נראה שיש כאן כמה נושאים.
א. בית משותף מהו בדיני תורה? זוהי חצר השותפים, כלומר כל אותם חלקים ששייכים לבנין וסביבו שאינם ביתו הפרטי של אחד השכנים. בין החצר עצמה, בין החלל, בין מה שלמטה מהאדמה.
וכיון שיש כאן שותפות, כל אחד מהשותפים יכול לעכב על חברו.
אמנם, יש לנו כלל גדול: "כופין על מידת סדום". כלומר, במקום שמתקיים הכלל "זה נהנה וזה לא חסר", אומרים למסרב: ראה, חברך מבקש להרחיב את שטחו, והוא אינו פוגע בשלך (נניח שהוא בונה על הגג, או בצד שלו), אזי למרות שאתה יכול לעכב, למה לך לעשות כן. האם אין זו מידת אכזריות? ובית הדין אמורים לכפות, במידה שאפשר להם, על הסרבן להסכים.
אמנם, כפי שנכתב לעיל, שותף שנפגע מן הבניה, אפילו בחסרון כלשהו, כבר אינו בגדר של "זה לא חסר", שהרי חסר לפניך, כלשון הגמרא.
מהו חוסר? הסתרת השמש או הנוף, ועוד נושאים הממלאים את ספרי השו"ת של ימינו.
יצויין כי אם אחד השכנים מסרב - גם אם חושדים בו, קרוב לומר בצדק - שזו עקשנות, נקמה, או עין רעה, השאלה אם אפשר לכפות או אי אפשר לכפות אינה תלויה במידותיו הרעות או הטובות, אלא רק בכללים שנכתבו כאן.
אומרים כי הנושא המרכזי שמגיע לבתי הדינים היום הוא בדיני שכנים ובעיקר בבניה...
ב. יש להבדיל בין המצוי לבין הראוי. בין האפשרות הטכנית, היכולת, לבין הרשות כלומר הזכות הממונית, ההלכתית והמוסרית. אם לפי החוק די בחתימת רוב שכנים כדי לאשר בניה בעיריה, אין זה אומר שזו תהיה דעת ההלכה.
בנידון שינוי החוק כך שדי ברוב שכנים כדי לאשר בניה: נראה לי שיש לחלק בין בנינים שנבנו זה מקרוב, לאחר קבלת החוק, לבין בנינים שנבנו קודם. בבנינים חדשים, אפשר לומר שעל דעת כן קנו השכנים את הדירות, שהם יודעים כי ברוב ניתן יהיה לאשר הרחבות ובניות. אך בבנינים ישנים, הסתפקות ברוב בלבד היא פגיעה בזכות הממונית שהיתה לשכנים בעבר. עם זאת, אפשר שיש כאן "דינא דמלכותא דינא" (חוק המלך), אם זה חוק אחיד ושויוני. ויש להאריך בבירור שאלה זו.
ג. לעתים, הבניה בפועל אינה נעשית תמיד רק לפי אישור העיריה, כך שהבונה זקוק עדיין להסכמה והעלמת עין של השכנים. 
ד. כדאי לזכור כי הבניה מסתיימת אחרי זמן מסויים ואילו השכנות קיימת לעולם ועד, או לפחות לזמן מרובה. וכאן חל הכלל: תהיה חכם ואל תחפש להיות צודק.
עדיף להגיע לפשרה עם המתנגד, לשמוע אותו בנחת, להבין את הצד שלו, להסביר למה הבניה חשובה (אין מקום עבור הילדים, כן ירבו), וכיו"ב.
ואפשר להציע פיצוי כספי.
ה. לענין הפיצוי הכספי - בדירות חדשות הגג נרשם על שם הדיירים העליונים. בבנינים יותר ישנים, זה לא היה כך, ולכן צריך את הסכמת השכנים.
הרושם הרגשי הוא שראוי לוותר על מקום הבניה חינם אין כסף. אולם שמעתי בשם אחד מהפוסקים החשובים, שנחן בסברה ישרה, כי אין חובה לעשות זאת ואפילו לא ממידת חסידות. שווי הסכמה כזו יכול להגיע לכמה אלפי דולר. החברה החרדית מצטיינת בעוניה. אם לוותר על כמה אלפי דולר, האם לא עדיף לגבות אותם במחיר ההסכמה ולשמור אותם לחתונת הילדים?
כדי שלא יווצר רושם שאני מלמד עין רעה ומתנגד לנדיבות, אני מבקש להדגיש כי הגג או כל שטח המיועד לבניה שייך למעשה לכולם. וזה שווה כסף. התחושה האינטואיטיבית שלנו אולי אינה כזו. אך זה בדיוק כאילו היה לאדם שטח יקר באיזה מקום וקבלן מבקש ממנו שיתן לו לבנות עליו בחינם. העובדה שהשכן בקושי מסוגל לגייס כסף להרחבה אינה משנה כאן. זו אינה שאלה של צדקה, אלא של שווי ממוני. וכאמור בשם אותו פוסק, אם בגדרי צדקה אנו עוסקים, הקרוב קרוב קודם.
אמנם, בדרך כלל הבונה אינו יחיד, והשכנים בוודאי יזדקקו זה להסכמתו של זה. ולכן הויתור אינו אלא החלפה.
ז. לכן יש כאן עצה חשובה ביותר: אין למהר לחתום בלי לקבל חתימה של השכן הבונה, ואולי של כל השכנים, כי יותר גם לחותם לבנות בתורו הרחבה!
אפשר גם לעשות תוכנית להרחבה כללית של הבנין, שקל יותר להעבירנה בעיריה, כמדומה. וכך נעשה בשעתו בשכונתו של הרב זילברשטיין.
***
לשאלתו של מרדונה:
התשובה תלויה מאד בבית הדין. לפי מה שנתבאר לעיל, אם השכן אינו ניזוק כלל, ידרשו ממנו להסכים. עם זאת, יתכן שתהיה לו טענה, הגם שהיא נראית רחוקה (השמש מוסתרת כמה שעות ביום). הוא גם יכול בהחלט לתבוע פיצוי כספי. נראה שעדיף להגיע להסכמה לפני בית הדין ולא אחריו ולא באמצעותו.
 |
|
|
