הן כדי לאפשר לאדם לסבור כאחד מהעמדות המובאות שם מפי חכמים, כל אחד כפי תפיסת עולמו הצרה או הרחבה בהתאם להלך הרוח (= במובן המדעי) - (כך לפחות על פי הרמב"ם בהקדמה למשנה)
תוקן על ידי riv ב- 27/12/2006 16:08:37
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 15:27 |
|
| |
כמת',
תלוי מי המשיב אם הוא רק טייפ נושא ספרים או יורד לעקרונות ועד כמה.
אכן פסק שונה מאופציה, כי אופציה היינו כשיודע המשיב שיש סתירה [עכ"פ אפשרית] בין רצון השם להלכה.
בכל אופן, המשיב בצורה חד משמעית בנאום לכל האומה יחד אינו אחראי, כי אין מקרה ובעל מקרה דומה למשנהו וזה מה שגרם למיסוד ההלכה על האינפלציות שלה.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 27/12/2006 15:28:54
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:55 |
|
| |
היא גופא!
מה פשר המפגש בין "נציג ההלכה" ו"פסק" לבין הנוהג?
ואף זאת - האם לא עירבת בין שני מונחים בהם נקטת - "פסק" ו"אופציה", האמנם פסק מנק' מבטו של המשיב - מוגדר כ"אופציה" - תמהני?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:29 |
|
| |
כמת',
אכן כדבריך: "השואל מעת ששאל הרי הוא כמי שמבקש להעביר את ההכרעה למשיב - ואנו דנים בסוג האחריות המוטלת על המשיב כלפי השואל!"
אך אחריות המשיב לדעת מה מבוקשו של השואל. אם הוא מזהה את מבוקשו של השואל אך לנהוג כפי ה"מקובל" בכל מחיר, ניחא ואם רצונו אף לחקות כל מנהג, אין בעיה. אך אם פניית השואל לנשאל היא כי אינו בטוח די בעצמו להכריע מה נכון יותר, איך יכול הנשאל לפגוע בו משום שבוחר להיות אך נציג ההלכה ואולי אף חושש מנזק שיכול להגיע לו מפסק לא קונפורמיסטי? עליו לשתף את הנשאל במה שהוא חושב כאמת ולכל הפחות להציע לו אופציות כגון "אופציה זו דיה למה שאני מבין רצון הווה ואילו כדי להימנות על חברה מסוימת עליך לבחור באופציה חילופית".
אמש',
התכוונתי בקאסטות שהנחת כמובן מאליו שאני מצדד בדעה שונה משלך.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 27/12/2006 14:31:57
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:20 |
|
| |
[כמתעסק,
כהזמנת ווטו את גוונא באשכול אחר - אני מוכנה לחלוק איתך בתמלוגים  ]
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:15 |
|
| |
אמשלום
[עוד מעט נוכל להוציא זכויות פרטיות על האשכול הזה  . נראה שמורי ההוראה של הפורום עסוקים בכתיבת תשובות על מנהגים ונוהגים....]
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:12 |
|
| |
ווטו,
בחרתי שלא לענות לשאלתך, כיוון שאני האחרונה בעולם שיש לה הרצון ו/או הכישורים להנחות פוסקי הלכה. איני יודעת כיצד יש לענות, אך ברור לי שדרך תשובתו של רבי אליעזר נפסלה ע"י התלמוד. "כך רוצה א-להים", או אפילו - "כך אמר א-להים בתורה", אינה תשובה מבחינת ר' יהושע ובית המדרש שהוא מייצג. התשובה היחידה שיכולה (ע"פ התלמוד) להינתן היא כזו שהושגה במאמצי לימוד, דיון, שמיעת עמדות שונות והכרעה המבוססת על שיקול דעת, ולא כזו שהגיעה אלינו מבת קול. באופן אישי, אני מקבלת בכל ליבי את העמדה הזו, שיש בה חכמת אמת ואומץ, ושמסוגלת להכיל בתוכה - תוך התמודדות - גם דעות כשל ר"א (בניגוד גמור לתפיסת עולמו, שאינה מכירה בקיומן של עמדות אחרות משלו).
