הפוך בה והפוך בה דכולא בה!

בצ"כ
אני חוזר על הודעתי הקודמת כי גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי קיים דעת תורה ערטילאית שאינה נתמכת בדברי חז"ל, לא יכולה להתקבל הכרעה כזו אלא על ספקות ולבטים אישים, אשר אם אין למי להשאל, וסבור השואל כי אין מי שיבין אותו כהלכה, אם כן תורתו תהא לו למשיבת נפש ומחכימת פתי, אך לא ככפיה ציבורית בה רחשי לב של יחיד נכפים על הציבור אשר אולי רחשי לב דעת תורתו מגיעים למסקנות אחרות,

אם כן בסיכום בינים מהדיון עד עתה עולה, כי בין אם נקבע כי דעת תורה תחילתה בדברי חז"ל אשר ניתנים לפרשנות כללית וציבורית, ובין אם נאמר כי הדבר תלוי בהרגשי הלומד לא יצאנו ידי חובת דעת תורה בהכרעות ציבוריות אשר אולי סובלת הבנה מאופקת אך לא תסבול כפיה שרירותית.

_________________

צבי - (המבינים)

כמעט שכחתי:

יצחקומר

איקון ירוק על הביטוי הנאה שגם הפך לשם דבר בידי מאיר-ימי, לחזEל.

(הוספתיו ללכסיקון של עצכ"ח).

***
בצ"כ

הודעתך האחרונה הראויה לעיון רב נשלחה בשעה שכתבתי את שלי ולא הספקתי לעיין בה. אשתדל מאוחר יותר בל"נ.

בן ציון כהנא (וכמובן כולם)

ראשית, איקון ירוק על העלאת הנושא.

שנית, אני מנסה להוסיף כמה אבחנות, אם גם הדברים נאמרו היטב בידי קודמי.

א. יש להבדיל בין סוציולוגיה במובן הרחב לבין בירור הלכתי. מה שיש ומה שראוי. כמו כן, יש שיקולים מתחומים שונים. יש הלכות פרטיות או אפילו כלליות ויש הלכות כיצד משנים התייחסות חברתית. וכאן מהגמרא והפוסקים עצמם עולה שיש להחמיר ולא מן הדין בגלל חוסר היכולת להתגמש והסיכון שבגמישות. ועל אחת כמה וכמה בדורנו שסובל מן הטראומות של ההשכלה והציונות החילונית ומה שאחריהן.

ב. עלו כאן כמה נושאים שבכולם יש מקום לשאול כיצד המנהג הרווח (ולאו דווקא במובן של "מנהג" כקטגוריה הלכתית) שונה כל כך מן המוצג במקורות. למשל:

1. עבודה לאברכים ובכלל.

2. חיים על הגמ"ח כפי שהעלה בצ"כ באשכולות רבים כאן ובמקומות אחרים.

3. דעת תורה.

והם כולם ממחישים יפה את הפער בין מה שעולה מהמקורות לבין מה שמסמל היום את החברה החרדית. מה שהופך את הנושאים האלו ממש ל"ציפור הנפש". אך ראוי לזכור שלכל נושא דינמיקה משלו.

ג. כמדומה שיש כאן שתי שאלות לפחות, בנושא העקרוני שהעלה בצ"כ (ולא בנושאים אחרים, גם אם הם סוציולוגיים והלכתיים מרתקים, כמו התפתחות המושג של "דעת תורה" ומקומו בחברה הליטאית ובחברה החרדית בכלל):

1. מה המקום של טיעונים תורניים (כוונתי מן המקורות, וזה יכול להתחיל מן הגמרא או אפילו מהתנ"ך ולהגיע עד אחרוני אחרונים) בקביעת הנהגה?

2. למי מפנים את השאלה.

ואבאר:

בוודאי שכל הנהגה שלנו צריכה להלום את התורה ואת רוח התורה. אחרת אפשר להיות נבל ברשות התורה ובוודאי גם "טפש ברשות התורה". ויש כאלו ואין צריך להאריך.

אבל - למי אנו פונים?

יש כאן כמה שכבות.

