"פרשנות תכליתית" - אהרן ברק

עם שוך הדי "פסטיבל ברק", על שלל הדיונים במהפכות שהנהיג האדמו"ר הפורש (כגון המהפכה החוקתית, פתיחת שערי בג"ץ, ביקורת על החלטות מנהליות-בטחוניות ועוד אינספור מהפכות זוטא ששכחתי) רציתי להעלות את עניינה של מהפכה נוספת שהנהיג ברק, אולי החשובה מכולן, והיא הכנסת המצאת "הפרשנות התכליתית", הכנסתה אל תוך הפסיקה הישראלית והטמעתה, עד שהיום אין שופט שאיננו משתמש בנימוקים "תכליתיים" בעת שהוא מפרש חוק.

בשנת 1992 החל השופט ברק בפרסום סדרת ספריו בנושא הפרשנות במשפט, אשר סיכמה ואף הרחיבה דברים שכתב בנושא עוד קודם לכן. עד מהרה התקבלה שיטתו הפרשנית בקרב שופטים ואנשי אקדמיה, והשימוש בה הפך רווח ומקובל.

תפישתו הפרשנית של ברק היא ש"לטקסט המשפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקסט". לשון אחר: ספקות משפטיים ניתן לפתור על ידי פיתרון ההולם ככל האפשר את התכלית לשמה נחקק חוק זה. את תכליתו של החוק ניתן להסיק, על פי ברק, על ידי שימוש בכמה כלים כעיון בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית ובעקרונות השיטה המשפטית.

על פי פרופ' ברק, ניתן לסווג שיטות פרשנות, באופן גס, על פי שתי חלוקות:

*--[if !supportLists]*(1)     *--[endif]*פרשנות סובייקטיבית מול פרשנות אובייקטיבית:

פרשנות סובייקטיבית מנסה להתחקות אחר כוונת הכותב-המחוקק, פרשנות אובייקטיבית, לעומת זאת, מנסה לפרש טקסט משפטי כפי שהוא נתפש על פי הבנת הקורא הסביר.

*--[if !supportLists]*(2)     *--[endif]*פרשנות מילולית מול פרשנות חופשית:

פרשנות מילולית קיצונית מנסה לפרש טקסט רק מתוך האמור בו, מבלי להזדקק לכל סיוע חיצוני. פרשנות חופשית, או מקיפה, מאפשרת היוועצות בכל מקור סיוע אפשרי בכדי לחשוף את משמעות הטקסט.

בכל שיטת פרשנות אפשרית, מחויב הפרשן למקם עצמו על פני שני הצירים סובייקטיבי-אובייקטיבי ומילולי-חופשי. שיטת פרשנות יכולה להיות סובייקטיבית-מילולית, ולשאוף לפרש את כוונת הכותב מתוך הטקסט, או סובייקטיבית-חופשית, ולפרש את כוונת הכותב מתוך שלל מקורות הסתמכות. שיטת פרשנות יכולה גם להיות אובייקטיבית-מילולית, ולהבין טקסט רק מתוך האמור בו, או אובייקטיבית-חופשית, ולפרשו על ידי הסתייעות במגוון שיקולים ומקורות חיצוניים.

את שיטת הפרשנות התכליתית מציג ברק כשיטה הנמצאת על הציר שבין פרשנות סובייקטיבית לאובייקטיבית ושבין פרשנות מילולית לחופשית.

השימוש בסוג זה של פרשנות אפשר לברק מתן פרשנות גמישה לחוקים עתיקים ו"מאובנים", אשר לא רועננו, בין השאר, עקב המבנה הפרלמנטארי הישראלי אשר מקשה מאוד על עדכון חקיקה.

כך, למשל, פירש ברק (בפס"ד הנדלס) כי תכלית "חוק השבת אבדה" היא להקל על מציאת הנכס, ומשום כך המוצא שטר חוב בבנק אשר בעליו המקוריים אינם ניתנים לאיתור, איננו הופך לבעליו, אלא מחויב ליתנו לבנק, שהוא הגוף שבדרך כלל יהיה לו קל יותר לאתר את מאבד האבדה. בפס"ד זה ניתנה דעת מיעוט של השופט אלון, אשר לא נקטה בפרשנות התכליתית, אלא סברה כי יש לפרש את החוק באופן הדומה להלכה, ולהחיל על המקרה את דין מוצא אבדה ב"חצר שאינה משתמרת", אשר הופך לבעליה.