[צר לי לאכזבך - בעולם שלי, "קאסטות" זה משהו ששייך רק לתחום הקינוחים. אם "פספסתי" משהו בדבריך, האשם כולו בליקויי הבנת הנקרא שלי ולא באג'נדות מסתוריות.]
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 14:08 |
|
| |
ווטו
רמיזתך מובנת....
אך דומה שלא שמת ליבך להבדל מרכזי -
יש להבחין בין מקרה שמדובר בתשובת אדם לעצמו ע"פ ידיעתו, לבין תשובה למישהו אחר ששואל. השואל מעת ששאל הרי הוא כמי שמבקש להעביר את ההכרעה למשיב - ואנו דנים בסוג האחריות המוטלת על המשיב כלפי השואל!
אגב, מעניין לשמוע מה חושב מימוני בנושא, שהרי הוא פתח לנו פתח שלא מדעת, לדיון זה???
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 13:27 |
|
| |
ווטו,
א. השאלה על טומאת/טהרת התנור אינה בתחום של הלך רוח או תפיסת עולם.
ב. ומה עשה התלמוד? הביא לפנינו את כל העמדות (כולל זו שחותרת עמוקות תחת יסודותיו שלו, ואשר יש בה כדי לערער את קירות בית המדרש ולהפילם על יושביהם...)!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 13:21 |
|
| |
כמתעסק ואמשלום,
לגבי המחלוקת הידועה בתנורו של עכנאי, מה היה על ר' אליעזר להשיב אם היתה מגיעה אליו אותה השאלה על התנור לאחר הסיפור. האם היה לו לומר "טמא" כדעת החולקים עליו, "טהור" כדעתו האיתנה, "לפי כללי ההלכה טמא, אך לפי האמת/רצון השם וכד' טהור" או "ישנן סמכויות לכאן ולכאן ומה שתעשה יהיה בסדר"?
_________________
למד לשונך לומר: "איני יודע" כך תדע את שהנך יודע
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2006 14:40 |
|
| |
לעת עתה אשיב רק על סעיף א.
לענ"ד התשובה מוגדרת כהלכתית לאו דווקא ע"פ תוכנה, אלא מתוך האינטרקציהשבין השואל למשיב -
השואל מחפש תשובה מכח סמכות תורנית ומן הסתם רואה בתשובה כמסמנת לו את הדרך = הלכה, אשר ילך בה; והמשיב על סמך סמכותו התורנית - משתף פעולה - ומציע תשובה ודרך התנהגות מסויימת לילך בה!
שאלה בפני עצמה היא לגבי תוקפה ההלכתי של תשובה מעין זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2006 14:29 |
|
| |
כמתעסק,
שאלתך העקרונית מעסיקה אותי מזה זמן, ואני מודה לך על הצגת הדברים והבאתם לדיון.
יש לי כמה הערות ראשוניות -
א. מדוע אתה קורא לתשובה הנ"ל "הלכתית"? מה בה מנוסח כהלכה בעיניך? ברגע שהגדיר המשיב שהעניין אינו הלכתי אלא בגדר מנהג (ולא בהגדרתו ההלכתית של המושג "מנהג"), הוא הרי הוציא את דבריו מכלל תשובה/פסק הלכה, לא? [זו אינה שאלה קנטרנית. גם אני חושבת שזו תשובה "הלכתית", אבל דומני שיש להגדיר למה.]
