ביורו-פוביה

לפני מספר שבועות פנה אלי אחד מאברכי הכולל בו אני לומד בערבים, והתעניין האם יש לי מידע איך מקבלים הנחה בארנונה. השתדלתי לספק לו את כל המידע שברשותי ולעזור לו מנסיוני.

אחרי שבועיים פגשתי אותו שנית, והתעניינתי האם הכל בא על מקומו בשלום.

תשובתו (לא) הפתיעה אותי.

"אינני יודע".

כאן בא תורי להשתומם: "מה זאת אומרת? קיבלת הנחה או לא"?

"עוד לא קיבלתי את השובר לתשלום בדואר"?

"ולמה לא הוציאה הפקידה אותו במקום?"

"איזו פקידה"?

"במחלקת הנחות לארנונה".

"בכלל לא ניגשתי לשם. נתתי את כל המסמכים לעוזר של ..... (כאן בא שמו המפורש של אחד מסגני ראש העיר), והוא אמר לי שישלחו לי בדואר".

"אבל למה ניגשת אליו בכלל. אפשר לקבל שובר במקום מהפקידה".

"למה שהיא בכלל תסתכל עלי??? למה שהיא תתן לי הנחה??? בשביל זה יש לנו נציגים".
(משפט זה מעובד מתשובותיהם של שלושה אנשים שונים).


********************************************************************

היתה לי התלבטות לא קלה באשר לשם הראוי לאשכול זה. אפשרות אחת היתה "העסקנים ואנחנו", אבל מהרהור בעניין נראה לי שהכותרת שבחרתי ממצה את הנושא.

"ביורו-פוביה".



יש פחד עצום ומושרש בציבור החרדי מכל מה שמייצג את המערכת השלטונית או מערכת ביורוקרטית כלשהי. לא עלה בידי לשכנע את האברך הנ"ל, שאם יש בידו את כל הטפסים הנדרשים הרי שהוא יכול לבקש את ההנחה היישר מהפקידה. כל אברך טרי יודע, שכשיש בעיה בעיריה/ביטוח לאומי/מס הכנסה, יש עסקן מתאים ש"יפעיל קשרים" ו"יסדר את העניינים". לא עולה על דעתו שאפשר להסדיר חוב בביטוח לאומי בלי טלפון מר' נתן גרינברג לשר האוצר.

יתרה מזאת, המערכת מטפחת את התלות של הציבור בעסקנים, במקום ללמד אותו איך להתמודד עם מכתב התראה מחברת חשמל.

לפני שבועיים ישבתי בעירייה במחלקת הנחות לארנונה (לעזור לשכן, אלא מה...), ישבו שם כל ה'עמך' שלא יודעים שאפשר לגשת למקלב או לרוזנשטיין,  יחס הפקידים בהתאם, מזלזל וביורוקרטי למופת. לך להביא טופס פלוני ואלמוני. ואם זה חסר לך אתה לא יכול לקבל הנחה. ישב בתור סטודנט חילוני, הפקיד דיבר אליו בבוטות, משהו כמו "אדוני, אני כותב לך מה חסר לך ועוף מפה, אני לא חייב לך הסברים". הבחור הרים את קולו: "אדוני. אני משלם את המשכורת שלך. אתה מקבל אותה בשביל לתת שירות." הפקיד התקפל מיידית והסביר לו באדיבות רבה בדיוק מה הוא צריך להביא.

האברך שישב לפניו פשוט נבהל מהפקיד, לא הצליח להבין שאם כתוב בדף שהוא צריך דוח ריכוז מקומות עבודה מביטוח לאומי זה אומר שהוא צריך ללכת (או להתקשר) לביטוח לאומי ולבקש דוח ריכוז מקומות עבודה, ורץ לעוזר של מקלב/רוזנשטיין/פולק שיסדר לו את העניינים. ומן הסתם, את הדוח מביטוח לאומי הוא קיבל אחרי פנייה מהלשכה לפניות הציבור של דגל התורה לר' נתן גרינברג שפנה לשטסמן שפנה למנכ"ל הביטוח לאומי ששלח את המזכירה שלו להנפיק אותו.