בהקשר זה, של המאבק בפרשנות הנסמכת על אסוציאציות מן המשפט העברי (ואין זה עניינה המרכזי של הפרשנות התכליתית) יש לציין את פרשנותו התכליתית של ברק ל"חוק יסודות המשפט", המפנה שופט שאינו מוצא הכרעה בחוק למקורות מורשת ישראל: ברק טוען ששיטת הפרשנות התכליתית איננה מותירה, או כמעט ואיננה מותירה חוסרים בחוק, ולכן פרשנות תכליתית של חוק יסודות המשפט מותירה את הסעיף המפנה למורשת ישראל כסעיף ריק מתוכן, והצהרתי בלבד.

אין ספק שמבחינות רבות ניתן השימוש שעשה ברק בפרשנות התכליתית להיות מותקף, אולם רציתי להעלות את השאלה, דווקא מן ההיבט העקרוני, האם אין היגיון במעבר מפרשנות פורמאליסטית מחמירה לפרשנות גמישה ו"תכליתית" יותר, או: האם אין היגיון בכך שפרשן ינסה להתאים את רוח המחוקק לזמנו על ידי הדגשת המציאות המשתנה או הבלתי מוסדרת בחוק, והאם אין למצוא דימיון בין עמדת ברק בעניין לעמדות שונות של פוסקי הלכה במרוצת הדורות, שמצאו גם הם דרכים "תכליתיות" לחמוק מפירוש הלכתי צר.

אם תקרא לזה פרשנות תכליתית, אקרא לזה פרשנות תכליתית טאוטולוגית. כל פרשנות אפשר להציג כך כתכליתית.
פרשנות תכליתית צריכה להיות קונקרטית. כאן השאלה היא מה מטרת הענישה. אם רוצים לפרש כאן פרשנות תכליתית אפשר למשל להעלות על הדעת את הרעיון הבא: ענישה יכולה להיות בשביל לנקום ואז מתאים יותר עין תחת עין ממש, והיא יכולה להיות בשביל לפצות את הנפגע ואז מתאים יותר ממון; אמנם התכלית היא פיצוי (שהרי נקימה היא איסור תורה), ולכן יש לבחור באפשרות זו. סוג כזה של טיעון לא נמצא כמעט בשום מקום בחז"ל (אתה מוזמן להביא מקורות חוץ מהסוגיות של טעמא דקרא).
כך תצטרך לעשות גם לגבי אכילת קדשים ביום השלישי. נניח שיש שתי אפשרויות שהולמות את הפסוק, ואז צריך לבחור אחת מהן לפי התכלית. כאן אני מניח שתתקשה יותר, וזה כנראה מלמד שזו לא הייתה הפרשנות של חז"ל.
כאמור, אפשר לטעון על כל רעיון שבעצם חז"ל האמינו בו והלכו לפיו, אלא שאין לזה שום רמז כי הם החביאו אותו. אני לא רואה שום ערך בטיעון כזה. כאשר יש לנו קצה חוט לזה שמישהו מסתיר רעיון, אפשר לנסות ולהמשיך להעלות ספקולציות, אבל להעלות ספקולציות על בסיס לא כלום זה משהו שעדיף להשאיר לאנשי קונספירציות.
העובדה שחז"ל לא הלכו אחר הפירוש המילולי, ואולי שינו דברים לפי דעתם, אינה אומרת שזו פרשנות תכליתית.

יש

ת"ט
אתה כלל לא מתייחס למה שכתבתי לך. בכלל לא דנתי על השאלה איך גוזרים את התכלית. אינני יודע מה לא ברור במה שכתבתי ואין לי אלא לשלוח אותך חזרה להודעה הקודמת שלי.