I עמי הארצות, דלת ההמון, וכיו"ב. אלו שלא למדו ולא שנו אבל התרגלו לדעת שהרבנים קובעים הכל. ומסתבר שכן יאה, כי כל אפשרות אחרת גרועה יותר.

II עסקנים ובעלי תפקידים. אלו ממלאים תפקידים חשובים מבחינה חברתית, כמו מנהלי מוסדות חינוך ובעלי גמחים וכיו"ב. אבל הם אינם בקיאים בהלכה במובן הרחב, ושמא אינם יודעים אפילו את ההלכות הנוגעות לתחום עיסוקם. אבל הם נוהגים לפי המקובל. במקרה הטוב, הם לומדים את הנושא שלהם כדי לדעת מה לעשות ויש להם רב להתייעץ עמו.

שתי הקטגוריות האלו אינן מסוגלות להתמודד עם טיעונים הלכתיים. ואפשר שהם אינם צריכים לעשות זאת. כל שאלה שתופנה אליהם תועבר הלאה. לך לך אל הגדולים ומהם נשמע דבר.

וכאמור, לשמרנות סוציולוגית זו יש גם מקור וגם ערך. אבל היא אינה צריכה להיות המניע היחיד. ובנקודה זו חלים דברי בצ"כ. אבל לא הם הכתובת. הם לא יהיו מסוגלים להתמודד עם הביקורת והשינוי.

III רבנים - יש ויש ביניהם. יש שאינם מבינים בכלל שאפשר אחרת. כל הטיעונים שבעולם וכל המקורות שבעולם אינם יכולים לעקור את מה שקיבלו מרבם. ושוב, גם לזה יש מקורות וסיבות. אמנם, חלקם הגדול אינו מודע בכלל לכך שצריך להביא במסננת המחשבה והלימוד כל הנהגה.

יש יחידי סגולה שמבינים כי הדרך שאנו הולכים בה אינה תמיד טובה והיא עולה ביוקר וגם מסוכנת. אבל הם אינם מאמינים בכוחם להשפיע. והם גם יודעים כי פתחון פה יתר על המידה יעלה להם ביוקר. יזיק להם ולא יועיל לאחרים. והם מנציחים את השיטה.

IV הגדולים ומי ששומעים לו - האם הם מבינים שיש טעויות? האם הם ערים לשיקולים הלכתיים ומטא הלכתיים שמופיעים במקורות?

חלקם מן הסתם לא. זה שהם מוגדרים כגדולים אינו הופך אותם לגדולים, למרות שהיה מקום לקוות לסייעתא דשמיא בתחום זה, גם אם לא נחנו בשאר הרוח שצריך להיות במנהיג שזכה לעמוד בראש דור.

אבל חלקם כן פתוחים. ואל חלקם זה צריך לפנות. לא כל מי שכותב כאן יכול להחשף בפניה לרב מפורסם, אבל יש מי שאינו חושש. וכמדומה שבצ"כ עצמו אינו מסתיר זהותו. אדרבה, יכתוב את נימוקיו ויביא בפני אלו שכן מסוגלים להקשיב. ואולי ישמעו לו.

ואולי כדאי להכין רשימה של רבנים שאליהם ניתן לפנות, באלו תחומים ומדוע. רק צריך מאד מאד מאד להיזהר מלה"ר וליצנות, כך שאפשר שאשכול כזה לא כדאי לפתוח. ובכל אופן הוא זקוק לתיחזוק קבוע והדוק.

***
יש כאן נושא נוסף. היחס לפירסום באינטרנט.

זה לא נושא פשוט, ויש צדדים טובים בכתיבה כאן. עובדה שהופיע הפורום הזה ושיש לגיטימציה מסויימת לכותבים כאן, לפחות בעיני עצמם, שהם גם למדנים כמוכח וגם משתדלים להיות יראי ה', ובכל זאת אין הם - אנחנו - בוחלים במדיום הזה ואדרבה מנצלים אותו.

אולם זו פיסה קטנה של גישה חדשה שקשה להאמין שיכירו בה.

