כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות מתנות עניים [באדיבות סנונית]:
ז [ד] כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע--אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי, לקשה יום; עגמה נפשי, לאביון" (איוב ל,כה); ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה, ארנין" (איוב כט,יג).
ח [ה] שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו--פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו בזעקה--מפני שליבו נשבר ונדכה; והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה--אלוהים, לא תבזה" (תהילים נא,יט), ואומר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו). ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו; אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנוכי, לאביונים" (איוב כט,טז).
ניתן ללמוד שכאשר הנותן לא רק שאינו נותן בסבר פנים יפות אלא גם משפיל את המבקש וגם מפרנס את גאוותו על חשבון המבקש על אחת כמה וכמה שהפסיד הרבה מזכותו ואולי לפעמים גם יצא שכרו בהפסדו. אך עדיין יש לשאול האם יש קריטריון מינימלי של התיחסות אנושית שיכול המבקש לדרוש מהנותן או שמאחר והוא נזקק לו אין לו אלא לרקוד לפי מנגינתו של "בעל החסד"?
הנה סיפור מהחיים: פלוני פתח גמ"ח להשאלת מוצצים. שעות קבלת קהל: בין 8-12. מגיעים אנשים לקבל מוצצים ומחכים בתור. מגיע תורו של אחד הממתינים בתור, אך בעל הגמ"ח מדלג עליו ונותן לזה שעומד מאחוריו. אותו מדולג, מבליג תחילה ואומר "אך מקרה הוא". כשהוא רואה שאיש לא מתייחס אליו, הוא מתפרץ כלפי בעל הגמ"ח: למה האפליה הזאת, מה סתם טרחתי עד לכאן, למה נתת לאלה שאינם בתור ואינך מתייחס אלי? תשובתו של בעל הגמ"ח לא איחרה לבוא: "איני חייב לך כלום, הכל כאן נעשה מטוב לבי ואתן למי שאני רוצה ואיך שאני רוצה"!! נעלב קמעא האיש המחכה בתור. "צודק בעל הגמ"ח, אני זה שלא הייתי בסדר, חסר נימוסים שכמוני!"
מי כאן הבסדר? מי כאן הלא בסדר? האם כאשר מישהו מציע את טוב לבו לציבור הרחב, הוא פטור מטענות? האם יכול לנהוג כאוות נפשו? ואולי, ברגע שהציע את עזרתו לציבור אז הוא הפקיע בכך את "פרטיותו" והכריז קבל עולם שהוא מכניס איזה קריטריון ציבורי במערכת היחסים בינו לבין מבקשי עזרתו?
לינקזעצער: יישר כוחך על הקישור; הקישור כולל יותר ממה שנראה במבט ראשון -
למעשה בשני האשכולות השאלה היא, האם עדיף לתת (בחומר או ברוח) כאשר צורת
הנתינה פוגעת ברגשותיהם של המקבלים? או שבמקרה זה עדיף שלא לתת כלל?
ווטו1 הולך בשני האשכולות באותה שיטה - הוא טוען שעדיף לתת.
ואני מסכים שבמקרים מסויימים עדיף לתת (כגון כשהעני עדיף לגווע ברעב), אבל במקרים פחות קיצוניים, ייתכן שעדיף שלא לתת.
כך אמר שלמה בספר משלי: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו",
כלומר, עדיף לתת לעני ארוחה צנועה - שתספיק רק להחזיק אותו בחיים - מתוך
אהבה, מאשר לתת לו ארוחה דשנה מתוך שנאה. ויש לכך שני טעמים:
א. גם לרגשות יש חשיבות - גם רגש הוא צורך, לא פחות מהצרכים החומריים והשכליים.
ב. כל עוד העני נשאר בחיים, יש סיכוי שיבוא מישהו אחר שיוכל לתת לו
"שור אבוס ואהבה בו", כלומר, יספק את צרכיו החומריים או השכליים בלי לפגוע
בצרכיו הרגשיים.