יש
אצל חזל זה יותר קיצוני. זו התכלית כפי שהום חושבים שצריכה להיות. ובזה די דומים לברק שכוונת המחוקק אינה מעניינת אותו

ת"ט
יכולות להיות המון סיבות, אני מסכים, אבל מניין לך פרשנות תכליתית?
פרשנות תכליתית אומרת שיש כמה אפשרויות לפרש את לשון החוק, ובוחרת את זו שמתאימה לתכלית החוק כפי שהפרשן מבין אותה. היכן ראית שחז"ל מחפשים את תכלית החוק? שהם מפרשים את החוק בהתאם לתכלית? כפי שכבר כתבתי, יש מעט מאוד מקומות שבהם זה נעשה - ע"י ר"ש כאשר נקבע שאין הלכה כמותו ולא דרשינן טעמא דקרא. אז כמובן ייתכן שכל דרשות חז"ל בעצם מבוססות על פרשנות תכליתית, אלא שאין שום דרך לראות זאת ברובד הגלוי כי הם הסתירו זאת, וגם מה שאמרו שאין הלכה כר"ש זה רק כדי להסתיר, אבל זו לא נשמעת לי תיאוריה סבירה, בוודאי שהיא לא יכולה להיות מדעית במובן הפופריאני.

כלל ישראל הסכימו במעמד הר סיני לקבל את התורה. ואף-על-פ-כן, הנס הזה של הסכמה כללית בישראל על דרך לא חזר מאז. בכל זאת למדים ממעמד הר סיני שלשה דברים. האחד, שנדרשת הסכמה כללית של הכלל על מנת לכונן דרך לדורות. השני, שנדרש ספר כתוב כמקור סמכות המקובל על כולם. והשלישי, שהסכמה כזו אפשרית רק מתוך התבטלות של כולם לרצון ה'.
|

אשאיר לציבור לשפוט לגבי הבנת הנקרא. אין לי כטונה להמשיך לעמת ציטוטים שלך.
לגבי הקביעות הפסקניות (כרגיל) שלך לגבי במה 'די', אני כידוע כה חכם כמוך כדי לדעת במה די. אין לי מושג על מה אתה מסתמך, אבל בעיקר יש לי הרגשה שאם נמשיך את הדיון ונעמת אותך אם כל מה שאמרת, בסוף תגיע למשהו טאוטולוגי (כבר עכשיו זה נראה די טאוטולוגי - אם יש הסכמה של כל הציבור על צורת המשטר ועל חירות האדם אז לא יכולה להיות מהפכה פנימית - וואללה חשבנו שאם כולם מסכימים על משהו אז יכול להיות מישהו שלא מסכים כדי שיעשה מהפכה).

יש

מסיבות מובנות חזל טרחו להסתיר את הנימוק הזה
אפשרויות אחרות ונימוקים מדוע פירשו פיגול על מחשבה ולא פתרו בצורות אחרות - אתה יודע שיכולות להיות לכך הרבה סיבות וקשה לנחש מהן בדיוק הסיבות

די
עכשיו אתה טועה (?) לגבי מה שכתבת בעמוד הקודם:
"מדינה דמוקרטית ללא חוקה המבטיחה את חירות האדם, בעייתית, ועלולה להפוך לדיקטטורה. לדוגמא, איטליה של מוסוליני, גרמניה של היטלר, ורוסיה של פוטין". אין כאן כלל "מוסכמת על כלל הציבור" ובטח שאין כאן מבנה שלטוני (טוב לדעת שהחוקה היא לא מסמך שמטרתו פרשנות לחוק או הבטחה של חירויות אלא מבנה שלטוני; מדהים איך אתה חוזר בך אבל עושה את עצמך כאילו לא).
מותר לך לתקן את דבריך, אבל כשמשהו מוכיח לך שדבריך מוטעים ואתה מנסה להציג כאילו אמרת משהו אחר זה לא לעניין.
לגופו של עניין, כדאי לדעת שההסכמה על כלל הציבור היא הדבר החשוב. כאשר כלל הציבור מעוניין בדמוקרטיה יהיה מאוד קשה לכונן דיקטטורה. לא ברור עד כמה חוקה תועיל. אפשר למשל להסתכל על הרפובליקה הצרפתית הרביעית. החוקה שלה לא הצילה אותה שהרי היא פשוט הלכה לעולמה. אפשר לטעון כמובן שהסיבה שצרפת נשארה דמוקרטית ועברה לרפובליקה החמישית היא הנסיבות המסוימות שהיו, אבל אפשר לטעון שזו תוצאה של הסכמה כללית על דמוקרטיה. קשה לומר שהחוקה של רוסיה (שאני מבין שעכשיו אתה כבר מבין שיש לה חוקה ששומרת על החירויות, וטוען שהבעיה היא בחוסר ההסכמה לגביה) התקבלה בפחות הסכמה מחוקת ארה"ב.