כוונתי לומר שגם אם בצ"כ יכתוב קונטרס חדש בנוסח "אהבת חסד" ויתריע על מה שראוי להתריע, ויביא הוכחות שאין לדחותן, עדיין העובדה שהדברים התחילו כאן ושהוא קשור לפורום בהייד פארק, גם אם פורום כמו "אגודה אחת" תפסול אותו. ויהיו כאלו שיצאו נגדו לא בגלל שהוא אינו צודק, אלא בגלל שלהכיר בצדקתו זה לתת לגיטימציה למה שהוא מסמל.

גם זה יכול להשתנות. וכמדומה שזו התקווה של מייסדי הפורום. והלוואי. (ורק שלא נזיק אלא נועיל).

מתוך שלל התגובות שנכתבו כאן, עולות שתי טענות מרכזיות.

1. מדברי חז"ל ניתן למצוא סימוכין לכל דעה ועמדה, אי אפשר להוציא מהם דבר ברור והשימוש בהם הוא כסות עיניים בלבד. זאת בניגוד להלכה, שעל ידי העיון בה אפשר להגיע למסקנה חד משמעית.

2. המושג "דעת תורה" משמעותו שבאמצעות היגיעה והעמל בלימוד התורה, יכול האדם להביע דעה ועמדה כראות עיניו ללא הסתמכות על ציטוט כלשהו, היות ודעתו הפכה להיות "דעת תורה", לכן לא ניתן לתמוך את דבריו או לסתור אותם עם מקורות תורניים. 

ברצוני להתייחס בקצרה לשתי הטענות הנ"ל.

1. אמת הדבר שכמעט לכל דעה ועמדה ניתן למצוא מקור תורני, אבל הרי זהו בדיוק תפקידו של התלמיד חכם להבחין היטב ולקבוע בכל מאמר "במה דברים אמורים", מתי צריך לנהוג כך ומתי אחרת. בעבר כתבתי ש"דעת תורה" כבר נכתבה בפסוק בקהלת ג פסוקים א-ח
לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים,        וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק,         וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר        וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ        וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה        וְעֵת שָׁלוֹם.
חשוב לציין שגם בהלכה הדברים אינם חד משמעיים, גם כאן ישנן מחלוקות אין ספור ואנו נדרשים להבנה רבה כיצד להכריע בכל מקרה. הייחודיות והשוני בין פוסקי ההלכה, איננה רק בהבנת הדברים עצמם, אלא גם ואולי בעיקר בכללים. מתי "המחמיר תבוא עליו ברכה" והיכן "כח דהיתרא עדיף"? באלו מקרים נאמר "הכסיל בחושך הולך" ומתי "ראוי לצאת ידי כל השיטות"? על איזו שיטת יחיד ניתן לסמוך, והיכן היא איננה ראויה להיעשות אפילו סניף? הקושי הגדול יותר איננו לדעת את ההלכה באופן מופשט, אלא לקבוע במקרה הבא לפנינו לאיזו הגדרה הוא עונה. המטלה העיקרית המוטלת עלינו כשאנו באים לברר "דעת תורה", איננה מציאת המקורות התורניים לנהוג כך או אחרת, אלא ההבנה מהי ה"עת" בפניה אנו ניצבים. אינני מסכים שהשימוש במקורות תורניים הוא למראית עין בלבד, הוא בהחלט מקור לדעת כיצד לנהוג. ההתייחסות של המאמרים התורניים איננה חייבת ואיננה יכולה להיות ספציפית, בהחלט ישנו צורך בדימוי מילתא למילתא.

2. אינני מתמצא בדיוק במקורות של המושג "דעת תורה", אני מניח שאמנם ישנו אזכור של המונח בשני המובנים. למיטב זכרוני הגר"א וסרמן הנחשב לאחד מאבות השיטה, הרבה להסתמך בכל מאמריו על דברי חז"ל בש"ס ובמדרשים, הוא טען בתוקף שהפולמוס צריך להתנהל על בסיס זה. השימוש בקביעה ששכלו של האדם הופך ל"דעת תורה" הוא כנראה כשישנו רצון להימנע מויכוח ולהכתיב קביעה חד משמעית, אבל דומני ששימוש מופרז בטענה זו איננו יעיל. הבעייתיות הגדולה בסוג זה של טיעון, היא מנין לנו למי יש "דעת תורה"? השקיעות בתורה כנראה אינה ערובה לאותה סגולה, שהרי אם כן מדוע למשל לגר"ע יוסף אין את אותה "דעת תורה" [לדברי חוגים מסויימים]? כפי שכתבתי למעלה המטלה של הבנת המציאות היא כנראה החלק שלא ניתן למצוא לו מקור תורני, אני בהחלט מסכים שהגדלות בתורה איננה מחייבת בהכרח את הבנת המצב לאשורו באותה מידה ואכמ"ל.