והדברים אמורים גם לגבי נתינת אוכל לעניים (שהיא הנושא של אשכול זה), וגם
לגבי "נתינת" רעיונות מקוריים בדיון (שהיא הנושא של האשכול השני שהביא
לינקזעצער).
משלחי לפתיחת האשכול זבולון101 הביע חוסר שביעות רצון מהצורה בה הצגתי את נושאו. אני מקווה שיואיל להעיר את שלדעתו דרוש הבהרה/תיקון.
בלאו הכי נראה שהאשכול הוסט להיבט תוצאתי בהשלכה הצדדית אם הטענה הנכונה של ה"מוגמח" היא שייכת לחושן משפט [משפטית] או לאורח חיים-יורה דעה [מוסרית], בעוד השאלה היתה בכלל אם הטענה נכונה - "בסדר או לא בסדר". לכן נראה שהיה על האשכול להתמקד בנקודה שהעלה אראלסגל בהודעתו האחרונה והיא האם בכל מקרה שמשתמש המגמח בשרביט זכותו כ"בעל המאה בעל הדעה", הוא בהכרח "לא בסדר". לפ"ז אין הנידון דווקא בגימוח דבר מורכב חומרי כמוצץ, אלא גם בבקשת סיוע אינפורמטיבי וכדומה [ואם הנותן לא בסדר אז יש תביעה עליו עכ"פ בבי"ד של התבונה וכפי שטען מצו"נ].
יש לפעמים שהמוגמח מנצל את המגמח ואוחז בחולשה שבדעת המגמח שהוא מסתפק אם יצא יד"ח ושלכן נוטה להחמיר על עצמו. המוגמח עושה זאת בין בכדי להרבות בנתינה עצמה ובין בכדי לזכות ליותר תשומת לב וכל מיני אביזרים שהוא צריך [ניתן לעבור קורס ניצול אצל המחזרים על הפתחים המקצועיים וכך תינתן להם גם הזדמנות ליהנות מיגיע כפם]. על כולנה, מנסה המוגמח גם לחפות על מעמדו כ"נזקק" בכך שהוא משתמש בעצם העובדה שהוא בא בתביעות למגמח, כי בכך שהוא "תובע" הרי נוצרת תדמית של עסק שיתופי בין הנותן והמקבל [והיינו שמנסה לעשות מהיורה דעה חושן משפט ואיך שאומרת איין ראנד שמנסים לעשות מקופת פח של קבצנותם שט"ח בנקאי וכסיפור על רחה"ס שהקדמת הלויית העני בבריסק המוצדקת לא שייכת לבני משפחתו להיתבע על ידם].
לסיכום; במקרים כאלה שהמוגמח הוא נודניק, כל שהמגמח מתנער מנודניקיותו, אין לומר שאינו בסדר.
מעתה רק במקרים ואינו נודניק ומבקש יחס נורמלי של נימוסי בין אדם לחברו אנו חוזרים ל"לא בסדר" שנידון כאן. [מזכיר אשכול שפתחתי עם גם_וגם לדון אם כאשר אדם תובע מאחר דבר והנתבע אינו רואה שום בסיס לתביעה אם נכון שישלחנו לכל הרוחות או שייענה ויענה לו].
אך גם במקרים כאלה יש והמגמח אינו מסוגל אלא לתת במהירות וללא עטיפות "תשומי" מחוסר זמן, חוסר מצב רוח או בגין טבע פסיכולוגי שאינו ניתן לשינוי בין רגע, גם אז קשה לומר שאינו בסדר אם אינו יכול אחרת כאשר התשובה לשאלת אראל: האם, לפי הרמב"ם, אדם שאינו בטוח שיוכל לעמוד בכל הדרישות של הקבצנים ולהישאר רגוע, עדיף שלא ייתן בכלל? היא חד משמעית לחיוב, כי כדאי למקבל את הנתינה לשלמה במחיר אי הנוחות/הבזיונות.
