מצע החברה - הצעה

ברצוני להציע את המטרות העיקריות שאליהם אנו שואפים. אני כותב את הדברים בתור הצעה וכמובן מן הראוי שהחברים יתקנו וישפרו כדרוש.

כבסיס לחברה החדשה אנו מניחים את הקרקע שממנו רובנו צמחו, היינו החברה החרדית. אנו רואים בחברה החרדית חברה מעולה בכל מובן, אם זה מוסרית, ערכית, רוחנית וכדומה. עם זאת החברה החרדית היא לא חברה מושלמת. ובזה אנו מגיעים ליסוד שעליו נבנה כל הבנין.

אנו מאמינים שאפשר לבנות חברה תקינה יותר.

בהתאם לאמונה הנ"ל אנו מצביעים על שש נקודות עיקריות שאנו מאמינים שבשנוי נקודות אלו ימצח חברה בריאה ומאושרת יותר.

1. חינוך. אנו מאמינים כי לא כל ילד מעותד להיות ת"ח, גם אם יהיה לו החינוך הכי טוב שבעולם. לפיכך אנו מאמינים שראוי לתת לכל ילד את האפשרות להרויח פרנסה בכבוד. אנו שוללים את הגישה שמאמינה שראויה להקריב אלף ילדים בכדי שיצא ת"ח אחד, משום שהמציאות מוכיחה ההפך, שככל שלימוד נהיה יותר המוני, כך פחות צומחים ת"ח. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה. 

2. כולל. הכולל מיועד אך ורק לת"ח מופלגים. תשעים אחוז מהאברכים מקומם בשוק העבודה. ההשארות בכולל ללא צמיחה בתורה ויר"ש פירושו תסכול, מרירות ודכאון ובסופו של דבר ירידה בתורה ויר"ש. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה. (תוצאה אחת חשובה מאי השארות בכולל תהיה שהורים לא יצטרכו לקנות דירה לילדים. הנוהל כיום שהורים קונים דירה מרסקת אנשים ומשפחות כידוע.)

3. השפעות מבחוץ. אנו לא מקבלים שמי שנחשף לרחוב הולך להיות מושפע לרעה בצורה קיצונית. המציאות היא, שכפי נתונים לא רשמיים כשלושים אחוז מהציבור החרדי מחובר לאינטרנט. אפילו אם זה רק חמש עשרה אחוז עדיין לא ראינו שום יציאה המונית מהדת. אנו מקבלים שכל חוויה שאדם נחשף אליו הוא מושפע ממנו. אנו טוענים אבל שההשפעת הרחוב היא מזערית ומזיקה פחות מההשארות הממושכת בכולל. יציאת הגברים לשוק העבודה מובילה אותנו לנקודה הבאה.

4. מקומן של הנשים. מקומה של האשה בבית  לגדל ולחנך את הילדים. לבקש מאשה גם להוליד בן כל שנה וגם להיות אחראית על הפרנסה זאת אכזריות. נשים שצריכות סיפוק ועבודה מחוץ לבית זכותן לעבוד. אבל אסור שיהיה לחץ לאשה שתלך לעבוד אלא אם היא רוצה היא יכולה לעבוד ואם היא רוצה זכותה המלא לישאר בבית.

5. חומרות. עד לימות הגר"א היה מקובל שאין לאדם להחמיר כלל, מפני דחיישינן ליוהרא. הגר"א חידש שכיום לא חיישינן ליוהרא. אבל עד כמה הדברים האמורים, על אנשים שבאמת נוהגים בחומרות לשם שמים. כיום נהיה מצב שההתנהגות בחומרות היא הדרך להערכה חברתית. יותר מדי אנשים משתמשים בחומרות בכדי להרוס ולקלקל. אנו רואים הרבה פעמים שדוקא המחמירים הם המושחתים במדות. עוד יש להצביע על זה שכל חומרא שמוחלת על ציבור, יש אנשים שלא מצליחים לעמוד בלחץ ומפרקים את התסכול שלהם בצורה הרסנית. כמו למשל, האברך שהכה אשה על שלא ישבה מאחורה באוטובוס מהדרין. עוד יש לציין לדברי הגר"א ותלמידיו שאי אפשר להלחם עם היצה"ר בצורה חזיתית וצריך להלחם מולו בחכמה. ולמשל רי"ז סלנט כותב שלפעמים אין להקפיד לא להסתכל בנשים, כי אז מגביר את כוח היצה"ר עוד יותר. עקב זאת אנו טוענים שההנתהגות הראויה לציבור היא אך ורק דברים המותרים ואסורים מעיקר הדין, וכל החומרות הם נחלתם הבלעדית של בעלי הנפש.

