טוהר וסכנה - מרי דגלס (טעמי המצוות)

בדעתי להציע כאן מהלך חדש בהבנת טעמי המצוות. המהלך כולל כמה פרקים, ועל הפרק הראשון אפשר לדלג.

טעמי המצוות מאז

גדולי ישראל לאורך כל הדורות השתדלו לתת טעמים למצוות. ונחלקו דרכיהם לשלוש מחלקות. יש שסברו שצריך לקיים המצוות שלא מחמת הטעמים, שאין טעם במצוות אלא מה שקיומם בקבלת עול מזכך ומצרף את האדם שלא יהלך בשרירות לבו אלא יכנע לפני אדונו . ואף ההולכים בדרך זו לא משכו ידיהם מלתת טעמים למצוות זה בכה וזה בכה, ולדעתם אין הענין בנתינת טעמים למצוות אלא כמו שכתב החינוך בהקדמתו, שחביבות יש בעסק זה גם אם אין המצוות באמת מטעם זה . והאריך בזה בבית הלוי (שמות יג ח) . ולדרך זה פירשו בעלי המוסר שטעמי המצוות אינם אלא כטעמי המאכלים להטעים קיום המצוה ואינם שורש המצוה.

ויש שסברו שטעמי המצוות הן כיון שעשיית עבירות גורמת חורבן אם טבעי ואם רוחני, ועשיית מצוות גורמת תיקונים אם טבעיים ואם רוחניים.

אך הרמב"ם (תמורה פ"ד הי"ג) כתב שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. והאריך בזה יותר במו"נ (ח"ג פכ"ו) וביאר שאף החוקים שאמרו עליהם שאין בהם טעם, היינו רק לההמון, אבל החכמים מוצאים טעמי המצוות בכל דבר ליישא האדם בדעות הנכונות ובדרכי המוסר . והוא כשיטת הזוהר (פרשת יתרו) שכל המצוות עיטין הן לדבקה בו.

אלא שגם הסוברים שטעמי המצוות הן כדי ליישר את האדם בדרכי המוסר, נחלקו בדרך הנחת היסודות ויחסם לפרטי המצוות. שהרמב"ם דרך בדרך חדשה, וביאר הרבה מצוות בטעמים חיצוניים שלא ניתנו אלא כדי להוציא את ישראל מההרגלים שהורגלו בזמן נתינת התורה לנהות אחר עבודה זרה, וכיוצא באלו. ומלבד חסרון נתינת טעמים חיצוניים, הנה נמצא לדרכו של הרמב"ם שאין למצוא טעמים לפרטי ההלכות אלא רק לכלליהן, כיון שתרחק מאוד הדרך למצוא לכל פרט ופרט מההלכות טעם מסוג זה. ואכן הרמב"ם עצמו הודה בדבר זה ולא עוד אלא שכתב שאי אפשר לתת טעמים לכל פרט, והמבקש לתת טעמים לכל פרט הוזה הזיה גדולה.

לעומתו סבר הרש"ר הירש (אגרות צפון איגרת יח ועוד) שטעמי המצוות צריכים לבא על ידי התבוננות בתורה עצמה ולא מן החוץ, וביסס את שיטתו בענין המצוות כסמלים (ראה ספרו בשם זה) אשר לפיה כל מצוה סמל היא לרעיון מסוים, שבעשיית המצוה יתעורר האדם במסומל במצוה זו. ועל ידי כך הראה את ידו החזקה בפירושו על התורה שנתן טעמים למצוות ואף לפרטי המצוות, כיון שבכל פרט אפשר למצוא רעיון המסומל בו, ובזה נעשתה כל התורה על כל פרטיה מדריך לחיי המוסר גם לזמנינו, ויכון בה מה שכתב בזוהר שכל המצוות תרי"ג עיטין הן לדבקה בו (וע"ע בארוכה בפירושו עה"ת דברים כד יז-יח שהאריך בבירור מה שלכו"ע יש לדרוש אחר טעמא דקרא).