יש,

אינני כועס עליך. רק הערתי לך הערה בונה. 

כתבתי חוקה המבטיחה את חירות האדם המוסכמת על כלל הציבור. חוקת ווימאר היתה אולי חוקה דמוקרטית טובה כמסמך חוקתי המגן על חירות האדם, אך כמבנה שלטוני היו בה לא מעט חסרונות, ומכל מקום לא רפובליקת ווימאר ולא חוקתה היו מוסכמים על כלל הציבור הגרמני באותה תקופה.

תוקן על ידי מם80 ב- 15/09/2017 14:57:30

מ
כדי שתשתה מים ותירגע (וגם כדאי שתדייק, באופן כללי). כשאני אומר לך שאתה טועה, אפילו אני אומר זאת בלשון חריפה, אין כאן לא חירוף ולא גידוף. זה תיאור מצב עובדתי. אתה כמובן יכול לחלוק עלי ולומר שאני טועה. זה בסדר גמור.
אכן אף אחד לא מינה אותי למורה, אבל ביקשת ממני לומר מה הן טעויותיך למרות שביקשתי מראש לא לדון בהן באשכול זה, וזה מה שעשיתי - שוב למרות שאני עצמי ביקשתי לא להרוס את האשכול, השתתפתי בהריסתו במו ידיי בשביל למלא את בקשתך. ומאז ערמת עוד ועוד טעויות. אם אינך רוצה לדעת מהן טעויותיך, אל תבקש שיאמרו לך מה הן. בכל אופן, אם אני עשיתי בשבילך את מה שלא רציתי שיקרה, קשה לי להבין איך בסוף אתה כל כך כועס עלי.
לא נראה לי שנכתבו לא מעט ספרים על חוקת ויימר (אם כי אצלך אולי כל ספר על רפובליקת ויימר הוא על חוקת ויימר, אינני יודע). בשביל התרגיל תוכל לתת כאן רשימה של 5 ספרים שנכתבו עליה (ושוב, על החוקה ולא על הרפובליקה). אני משער שיתגלה שיש כאן עוד טעות, ושוב אמרת מה שאינך יודע.
מה שאמרתי לגבי החוקה אכן חלקי, מהסיבה הפשוטה שהתייחסתי לעניין חלקי. אתה הצגת את רפובליקת ויימר כמדינה שלא הייתה לה חוקה המבטיחה את חירות האדם וזו הייתה טעות גמורה. אם מישהו כתב דברים פשטניים הרי שזה אתה, אבל הקטע הוא שחוץ מפשטניים הם גם היו מוטעים.
בהצלחה גם לך

יש,

אף אחד לא מינה אותך כאן לא למורה, לא לעורך, ולא למומחה. לא דעתך, לא דעתי, לא דעת אף חבר בפורום, נחשבת כאן יותר מדעות של חברים אחרים. זו דמוקרטיה. אם אינך מסוגל לדבר מבלי לחרף ולגדף כל מי שדעתו לא נראית לך, למה אתה מצפה שירצו ללמוד ממך משהו? נכתבו לא מעט ספרים על חוקת וויאמר, והדברים שכתבת חלקיים ופשטניים בלשון המעטה, מה עוד שלא טרחת לדייק במה שכתבתי. ניחא. בהצלחה וכל טוב.

תוקן על ידי מם80 ב- 15/09/2017 14:02:18