6. דעת תורה. אנו מאמינים ש"ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתוספת עליהן". אנו מקבלים שמתי שיש לנו שאלה או ספק חמור הן בהלכה הן בהשקפה עלינו לפנות לת"ח מגדולי הדור בכדי לשמוע דעתו. אבל אנו שוללים את "דעת תורה" כפי שהוא מוצג היום. המציאות היא, שאין לאדם מן השורה גישה אל גדולי הדור ועל כן אין אנו בטוחים כלל בב' דברים. א' שהת"ח אכן שמע את כל צדדי הבעיה, שהרי הוא שמע רק מה שהעסקן רוצה להגיד לו. ב' שאכן דברי הת"ח מוצגים באמת, שהרי אין אנו שומעים את דברי הת"ח אלא דברי המתורגמן. גם אם יש לנו גישה ישירה לת"ח אנו עדיין מאמינים שיש לנו את הזכות להתווכח אפילו עם גדול הדור הן בהלכה והן בהשקפה בתנאים מסויימים. א' אם הגדול אומר דברים שהם משוללי היגיון. למשל, ת"ח אחד אמר לי שעשרים אחוז מנשות האברכים שיש להם אינטרנט בוגדות. טיעון זה הוא תלוש מן המציאות ועל כן כל מסקנה שמתבססת על טיעון זה אינו קביל. ב' אם יש ויכוח בין גדולי הדור זכותינו לבחור אל מי לשמוע. כמובן, שצריך להבחין מי הוא גדול ומי לאו. אבל אין אנו מקבלים שבכל דור יש רק גדול א' שאליו חייבים להקשיב ללא עוררין.

עד כאן הדברים העיקריים שאליהם אנו שואפים.

יעקב135:

לפני הגר"א היה מקובל שרק בעל נפש יכול להחמיר. הגר"א חידש שאפילו אדם פשוט זכותו להחמיר.

ומה שכתבת, "מקובלי פרובנס" נדמה לי שהתבלבלת. הלא מפרובנס יצא החרם על הקבלה מאת ר' משולם בעל ההשלמה.

צ'אוטנג

כתבת "עד לימות הגר"א היה מקובל שאין לאדם להחמיר כלל, מפני דחיישינן ליוהרא. הגר"א חידש שכיום לא חיישינן ליוהרא."


הצחקת אותי...

נכון שהגר"א חידש, במובן מסוים, את ההחמרות במה שכינה "לב העברי" באשכול אחר "ההלכה הישירה והלא מתחכמת". אבל לומר על אלף שנה של קבוצות ויחידים שנהגו בנהגי החמרות חסידויות ופרישויות, שהגר"א במובן מסוים אפילו התנגד להן, שהם חששו ליוהרא? תמהני...

[ראה ערך מקובלי פרובנס, חסידי אשכנז, מקובלי ספרד עד האר"י וממנו ביתר שאת גם באשכנז, רבבות מנהגים "חסידיים" וקבליים להמונים. בלי חשש יוהרא, אה?]

למה מנהגים קבליים להדיוטות אינם בגדר יוהרא?

_________________

צלצח

(כרגיל...)


אני מצטרף לגילוי הנאות שלך......

תורה דיליה ויעשה בו כרצונו. ברצותו מחריב וברצותו מקצץ.


אשה בת חמישים תעשה אותו דבר שעושה בן שישים פלוס שיצא לפנסיה.

תשרת,
זו בדיוק הנקודה, לגדול אין דעה אישית, תורה דיליה והוא חפצא של תורה (כמובן שאמרתי זאת לשיטתם).
עם הגידול בתוחלת החיים נשאלת השאלה מה תעשה אשה בת חמשים שעדיין כוחה במותניה אבל כבר אין לה ילדים קטנים.

_________________

הבוחן
מהי חברה יהודית? ולפי איזו קנה מידה הנך מודד את יהדותה?
אני חושב שתרבויות וחברות הן לא נגזרות של תורה או חוקות, אלא מתקיימות ונבנות בנפרד מכל חוק ובתוכה ובמסגרתה עלינו למצוא את ההלכה הרלוונטית למצב הנתון הנכון לשעתו.

bt77:
לא חייבים לתקוף את הטוען שנשים בטבען ביתיות יותר. הוא לא טוען שצריך לנעול עליהן דלתות ולהלבישן ברעלות. בסך הכל הוא מציין עובדה לאיזה ג'וב הן מתאימות יותר. וברור שזה טבעי ונכון. אף שאף אחד לא ישלול זכותן למצוא לעצמן עיסוקים אחרים.

צלצח
קבל שותף אני לדבריך, כל מילה פנינה.
צאטונג, אינני מבין מה זה השקפה, ולמה ההשקפה הזא מחייבת מי מאיתנו, אם גדול XX חושב כך וכך, תמצא עוד כמה שיחשבו אחרת. דעותיהם האישיות של גדולינו אינם מחייבות ולא כלום.

bt77:

אתה חושב נשתנו הטבעים. בסדר, אין טעם להתווכח. דעתי, שנשנתו הנסיבות, אבל עד כמה שזה נוגע לעצם מהות האשה, אני עדיין חושב שדעת חז"ל צודקת והאשה מטבעה ראוי לה להיות יותר ביתית.

