על הרגשות (2)

תפיסה פרימיטיבית זו המשיכה עד למאת השנים האחרונות, וממשיכה להקרין מעירפולה עד עצם היום הזה. כדוגמא, החוקרים גי'מס ולאנג הציעו תיאוריה העונה לשם התאוריה האינטואיטיבית, לפי מודל זה מסקנות מודעות לגבי מה שאנו "חשים", נוצרות בתגובה לשינויים פיזיולוגיים המתרחשים בגוף. כלומר לפי תאוריה זו, ראשית אנו "תופסים" את הסיטואציה [ולא "חשים"], בעקבות תפיסה זו ישנה עוררות פיזיולוגית. רק בשלב האחרון אנו מפרשים את העוררות הפיזיולוגית וחווים רגש. במקרה של רעש מפחיד למשל, קודם נשמע הרעש, בעקבותיו מתקיימות תגובות גופניות שונות כגון עליה בלחץ הדם, ורק לאחר מכן אנו מפרשים את הרגש כפחד. הפירוש של התגובה הפיזיולוגית הוא "הרגש". לפי מודל זה תגובה פיזיולוגית היא חיונית כדי לחוות רגש. –

תפיסה זו מניחה שהרגש ביסודו הוא מהות גופנית, וההרגשה כטובה או כרעה היא עניין של הפרשנות שלנו למאורע עם השפעותיו (לחלק זה הם קוראים 'רגש'). ג'ימס ולאנג כביכול אינם יודעים מדוע יעורר הפחד תגובה פיזיולוגית זו, הם רק יודעים שכך זה עובד, וזה יקרה בדברים שונים ומיוחדים, מפתיעים ובלתי צפויים ברגילות חיינו –

מעבר לעמימות שעדיין נשארת ביחס למהותם של העוררויות הפיזיולוגיות, הדברים של ג'ימס ולאנג, גם אינם מתקבלים מבחינה אינטואיטיבית. בחוויית החיים של כל אדם, הרגש והעוררות הפיזיולוגית הנם תוצאה ישירה ממשמעות הדבר שקרה, אנו רואים את הדופק המואץ וההזעה כתגובה למשהו המיוחד שקרה, ואנו מניחים שללא יחסנו אל המאורע כמיוחד לא היה מופיע הרגש. עובדה גם שהרצאה בפעם הראשונה בפני ציבור גורמת להתרגשות, שכן אנו רואים בה דבר מיוחד, מה שאינו כן לאחר זמן. כך בכל חיינו, הרגש אינו מופיע כחוק בליווי לעיניו המאירות של חתול שחור בחצות ליל, ללא שאנו מפחדים ממנו. זאת אומרת שהפחד אינו בא אחרי העוררות הפיזיולוגית, אלא אדרבא ניתן לומר שאדם מתרגש ממה שהוא מפחד. משפט הפוך מזה, כלומר אנו מפחדים ממה שאנו מתרגשים ממנו, נראה לנו הזוי, ומכאן שדברי ג'ימס ולאנג חסרים.

תאוריה אחרת, המכונה מודל קנון ברד, מציעה גישה שונה, לפיה האדם רואה גירוי מפחיד ותופס את המצב כמסוכן ובו זמנית הוא חש עוררות פיזית וגם מרגיש, את הפחד למשל. לפי תפיסה זו המערכת מפעילה בנפרד את התהליכים הגופניים ואת התהליכים הקוגניטיביים הקשורים לרגש. תפיסה זו סותרת פחות את יחסנו הטבעי אל הרגשות, אך היא עדיין רואה בבסיס הרגשות את המרכיב הגופני, תפיסה שביסודה אינה הרבה פחות פרימיטיבית מזו היוונית.

אחת ההתקדמויות המדעיות הגדולות ביותר בתחום הרגשות, הוא מחקרו של סטנלי שכטר. הוא מצא שהזרקת חומרים מסוימים הגורמים לעוררות הפיסיולוגית בדומה לזה שבשעת התרגשות, גרמו לאנשים להתרגש הרבה יותר ממצבים משמחים או מכעיסים כאחד, מה שמוכיח לטענתו שהקוגניציה והרגש פועלים ביחסי גומלים, קרוב לדברי ג'ימס ולאנג. מכאן גם הסיק שהעוררות הפיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש, אך לא על סוגו. כלומר אין עוררות פיזיולוגית לכעס השונה מהעוררות שיש בשמחה, שניהם על בסיס אותם חומרים, והמשמעות של הדברים מכוונת את הרגש לכעס או לשמחה. –

ניתן אכן לזהות התקדמות בדבריי שכטר, שכן הממצאים אכן מלמדים שאין רגש מסוים במובן הפיזי, דבר שיכול לפתוח כיווני חשיבה נוספים. אך בעצם הבנת מהותם של הרגשות, נראה שעדיין לא התקדמנו הרבה צעבר לתפיסתם של היוונים. את כל מה שהחוקרים האמורים אמרו,  יכלו גם היוונים לטעון לפי שיטתם. אין כאן שינוי מתודי, אלא שינוי בפרטי התהליך והתרכבותם של הרגשות.

הרגשות נותרו עדיין בקופסה שחורה.

מה איננו יודעים?

איננו יודעים בשלב זה מה במאורע "מפעיל" את העוררות הפיזיולוגית.

איננו יודעים טת מקור העוררות, כלומר יודעים אנו שהעוררות מוזנת מחומרים כמו דופמין וכדומה, אך איננו יודעים מהו התהליך הקודם לשיחרור החומרים. להניח שמאור מסוים מעביר "חיידק" עלום להפעלת העוררות, לא נראה סביר.