נשלח ב-27/2/2007 10:08
אראל,
- אם מהרת ולא היית הולך ויפה שעה אחת קודםהיית מסב נזק לעצמך - הרמב"ם כותב שעל האדם לתת בסבר פנים יפות ובגילוי אמפטיה במירב ההזדהות שהוא מסוגל לה, זה המינימום המכסה את קיום המצווה - גילוי האמפטיה היא ביחס למציאות אותה חי אותו אדם, היינו אותו אדם אליו הרמב"ם מדבר הוא אדם בעל סדר יום שצרות ודאגות יוםיומיות רוחשות ובאות עליו (זה דרכו של העולם,) אנושי על כל חולשותיו, שחייב לעמול ולדאוג לפרנסת עצמו ובני ביתו -
ולסיפור האישי שלך, אם תפסיד מכך שנתת לקבצן להתקרצץ עליך ולמרות שמיהרת, אתה חוטא פעמיים, פעם על שהבאת את עצמו לקצה גבול יכולת סבלנותך, גרמת לעצמך עוררות של תחושת אי הסכמה ל'חוק תורה' שאין אתה יכול לעמוד בו, שהרי אתה עומד להפסיד מכך שאתה מקיים אותה כשאתה מבין בטעות שהקבצן הוא שמכתיב את הדרישות , ובצדק אתה שואל אולי עדיף לא לקיים בכלל - איזה מן תורה זו שאיני יכול לעמוד בה?
המציאות של אדם שלוקח על עצמו מגוון רחב של מחוייבויות, צריך לנהוג במקסימום דרך ארץ תוך כדי, לצד תיכנוןן אורח החיים היומיומי הכפוי עליו אחרת יגרם ו באיזשהיא צורה נזק ועל פי רב נזק ממוני - כיצד יאפשר לעצמו להתנתק מאחריות ומהחובות שנתחייב עליהם רק בגלל שנתקל במבקש צדקה, שלהבנתך יש לו זכות להפוך את היוצרות, להוציא לך את הנשמה והוא קודם לכל.
_________________
נשלח ב-26/2/2007 20:57
קרה לי כמה פעמים, שנתתי כסף או אוכל לקבצן (או קבצנית), ומרוב שמחה, הם
התחילו לספר לי את כל תולדות חייהם וכל הצרות שעברו עליהם. בהתחלה הקשבתי
בסבלנות, אחר-כך ניסיתי לרמוז להם בעדינות שאני ממהר אבל הם לא הבינו את
הרמז, ובסוף, לאחר כמה שעות, נאלצתי ללכת. אני חושב שהם נפגעו. האם, לפי
הרמב"ם, איבדתי את כל זכותי והפסדתיה?
האם, לפי הרמב"ם, אדם שאינו בטוח שיוכל לעמוד בכל הדרישות של הקבצנים ולהישאר רגוע, עדיף שלא ייתן בכלל?
נשלח ב-14/2/2007 17:36
אראל,
אי אפשר לחייב אדם בסליחה, יש שני תנאים לסליחה: רצונו הטוב של הנפגע, והכרתו המלאה של הפוגע, ויש שהפוגע אינו מודע למעשיו- ישנו הסיפור בגמרא על רב שהיה לו סכסוך עם שוחט אחד, והשוחט העליב אותו. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב שמחובתו לעורר את בקשת הסליחה, והוא מחליט להופיע בפני השוחט כדי לתת לו הזדמנות לבקש סליחה, כשהוא מגיע אליו הוא מוצא אותו שקוע בעבודתו, מבקע ראש של בהמה. כשהשוחט שם לב שרב הגיע הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: "לך אבא אין לי דבר איתך" ובאותו הזמן נשמטה עצם ופגעה בצווארו והשוחט מת -
"שלוש עשרה שנה הלך רב לפייס את ר' חנינא בר חמא ולא התפייס". אזי שלוש עשרה שנה מתירה התורה לר' חנינא להיות שרוי בכעס ולנטור לרב? הלוא יש איסור על הנטירה, הלוא כן? - לפיכך, מה שאתה קורה זכות, זה בעצם עונש על חוסר הרצון או היכולת לסלוח, גם אחרי שנעשה מאמץ רב לפיוס.