ב. פעמים רבות (ובמיוחד בעידן האינטרנט, בו שאלות נשאלות בעיקר ע"י אנשים מן השורה ולאו דוקא ע"י רבנים ו/או דיינים), לשואלים חסרה יכולת ההבחנה בין רבדים שונים של הדת (או מה שנתפס בעיניהם כדת), ותפקיד המשיבים הוא להגדיר את יסוד השאלה. למשל - האם זו שאלה של הלכה למעשה, שאלה בתחום המחשבה וההשקפה, שאלה על מסירות למנהג (שיש לו תוקף הלכתי, או לא) וכו'. שיטוט ברחבי עולם השו"תים האינטרנטיים מלמד, שיש לא מעט משיבים שאינם מודעים לתפקידם זה (ויש אחרים שבהחלט כן).
ג. השו"תים האינטרנטיים מאפשרים אנונימיות של השואלים, ויש לכך יתרונות רבים. אחד מן החסרונות הבולטים של האנונימיות, הוא חוסר ההיכרות של המשיב עם הלך הרוח של השואלים והמניע האמיתי לשאלה (שאלות רבות מציגות את המניע ה"פשוט", אבל כל ברת דעת יודעת, שמצוקות גדולות מִתרגמות לעיתים בראשנו לפרטים קטנים, שגם אם יפתרו לא יעזרו להניח את הדעת ברמה הכללית יותר). במובן מסוים, חייבים המשיבים לנסות ולרדת לעומקה של שאלה ולנסות להבין מאין היא נובעת (למשל, במקרה הזה - אולי הויכוח בין האיש לאישתו כאן הוא רק סימפטום של מחלוקת עמוקה ביניהם בענייני דת ומסורת? אולי משפחתה של האישה היא זו הלוחצת עליה בכיוון מסוים, הנוגד את עמדת האיש? וכו'). מניעים שונים דורשים תשובות שונות, או לפחות תשובות זהות בניסוחים שונים. בשל כך, נראה לי שהמשיבים נדרשים להציג מגוון רחב של אופציות תשובתיות בתחומים שונים ומכיוונים שונים, בתקוה שמשהו מהם יקלע לנקודה.
ד. באופן אישי, הייתי מתעצבנת אם היו משיבים לי משהו בנוסח "כתוב בגמרא", או "כבר אמרו חכמינו", בלא הפניה למקור. זה נראה לי כזלזול באינטיליגנציה שלי וכחוסר בטחון של המשיב בדבריו. למרות זאת, אני מודעת לכך, שזה סגנון מקובל (בשו"תים אינטרנטיים), ולכך שמרבית האנשים מסתפקים בזה (כנראה) ומאמינים לכל דברי המשיב בעינים עצומות לרווחה.
ה. גם בשל האמור בסוף סעיף ד', נראה לי שיש למשיבים לייחס משקל כבד מאוד לדבריהם, המתפרסמים ברבים ונגישים לכל עין, ולהיזהר בנחרצותם (במיוחד בעניינים בהם אין מקום לנחרצות, לטעמי, כבנושאים של השקפה והלך רוח).
[ו. "קח אותה לעשות סיור בחנות המתאימה ורשום מה היא רוצה ואחר כך תקנה לה" -
תרגום למתקשים (ילדים ונשים, כמובן): היא אינה יכולה ללכת בעצמה, כיוון שאינה אמורה לצאת מביתה ולכן לא נהירים לה שבילי העיר כשבילים שבין המטבח למכונת הכביסה. הוא "שר החוץ" המבין עניין, מכיר חנויות, ויודע מה מהן "מתאימה" לצרכיה. הוא יודע לכתוב ולכן הוא זה שירשום. היא זו שרוצָה, כיוון שהתינוק/ת יהיה/תהיה רק שלה והיא זו שאכפת לה מתינוקות (היכן ישנו, מה ילבשו, במה יסיעו אותם וכו'). הוא זה שיקנה, כיוון שהוא בעל הבית והאחריות על כלכלת הבית רק בידיו ובארנקו. הקניות הן בשבילה, כיוון שהיא האחראית הבלעדית על ענייני הילדים.]
|
|
|
|
|
|