בעניני רפואה, יש להבדיל בין עסקנים שרוב מלאכתם לשם שמים, ובין עסקנים שמיעוט מלאכתם לשם שמים.
אך גם אלו ה"עושים לביתם" הם בדר"כ בעלי ידע והתמצאות, יכולות בקיצור תורים (טיים איז לייף), מה שעובר דרכם עולה פחות, (כי הם סיטונאי חולים, וכי החולים שלהם תמיד מהחלק שהרופא לא מדווח עליו). ולכן, למרות שהקנאה וצרות העין במקומן עומדות, צריך להכיר בתועלת שאפשר להוציא מאותם עסקנים.

אשר לנדון המקורי של האשכול, העובדה שחרדים נוטים להשקיע מאמצים חריגים (למשל, אדם פשוט מקצה השטיבל שבולע את הבושה ומרים טלפון בשתים עשרה וחצי בלילה למאכער הכי גדול בעיר) במציאת רופא וכד' (ולהוציא הון על רפואה) עומדת לזכותינו ככתר של שם טוב.
אם מכל תרבות הצריכה הקלוקלת שבעולם אמצנו לעצמנו דוקא את הענין הזה, אשרינו.

יעקב  

נראה לי שזה לא רק כלפי הביורוקרטיה, אין בכלל אימון באנושות, אם שכן מתנהג בצורה שלא נראית למישהו הוא ירוץ מיד לרב או לדיין או לעסקן וירים קול זעקה ותיכף ירתמו כולם לארגן הפגנה המונית,
מישהו יגש בכלל לדבר עם השכן?
מהניסיון שלי, לא! תוקן על ידי - ymy33655 - 31/12/2006 12:45:40

בירו   ולא ביורו

ביורו = משרד-משרדי (צרפתית) או בהשאלה = מערכתי, ביורוקרטי (בינלאומית).

פוביה = פחד כרוני.

את הכותרת לא הצלחתי להבין, גם לאחר קריאת ההודעה המתארת היטב את תמונת המצב.

לגופו של עניין, דודי זילברשלג נוהג לומר שכשפורצת דליקה בשכונה חרדית, מקבלים הנציגים החרדים ברשות המקומית והח"כים החרדים פניה טלפונית בבקשה לנצל את קשריהם במכבי אש. התנהגות זו היא למעשה חלק מהיחס של אי אימון מוחלט במערכות הפורמליות, שהאדם החרדי משוכנע שכל כולן תככים ומזימות. לדעתי זוהי השתקפות של הנעשה אצלנו, כשם שבמוסדות החינוך [תלמודי תורה, ישיבות, סמינרים] אין להסתפק בהליך הפורמלי ונדרשת פרוטקציה עם פלוני ואלמוני, וכפי שבארגוני הרווחה הפנימיים [גמ"חים, ארגוני חסד ועמותות] תמיד מומלץ להיעזר בהמלצה אישית של מקורב, כך אנחנו רואים את המערכות החיצוניות ואיננו יכולים להאמין שהדברים עשויים להסתדר בדרך המלך. סבי ז"ל היה נוהג לספר על יהודי פולני [סבי עצמו היה פולני] שבא להתייעץ עם הרב, כיצד עדיף לרשום את בנו ברשויות שנה יותר או שנה פחות? לשאלת הרב מדוע לא יצהיר על הגיל האמיתי? השיב שעל זה הוא לא חשב.

הפרדוקס הוא שהנציגות החרדית דווקא שמחה במצב הקיים, למרות שלכאורה העיסוק הרב בפניות אישיות של אנשים מונע מהם מלעסוק בפעילות רחבה יותר. הציבור שנהנה מיחס אישי חש שבע רצון ופיו מלא שיר ושבח לנציגיו, כשאיננו מבין שהדבר מזיק לו ברמה הכללית. לא יפלא איפוא מדוע קשה למצוא אצל נבחרי הציבור החרדי תוכניות פעולה ארוכות טווח בנושאים מהותיים כמו דיור, חינוך, תעסוקה, רווחה, פיתוח סביבתי, תקנונים וחוקים. הם עסוקים כל היום ב"כיבוי שריפות" ובעיסוקים פקידותיים.

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.