דרכו של הרב הירש אף היא עדיין לוקה בחסר, כיון שמקומו של הסמל בתודעת האדם זוקק עיון חדש. דומה ובעבר תפס הסמל מקום נרחב יותר, אך כיום כמעט ואין משתמשים בו.
דומה וניתן להציע דרך חדשה בהבנת טעמי המצוות, שעיקרה בניתוח טקסטואלי של המקרא, וניתוח אנתרפולוגי של עמים, שבטים ודתות. דרך זו המאופיינת כמחקרית – חילונית, תוכל לשמש כאלטרנטיבה דתית להבנת טעמי המצוות.

****
הכותרת לבקשת הפותח

תוקן על ידי עצכח ב- 11/02/2007 21:05:55

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1892998&whichpage=8#R_7

_________________

בברכה

בא"א ,

[  המאמר פורסם ב"דעת" האחרון (?) נכתב ע"י פרופ' יעקב גולומב שפירסם כמה ספרים על נ. וראה עכשיו גם את ההתייחסות לנושא במבואו המעניין של יונתן מאיר ל"רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח" שתי מסותיו של הלל צייטלין המתפרסמות לראשונה ללא השמטות בסדרת "יריעות" , ירושלים תשס"ו ]

_________________

אמיר,

מסכימה איתך

בן איש,

הראיה לכך שביצירה היהודית המוסר עומד על החשיבה האמיתית היא, שהיא עוסקת באדם מבחינת מהותו, כלומר, בצלם האלוקים שבו (ולא בפסיכולוגיה שלו, ובתת מודע ) - השכל, המודעות  והדעת הם המהווים את הצורה האנושית . וכדברי פאסקל  "כל יקרו של האדם כלול בחשיבתו, לפיכך עליו להשתדל לחשוב כראוי, וזהו העיקרון עליו עומד כל המוסר".  התבונה כבונה עוצמה, ולא כנישטה ובניגוד לו ול'דגלס' עד כמה שהבנתי, שעוסקים בבעיית התיחסות האדם מבחינת הטוב והרע מתוך הגורמים האמוציונאלים והאינטואיטיבים הפועלים בו. שאז, התבונה יכולה להצטייר ככזאת שהורגת עוצמה. אבל היות והיצירה היהודית בעד ריסון והגבלת הגורמים שהאדם נדחף אליהם כמעט בלי שליטה ודווקא בגלל הנטיה האנושית הטבעית, עליו להתגבר על טבעו , ולהתעלות מעבר לטבע החייתי מפותח ככל שיהיה כהגותו של ניטשה - נהפוך הוא, התבונה מביאה לקיום לעשות האמת מפני שהיא אמת, היא באה לידי ביטוי בזה שהיא מקיימת חוקי המוסר האלוקי "לשמה"  - "התלמוד מביא לידי מעשה" לשון אחר: התבונה מביאה לידי מעשה המוסרי האמיתי, קרי: קיום המצוות = " עקרונות הצדק האלוקי" - ואם חלילה לא הביאה בגלל התרשלות, או אי שימת לב. המודעות ל'חטא' מעוררת בלב החכם נקיפות מצפון ורגשות אשמה שבדרך כלל מובילות לחרטה ולתשובה. ולכך התכוונתי כשכתבתי שהמצפון ורגשות האשמה הם פרי המוסר ולא להיפך.



 

_________________

בן איש אחד, ריב,

ניטשה רואה את המוסר כתולדת התבונה, שהיא בעצם ההונאה עצמית של החלש, החלש מתגונן מפני הסבל לא בדרך ההתגברות והעוצמה האינסטיקטיבית והבריאה, אלא דרך התבונה שהיא שוללת את העולם, קרי את המאבק, הרצון לתבונה הוא הרצון למות העוצמה.[עניינה של התבונה אליבה דניטשה, הוא רצח הסובייקט דרך האובייקטיביזציה המדעית או המוסרית]

ומכאן למוסר כליות, למצפון. לדעת ניטשה כל העוצמה והאכזריות הבריאה המיועדת להגשמה אינסטיקטיבית של החיים, מופנית אצל בעל התבונה, קרי החלש, בעל מוסר העבדים(או המוסר היהודי), אליו פנימה.