ומה פשר מאמרם מוטב לאדם להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים? הנעלבים האלה מתהלכים כל ימי חייהם עם בטן מלאה ונטירה בלב, והולכים מאחד לשני ומוכיחים אותם?
_________________
נשלח ב-14/2/2007 15:45
"הדבר דומה למי שנשבע שייתן לחברו מנה. ברור שהחבר אינו בע"ד לתבוע זאת ממנו, אף שעליו יש חובה לתת את המנה לחבר"
- זה לא דומה. שבועה היא בין אדם למקום, ומי שעבר על שבועתו צריך לפייס את
ה'; אבל בקשת מחילה היא חובה שבין אדם לחברו, ולכן אפשר לראות בה זכות של
הנפגע. יש לו זכות לדרוש מהפוגע שיבקש סליחה, ויש לו זכות גם שלא לסלוח לו
(אלא אם כן ביקש שלוש פעמים בלב שלם וכו'). ויש לו גם זכות לנטור את
הדברים בליבו כדי להוכיח אותו.
נשלח ב-14/2/2007 11:39
מייציץ,
היא הנותנת. ביוש שמאפשר תביעה הוא בבחינת זכות, וביוש שאינו מאפשר תביעה הוא איסור.
להזכירך, שאלתי האם לדעתך יש איסור בין אדם לחברו שאינו זכות של הנפגע? לא ענית לי על כך.
אראל,
אין כאן זכות של השני שאני אבקש ממנו סליחה. זה אותו ערבוב שעליו אני מתריע כאן (ועליך לבקש סליחה ממני על כך ). יש עליי חובה לבקש ממנו סליחה (ולמ"ד שאין חובה לעשות תשובה, אז ייתכן שאין אפילו חובה כזו). הדבר דומה למי שנשבע שייתן לחברו מנה. ברור שהחבר אינו בע"ד לתבוע זאת ממנו, אף שעליו יש חובה לתת את המנה לחבר.
אמנם יש פוסקים שכתבו שאם הוא הבטיח זאת לחברו וליווה את ההבטחה בשבועה, אז יש כאן התחייבות שהחבר הוא כן בע"ד (וגם זה אינו מוסכם, אולי מעבר ל'מי שפרע'). אבל אני מדבר על סתם שבועה שנשבעתי לראובן שאתן מנה לשמעון.
אמנם זו אינה דוגמא למה שביקשתי ממייציץ (עבירת בין אדם לחברו שאינה זכות של הנפגע), כי כאן זו אינה עבירת בין אדם לחברו.
_________________
מיכי
נשלח ב-14/2/2007 09:11
מיכי,
כל עוד מדובר על כך שהאדם הוא בעמדת מבקש מה שלא מגיע לו בדין - הוא על תקן שאין עליו חיוב, מה גם שבמקרה של ר' יונתן לא רק שלא ראה יתרון בהיותו תלמיד חכם ראה בכך חיסרון והוא העדיף שלא לחטוא בהנאה מהתורה, מאשר לשים עצמו ככלב וכעורב. בעצם זה שר' יונתן בן עמרם הציג עצמו כעם הארץ הוא מחל על כבודו, הלוא כן? ז"א, שהוא חשב שאין כלפיו חיוב בדין, כל עוד הוא נתון לנדיבות לבו של רבי, החיוב כלפיו יכול לבוא לידי ביטוי ותלוי במידת הרחמים שרבי יאות לנהוג בו - מה שאני לומדת בעיקר ממעשה רבי זה שעל "חסד" אין לך זכות לדרוש בשת על יחס לא הוגן, ירצה בעל החסד יתן, לא ירצה לא יתן, זה שת"ח פגע על זה יפרע רק מה' "ואל תתיאש מן הפורענות"
אראל,
איזה זכות יש לנפגע מעבר לזכות להשאר עם תערומת בלבו, שלא לסלוח לפוגע, גם אחרי שיבקש ממנו שלוש פעמים סליחה?