אתה אומר לי שהשורה התחתונה שלנו זהה: אם היא מעוניינת, שתעבוד.
אבל גם הדרך חשובה, והניסוח שלך נשמע לי פטרנליסטי - 'אי אפשר לתבוע', 'אם... אז', 'בתנאי'. ולמעלה 'נשים שמעוניינות... זכותן לעבוד'. יש לה ''מקום טבעי'', ובדיעבד אנחנו (?) מסכימים שתפר אותו.

אשר למאמרי חז''ל הרבים (אני נזכר ברמ''א אה''ע כתובות שמקורו אאל'''ט בר''מ - אחרי שכותב על כך שאין טוב לאשה אלא לשבת בזוויות ביתה הוא כותב 'וכמו פעם בשבועיים תצא מביתה ותלך לחברותיה'. ציטוט לא מדוייק), ובכן, אשר לגישה החזלי''ת הזו, נשתנו הטבעים. על כגון דא ודאי נאה לומר כן.

צלצח:

מספרים שפעם ר' בייניש פינקל היה בכותל ופנה אליו בחור ושאל אותו מה השעה. ענה ר' בייניש, סליחה, היום כל דבר שואלים את הר' שך.

אני מסכים אתך שלא כל דבר צריך לשאול, ושתרבות ה"השקפה" חרג מעבר לכל פרופורציה. אבל אני גם טוען שיש מקום לשאלות בהשקפה. יש דברים שאינם קשורים ישירות להלכה ובכל זאת זה יהיה חוסר אחריות לאדם מן השורה להחליט לבד.

אני גם מאמין ש"סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם." אני בהחלט מקבל שאדם שהשקיע כל חייו בתורה ובעבודת ה' והוא גם בעל כשרון ועמקן מבין יותר מבעל כשרון חריף ועמקן שלא למד.


הבוחן:

לשם דיון זה אנו מניחים שחברה תקינה יותר וחברה תורני יותר הם שמות נרדפות. אולם אני חושב שעדיף להשתמש במנוח "חברה תקינה" מאשר "חברה תורני", אבל אין זה מן העניין כאן. ודיון מסוג זה יותר מתאים לפורום עצכ"ח.


bt77:

אני בהחלט חושב שעל פי היהדות מקומה של האשה היא בבית ליצור בית יפה ולחנך ולגדל את הילדים. יש על זה אין ספור מאמרים ופתגמים בחז"ל ואין צורך להאריך. יחד עם זאת אי אפשר לתבוע מבחורה לעשות משהו שמנוגד לאישיות שלה. ואם אשה צריכה לצאת מהבית, אז שתצא ותהנה, ובתנאי שהיא לא פורצת גדרי הצניעות.

בוחן

אכן, תקינה כאשר התקן הוא זה היהודי.


בי טי

ידידנו כתב כך:
נשים שצריכות סיפוק ועבודה מחוץ לבית זכותן לעבוד. אבל אסור שיהיה לחץ לאשה שתלך לעבוד אלא אם היא רוצה היא יכולה לעבוד ואם היא רוצה זכותה המלא לישאר בבית.

צ'אוטנג,
אולי לא הבנתי את כוונתך. אני מסכים שהעול על נשים אצלינו לא הגיוני. אבל זה אמור להפתר עם יציאת האברכים לעבודה (אלה שיצאו). אתה דברת מעבר לזה. כתבת:
''מקומה של האשה בבית לגדל ולחנך את הילדים''. משמע גם מחוץ להקשרה של שאלה הפרנסה, מקומה בבית. אני מקווה שרוב החברים כאן לא שותפים לדעה הזו.

יסלחו לי בני החבורה, מאן יימר שיש שאיפה לבנות חברה תקינה יותר? (וא"כ מה בדיוק הקני מידה של "חברה תקינה"? העולם המודרני/העתיק/הסיני וכו'?)
כיהודי הייתי אומר שהשאיפה שלי היא לבנות חברה יהודית יותר, אשר אנשיה עושים רצון ה' בצורה שלמה ונכונה יותר. ומתוך כך ורק מתוך כך בא לדון בנקודות שהועלו לעיל.

שוטנג




אני מסכים עם כל דבריך כולל סעיף 4, אכן רעה חולה היא וחלק בלתי נפרד מהבעיתיות.
דרישתנו וחינוכנו לבנות בית יעקב כאילו הן באו לעולם כדי לעמוד במטלות בלתי אפשריות הן כורח בלתי ניתן לויתור עבור דרך החיים המסירה את האחריות מהבעל.
כשם שאחריות הצעירים לעצמאותם הכלכלית עומדת בסתירה להתמסרות לחיי העולם הבא בעולם הזה, כך לא ניתן להפריד בין זה לבין הטלת העול הבלתי אפשרי על נשותינו.