 אין נקיפות המצפון או מוסר הכליות אלא שינוי נתיב האנרגיה של האדם במקום החוצה, אליו פנימה.(פסיכואנליזה בטהרתה)

המילכוד שברעיון הניטשיאני הוא, שמי שרוצה לרומם את המוסר ולעשותו נעלה מתוצר לוואי של רגשות אשמה, הוא בעצם מכפיש את המוסר יותר, שכן הוא זה שיוצר את רגשות האשמה (ולפי הפיענוח הניטשיאני אין ברגשות אלו שום דבר נעלה אלא הפניית אכזריותו של האדם אל עצמו) כלומר במקום לומר שהמוסר הוא תולדה דבר בזוי יש לומר שהמוסר מוליד דבר בזוי, וזהו המילכוד.

מה שברור הוא שמי שרוצה לייחס ערך למוסר היהודי, ולברוח מהמלכוד הנ"ל, אין לו דרך אחרת מאשר לראות הא היצירה המוסרית כבלתי נפרדת מהיצירה החוקתית, או במילים אחרות אין תורת מוסר אלא חוקי מוסר, שהערך שלהם הוא ערך דתי.

את רומזת למשהו, אבל אינני מבין את הרמז. מנין שביצירה היהודית הקדומה המוסר עומד על החשיבה האמיתית ולא על ההבחנה בין טוב לרע?

בלי כל קשר, אני אכן סבור שזו האמת, אך לא ביחס למוסר רגיל שכביכול נכפה על האדם מן החוץ, באיזה "מחייב" מוסרי, אלא מתוך מודעות עצמית שכך האמת, או ליתר דיוק - שכך מתאים.

בן איש אחד,

 אם אתה נשאר נאמן ליצירה היהודית הקדומה - למה יש לך קשי להכריע בשאלת מה בא קודם?

אם יוצאים מנקודת הנחה שהמוסר עומד על החשיבה האמיתית ולא על ההבחנה בין טוב לרע , התשובה תהיה ברורה, ברור שהמצפון ורגשות האשמה הם פרי המוסר.ולא ההיפך.

 

_________________

אמיר חוזה,

ב"רעיונות מערביים" לא התכוונתי למקובל לכוון במונח זה, אלא למה שכתבתי לעיל, להוציא מרעיונות "מזרחיים" לשלילת המוסר כגורם חיצוני לאדם שצריך לעשות אותו לטוב.

אמנם, קשה להכריע אם המוסר הוא פרי המצפון ורגשות האשמה או להיפך, כשאלת הביצה והתרנגולת.

[ הערך מרי דגלס בויקיפדיה :

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%93%D7%92%D7%9C%D7%A1 ]

_________________

בו איש אחד,

ניטשה רואה את המצפון כיצירה יהודית(ואין המצפון הנוצרי אלא תולדה חולנית של היצירה הזאת), והיצירה היהודית(הקדומה לפחות) אינה מזוהה עם רעיונות מערביים.

תודה.

ב. רגשות האשמה הם תוצר של הפנמת רעיונות מוסר המערביים, ע"ע ניטשה. אך אחרי שהם הופנמו, אכן ראוי להתחשב בהם, וכנ"ל.

בן איש אחד,

א. נכון שבעיה אנושית מלווה בנטיה למצוא פיתרון אולם אין הנטיה מכתיבה את סוג הפיתרון, ומה שאני מבין במימוש נטיה זה שהאנושות מכתיבה את סוג הפיתרון שכן היא מודעת לנטיה שלה ומבקשת לממש אותה.

ב. כוונתי היתה שפתרון זה, בהיותו אגרסיבי מטיבו שהוא גורר אחריו רגשות אשמה. (הפסיכואנליזה נכנסה לכאן משום שהן הבעיה והן הפיתרון אינם מודעים, כמו כן מבחינה פסיכואנליטית אדם גם כשהוא פועל פעולה לא מודעת הוא ממלא בה משאלות, ולפי סוג הפיתרון שהאדם בחר פה הלא שהמשאלות הן אפלות.)