_________________
נשלח ב-14/2/2007 04:36
יש גם חובה לבקש סליחה - זו חובה הלכתית גמורה, עם דינים מפורטים, והיא בלתי תלויה בקיומו או אי-קיומו של חיוב ממוני.
אמנם היא אינה ניתנת לתביעה בבית-דין של מטה, אך עדיין זו חובה גמורה שנאמר עליה "... אין יום הכיפרים מכפר עד שירצה את חברו".
ומכיוון שזו חובתו של הפוגע - זו גם זכותו של הנפגע.
נשלח ב-14/2/2007 01:12
מיכי , טענתי היתה לגבי המקורות שהבאת שביוש שלא בפני אחרים אינו בגדר ביוש , שאולי רק לעניין חבלה הבושה הוא בכך שאחרים רואים , הרי לגבי זה שהחבלה צריכה להיות באיבר שאינו מכוסה פשיטא שזה בשל כך.
בנושא איסורים וזכויות , יתכן שכל העניין אינו אלא סמנטי. בכל מקרה, מכך שאדם חייב לפצות על חבירו על בושת , אני רואה את העקרון הכללי שההלכה מכירה בזכותו של אדם לכבוד ואינו רואה בזה סתם עניין רגשי שאנשים צריכים לפתור בינם לבין עצמם. אני מודע לכך שביוש בדברים אינו מחייב בתשלומים , הרי הבאתי את דברי הרמב"ם , אבל להבנתי , הסייגים שזה צריך להיות במעשה ובגופו אינם מבטלים את העיקרון הכללי. הם קיימים כי המשפט צריך סייגים, כי דיינים אינם יכולים להיכנס ולשפוט בכל דבר , הרי מרבים לדבר בימים האחרונים על המשפטיזציה של החברה הישראלית , אז הסייגים האלה נועדו למנוע משפטיזציית יתר . הם נועדו גם בכדי שמה שבא לפתחו של הדיין יהיה עניין יותר מדיד ואובייקטיבי. עם זאת, במקום ובזמן ספציפיים , ניתן לפי ראות עיני בי"ד להכניס סוגים מסויימים של ביוש בדברים לקטיגוריית השפיטים ולחייב פיצוי עליהם.
נשלח ב-14/2/2007 00:03
בדברייך העלית שני טעמים שונים: 1. החיוב כלפי ת"ח הוא מפני שכבודו הוא כבוד התורה. 2. שת"ח אסור למחול על כבודו. למעשה, היה נראה שהטעם הראשון הובא אצלך רק כנימוק והסבר לטעם השני שהוא היה הטעם העיקרי.
בכל אופן, הטעם הראשון הוא מובן מאליו, אבל כלפי הטעם השני טענתי שהעובדה שהוא אינו יכול למחול על כבודו אינה רלוונטית, שכן לפי"ז היה צריך לצאת שעם הארץ שיכול למחול על כבודו אין כלפיו חיוב. אבל אז את מעמידה את הסוגיא רק במצב שבו הוא מחל על כבודו, ולכן נוצר הבדל בין עה"א לת"ח, שהאחד יכול למחול על כבודו והשני לא.
_________________
מיכי
נשלח ב-13/2/2007 23:08
מיכי,
ת"ח מזוהה עם כבוד התורה ועל סמך זה אסור למחול על כבודו, על סמך מה אתה מסיק החיוב לעם הארץ בגזירה שווה ?-
_________________
נשלח ב-13/2/2007 22:51
ריב,
אם זה היה רק בגלל שאסור לת"ח למחול על כבודו, אז היו צריכים לחייב גם את המבייש עם הארץ שלא מחל על כבודו.
לגבי המעשה דרבי, יש לבדוק בסוגיא ואינו תח"י כעת.
). יש עליי חובה לבקש ממנו סליחה (ולמ"ד שאין חובה לעשות תשובה, אז ייתכן שאין אפילו חובה כזו). הדבר דומה למי שנשבע שייתן לחברו מנה. ברור שהחבר אינו בע"ד לתבוע זאת ממנו, אף שעליו יש חובה לתת את המנה לחבר.
