פנג שווי ואומנויות הלחימה המזרחיות ומהי עבודה זרה?

דתיים ההולכים להתאמן באמנויות לחימה מהמזרח יש להם לתת דעתם על בעיות נוספות מלבד הקידה. הקריאות השונות המשולבות באימונים הינן אזכרות של יראתם, וכן הקתות שמציירים עם הידים וכן בתבניות הצעדים והריקודים מציירים שמות של עבודה זרה. מלבד זאת, באמנויות מסוימות, בשלבים המתקדמים, קיים ענין ההתבטלות והתפשטות לעבודה זרה.

אברהם_כהן: האם בטנטרה יש עבודה זרה?

האם משהו יודע אם יש בסקס טנטרי עבודה זרה?
והאם אפשר להפריד ביניהם, הילכתי למעשה?

ראיתי בספר טנטרה איזכורים מעבודות זרות של הינדים.
באתר יד לאחים אין שום איזכור לטנטרה, (אולי זה מישום שזה חלק מדת שלימה..)

*****
אוהב_התורה:

טאנטרה זה תחום ענק ! אי אפשר לענות בהכללה, צריך לבחון כל דבר ודעה לגופו (ולגופה). אם התיאוריות מעוקרות לחלוטין מיסודות אליליים, הרי שהם ככל פסיכולוגיה. וכך יש להתייחס אליהם. לטוב ולמוטב.

לגבי האקט המיני, יש בזה הלכות ברורות ברמב"ם ובשו"ע ועוד הנהגות שונות בתלמוד. על פיהם, אין מקום לכל התנוחות וההנהגות הללו.

הפריצות המינית המשולבת על פי אותן תיאוריות הן עתיקות פאגאניות. התלהבות של חבר'ה צעירים כיום מהטאנטרה כאיזה כלי לפנטזיות סמויות, היא חרב פיפיות, כי אחרי כל התלהבות תגיע דעיכה. כעוצמת ההתלהבות עוצמת הדעיכה. מה שמוביל באחריתו של דבר לתחושת ריקנות טוטאלית. תחושה זו מובילה לחיפוש המשמעות התיאורטית שבטאנטרה, ומכאן סכנתה.

הייתי מציע לחפש להם דרכים ישירות יותר וללא כל המעטפת הפילוסופית הזו.

מלזיה: היוגה מותרת למוסלמים - אך בלי הפולחן

ראש ממשלת מלזיה, עבדאללה אחמד בדאווי, הודיע היום (ד') כי למוסלמים במדינה מותר לעסוק ביוגה אם ברצונם לעשות זאת, כל עוד אינם ממלמלים מנטרות דתיות במהלך התרגילים. זאת, חרף פסק ההלכה שהוציאה בסוף השבוע מועצת פסקי ההלכה במדינה האסיאתית, לפיו אסור למוסלמים לעסוק בתורה העתיקה.

על פי פסק ההלכה, שהסביר את האיסור בכך שמטרת היוגה היא התאחדות עם אל של דת אחרת – ההינדואיזם, העיסוק ביוגה עלול לפגוע באמונתו של האדם המוסלמי. עם זאת, בדאווי אמר לסוכנות הידיעות "ברנמה" כי הוא "תומך בכך שחובבי היוגה ימשיכו לשמור על משטר פיזי, כל עוד הוא אינו מערב פולחן, ומאמין שהמוסלמים אינם מתפתים בקלות לפוליתאיזם".

ההערכה היא כי ראש הממשלה מנסה לשכך את זעם הציבור, אחרי שחובבי יוגה רבים טענו כי הם עוסקים בתחום זה שנים מבלי שאמונתם תיפגע. פסקי ההלכה של המועצה במלזיה, שהמוסלמים מהווים כשני שלישים מאוכלוסייתה, אינם תקפים מבחינה משפטית כל עוד הם אינם מעוגנים בחוקי המדינה או השריעה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3628983,00.html

_________________

בברכה

מרחביה,
לא חזרתי בי. מה כתבתי שם הוא שמבחינה פורמלית (מעיון במקורות) נדמה לי שמשום מה דרוש אליל פרסונלי, אך גם זה צל"ע, כי אין בכך היגיון. מסברא נראה לי שלא דרוש אליל פרסונלי, ודי בקבלה באלוה. וכ"כ בספרי הנ"ל.

הרב מיכי
בהודעתך מיום 28-1-07 בעמוד א' דאשכול זה.
ושמחני לראות שחזרת בך. (אגב, אבן היא כן פרסונלית במובן מסויים, משא"כ שמיים, ועיין בש"ך שם).

שובק"ש,
היכן ראית שכתבתי שע"ז דורשת אליל פרסונלי? האם אבן היא כן פרסונלית? וכן כתבתי להדיא ובאורך בשו"ת 'אנוש כחציר' (שם טענתי שבמוסר האנושי וכדו' יש ממד של ע"ז), ע"ש היטב.
אבל בעינן קבלה באלוה, כדכ' הרמב"ם שהזכרתי. המושג הזה הוא חמקמק למדיי, אבל כל עוד איני רואה בדל ראיה למשהו שנראה כמו קבלה באלוה של מאסטר האייקידו שליט"א-תנצב"ה, ולכן איני רואה כל מקום לאסור. וכי מתן כבוד לאדם חכם, בצורה תמוהה או לא תמוהה, הוא קבלה באלוה? גם אם הגבול של המושג 'קבלה באלוה' אינו חד, זה ודאי נמצא מעבר לגבול. לפחות לפי המתואר עד כאן, אין כאן מאומה מע"ז ואביזריה.
אולי חסרים לי נתונים עובדתיים (שכן כתבתי רק לאור מה שתואר כאן. הבנתי באייקידו אינה מגיעה להבנתו המעמיקה של הרב ליאור, אחר קידה לעפר שתחת כפות רגליו), אבל אם יש בידי מי מהמתדיינים נתון אחר כלשהו, ייכבד ויניחהו על שולחן מלכים דהכא.