לגופו של עניין, בדיונים כאן אנו נדרשים לדון בשני המישורים, מהי עמדת התורה באופן כללי? ומהי המציאות בהווה? לפחות בשאלה הראשונה אני מצפה ליותר מקורות תורניים.

לשאלת הפתיחה, כפי שכתבו כבר, כל דיעה ניתנת לחיזו"ל, בשונה מההלכה שכל הדורות לא זזו חכמי ישראל שבים ומיישבים את סוגיות התלמודים זה עם זה ופוסקים הלכה זה מזה, הרי בעולם המחשבה/האגדה אין מסקנה אחידה וברורה, דומני שהרמח"ל כבר העיר על כך במאמרו על האגדות.
החכם לעצמו יכול בהחלט להסיק מסקנות מתוך דברי חז"ל וכמה שבקיאותו רבה יותר מסקנותיו מבוססות יותר, החזו"א הרשה לעצמו לא אחת לקבוע מה אמורה להיות הוראת חז"ל ומה משקלה של כל אימרה מול אחרת, אך כל עוד הטוען אינו סמכות מקובלת על מי שאליו הוא פונה אין טעם בציטוטים.
החזו"א עצמו בהיות שרבים מטיעוניו שכנעו רק את מי שרצה, לא אבה לצאת בראש חוצות עם מסקנותיו, הוא חלק אותן לרוב רק עם אלו שנכנעו לו מראש, אפילו בהלכה לא התווכח עם מי שלא חשב שיקבל את דבריו ללא ערעור, מעשים מכלי שני במערכת, והרושם בספריו הוא כזה לכל ההוגה בהם.
כך שיש מקום לביסוס דיעה ותמיכתה במקורותינו רק כאשר אתה בא לשכנע משוכנעים או נכנעים, בעצם אז אין כל כך צורך ואף על פי כן זה ראוי למי שאכן רואה בתורתנו את מקור החכמה.

ענין הגמחי"ם הוא לדעתי הלכתי טהור, החפץ חיים גם חשב כמוני וחיבר חיבור הלכתי על הנושא 'אהבת חסד', אילו היו בעלי הגמחי"ם מפרישים מעט כדי לקנותו (ולא רק לצטט את החלקים הנוגעים לבעלי הממון) היו להם כמה הפתעות.

"השמעת ביקורת על דרך כלשהי והבעת עמדה בעד הנהגה מסוימת, ראוי לה שתסתמך על מאמר חז"ל כזה או אחר. בדרך זו, המעוניין לחלוק על הדברים יידרש להתמודד גם עם הציטוט שעליו מסתמך הראשון"



אתה לא באמת מתכווין שהציטוט הוא היסוד עליו בנוי הטיעון, אלא שציטוטים יוצרים רושם טוב יותר, והויכוח הוא כעין תורני , אבל שני המתדייינים יודעים שניתן לחז"ל < ז' צרויה > כמעט כל טיעון.



עוד כמה הערות :



ר"ע אייגר אמר לבניו, - מופיע בהקדמה - כי המטרה של הלימוד היא שתטמע התורה בדעתו ויחשוב על כל מקרה הבא לפניו כמחשבת התורה . דברים בסגנון הזה. זוהי אולי הדעת תורה היחידה הלגיטימית בעיניי.



התעוזה והיהירות של רבנים \ עסקנים \ בטלנים ירושלמיים לכתוב על כל מה שעולה ברוחם כי הוא הוא דעת התורה , ועל כולם יש לנהוג לפיה, לא מרשימה איש .




ההערה על שם הפורום שהופיעה פה הועברה לאשכול המתאים. תוקן על ידי - ymy33655 - 03/02/2007 20:25:26