המיואשות והמייאשים בע"מ- אגודה לפנויים/יות עם פערים בין הרצוי והמצוי שלהם

חולמת (אפשר לקצר את השם?):

אני מסכים לכל מילה. נדמה לי שאמרתי את אותו הדבר אבל את אמרת את זה בצורה הרבה יותר טובה ממני.

אולי תרגעו שניכם?

כל אחד מכם אומר דבר נכון.

קאוצ'ינג צודק בכך שהרבה פעמים מפילים שידוך, או בכלל לא נותנים לו סיכוי, בשל כל מיני סיבות שהן אינן מהותיות להתאמה האישית-ריגשית והינן בגדר "תפאורה" בלבד, למשל: בחור מבוגר מדי, ממשפחה לא מספיק מיוחסת, עדה אחרת וכו', ולכן הוא רצה להדגיש שהדבר הכי חשוב הוא תכל'ס ההתאמה הזוגית, דהיינו כמה טוב לזוג ביחד, עד כמה הם מוצאים עניין אחד בשני כבני אדם, ואם קיימת התאמה כזו- אז ללכת על זה, למרות שהתפאורה אינה "מושלמת", הרי בסופו של דבר לא חיים עם תפאורה, אלא עם האדם.

א_ב_ג (זה בסדר לקצר לך את השם?) צודק בכך שצריך בנוסף לפרמטר הריגשי גם פרמטר שיכלי, דהיינו צריך התאמה יותר רחבה מאשר התאמה ריגשית בלבד, צריך גם התאמה מבחינת השקפות, שאיפות, דרך חיים וכו'. ברגע שקיימת זרימה, אך מבחינה שכלית זה לא מתאים (למשל- השקפות חיים שונות, כיוון דתי-תורני שונה, מנטליות "מתנגשת" שגורמת לקצרים חוזרים ונשנים), אז זה משהו שצריך לקחת בחשבון, אי אפשר לומר: "אנחנו אוהבים והאהבה תנצח".

החכמה הגדולה היא לדעת להציב דברים בכיוון הנכון.
לדעת מהי תפאורה חיצונית ומהו שיקול מהותי.
לדעת אם זה קושי שאפשר "להחליק" או שח"ו הוא עלול לגרום לבעיות בזוגיות.

וכאן אפשר להתחיל ויכוח ענייני לגבי דברים ספציפיים,
אבל קודם תסכימו בינכם על קווי היסוד של הדיון.

תוקן על ידי חולמתבהקיץ ב- 02/02/2007 2:30:17

לקבל החלטות לפי הנאה בזמן הפגישה בלבד זה לא לחיות כמו טמבל, זה להיות טמבל.

wise:

למה זה לא ריאלי? אני לא חושב שבחורה בת 19 צריכה לצאת עם גבר בן 55. אבל ברגע שיש את ההתאמה הכי בסיסית, אז מבלי לברר יותר מדי צריך לצאת, ואם נהנים אז עדיף להמשיך ככה עד 120. תוך כדי הפגישות אפשר לברר על ציפיות ושאיפות. אם שני הצדדים מתאימים אז אפשר לבנות משהו יפה ביותר ללא צורך בכל החיטוטים והחקירות.


א_ב_ג_ד:

לחיות עם הרגש זה לא הכוונה לחיות כמו טמבל. הכוונה הוא שהרגש משחק תפקיד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות. כיום יותר מדי אנשים מתרכזים ברגש ומתעלמים לגמרי מן השכל. הרבה בחורים לא מצליחים להתארס דוקא בגלל שהם שכליים מדי ולא נותנים לרגש לפעול.

למה אף אחד לא הבין אותי לא יבין אותי ולא מבין אותי?
התכוונתי לבעיה בגדול- לדוגמא: אני יודעת שמה שעוצר אותי זה רצונות מופקעים אבל אין לי שום סיבה בפועל לרצות לעבוד על רצונות מעשיים. או אני יודעת שבלי דיאטה אין בחורים ואין לי שום מדרבן לעשות בשבילם דיאטה.
ולמה?
כי אין לי באמת אינטרס בכל רעיון החתונה.
ללה לנד של שידוכים....

צ'אוטינג

אחח לזרוק את השכל, להתחבר לרגש, לעצמך, למה שאתה (כן, אתה מצליח להזכיר לי הרבה פעמים את מדריכי המדיטציה והמודעות העצמית למינהם - אין לי מושג למה).

זה כיף לחיות עם הרגש, אנחנו נוטים לכך באופן טבעי, אך החיים לימדו אותנו ש(כמעט ב)כל פעם שהרגש מחליף את השכל, האמת דופקת לנו חזק בפרצוף בשלב מאוחר יותר. לפעמים השכל מתעורר בזמן, ומציל אותנו (לפני חתונה), לפעמים הוא מתעורר מאוחר מידי, וזה כואב (אחרי חתונה).

אני מסכים שאפשר לוותר על הרבה בדיקות של דברים שוליים כמו המשפחה והאחים, ואולי לתת הזדמנות גם לבעלי רקע פחות מזהיר, אך "נהנית? תמשיכי.." זה כבר מוגזם. יש הרבה דברים לבדוק, לבחון ולברר על הבחור.