מרחביה
מה שהבאת מהרב סולובייציק זה רמב"ם מפורש "ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו" (עבודת כוכבים י"א).

הרב מיכי
במחילת כבוד תורתו, ע"ז אינה זקוקה למאפיין פרסונלי. המשתחווה לשמיים, שהם כידוע לנו אינם אובייקט כלל, או מזבח להם, (ז' בפתח, כמאמר הגששים), הרי זה עוע"ז.
ואף אמנם יש בזה מחלוקת הנו"כ על שוחט לשם שר של ים וכו' {ועיין ש"ך יו"ד ד' ה'}, אבל וודאי לאו יש כאן.
ומזה יוצא, לענ"ד המבוטלת, שע"ז אינה עניין של המושא, אלא של הנושא. כלומר, אם אדם מאמין שמשהו חוץ מהקב"ה קובע את מצבו, הרי זה עוע"ז. אלא שייתכן שיזיק עצמו ממה שהכין לו הקב"ה וייפול בצינים פחים. ובזה יישבנו דעת הרמב"ן (עד שנאמין שכל מעשינו ומקרינו כולם מאת הבורא וכו') עם הרמב"ם (קמיע בשבת מחד, ומו"נ ג' ל"ז מאידך) ל כ א ו ר ה.

תוקן על ידי shuvkash ב- 19/10/2008 23:09:03

מנקש בדיוק מפני כך התעוררתי לשאול באותה מידה על חלוקת כבוד לספרים.
אין לי בעיה עם חלוקת כבוד של הערכה פנימית לאדם, בחייו ובמותו, השאלה היא אם מחוות כבוד פיזית לאדם מת אין בה משום אלילות.
מבחינתי אותו נידון יהיה אם תשים שם תמונה של הגר"ח ואף אם תמצא בארכיון כלשהו תמונה של משה רבנו.

תוקן על ידי סנסאי ב- 19/10/2008 23:01:27

סנסאי.
כשחולקים כבוד למאסטר שמת הכוונה היא כפי הנראה לשיטתו.
חלוקת כבוד לגר"ח שמת מאפשרת לי להתאמץ בלימודו גם שעל פניו נתקלים בדברים תמוהים.
" שקיל לי סודר" מובן לענ"ד באופן כזה.
האם שמעת שהם משתחווים לתמונת המסטר בשביל למשוך עליהם קדושה דאיקידו ?

בדיוק בנקודה הזו נמצאת השאלה אם זה כדברי הרמ"א שהבאתי לעיל "בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם" האם לחוש גם כאן מחוסר טעם לדרכי האמורי ושמץ עבודת כוכבים, או להסתכל בצורה פשוטה שזה כנימוס וכבוד בעלמא, ואף שזה שונה מחלוקת כבוד בסיטואציות שונות, הרי שזה טעם הדבר וליכא למיחש לעבודת כוכבים.
רק שעדין מוחי הקטן אינו מבין מה שייך לחלוק כבוד לתמונה, של אדם מת, מוחי הדל מבין שכשחולקים כבוד יש מישהו שמקבל את אותו כבוד, ואולי אפשר לשמוע בדוחק שאם המצולם עוד חי, כשחולקים מחוות כבוד לתמונתו, הרי שזה עצמו חלק מכבודו, אך לכאורה אם הוא מת האם שייך חלוקת כבוד לדבר שאינו קיים.

יש מנהגים שונים ברחישת כבוד. אצלנו קמים ואצלם קדים. אצלנו זה בכל מקום ואצלם זה רק באימון ובפני התמונה (אני לא מכיר את הפרטים העובדתיים). מה ההבדל העקרוני? לא נכון ללמוד מהנהוג אצלנו על כך שאצלם אין היגיון. זהו מנהג כעין נימוס, ולמנהג אין צורך בהיגיון אלא בהסכמת המשתתפים ובמסורת הנהוגה שם.
כידוע, הקימה גם היא נעשית ע"י הגוף, בדיוק כמו הקידה.

רב מיכי
אין לי בקיאות באותם הדינים, אך מבחינה טכנית באותה קידה אין הם באים להפיק שום תועלת, אלא חלוקת כבוד וכדו',
הקימה בפני ת"ח היא בכל מקום ולא רק בבימ"ד מה שמעורר תמיהה למה לא כל פעם שהם רוצים לחלוק כבוד הם לא קדים, אולי אין שוני מבחינה טכנית בשביל להחשיב פעולה זו כע"ז, אך אולי זה מהוה ראיה על מקור ומהות הקידה בעצם.
לסעיף ג' אני מסכים ובמיוחד שעסקינן בחכמת הגוף, ובאותו עניין אף מתבטאת התבטלותם ע"י הגוף.
ושמא תליא הא בהא.