גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

חז"ל מלמדים אותנו את עקרון "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". העקרון מופיע בכמה מקומות במקורות במסכת קידושין (לא, ע"א), במסכת בבא קמא (לח ע"א) ואולי בעוד מקומות. התלמוד מתעסק במקרים שונים: לדוגמא, דמא בן נתינא שהוא עובד כוכבים מכבד את אביו למופת למרות שאין לו שום חיוב לקיים את מצוות כיבוד אב ואם. "על אחת כמה וכמה", היהודים יכולים ללמוד ממנו, שהרי הם חייבים בכיבוד אב ואם מהתורה.

דוגמא נוספת היא מצוות בני נח: נשאלת השאלה, האם בן נח המקים מצוות בני נח יש לו חלק לעולם הבא? הרמב"ם עונה שלא מפני הכרעת הדעת אלא מפני גדול המצווה ועושה.

חז"ל מבארים את הנושא בכך שהם רותמים את נושא השכר והעונש זאת אומרת גדול המצווה משום שמגיע לו שכר גדול יותר כי הוא בחרדה שמא עבר עברה. התוספות מבארים (קידושין) "לפי (שמצווה ועושה) שדואג ומצטער יותר פן יעבור, ממי שאין מצווה, שיש לו פת בסלו, שאם ירצה יניח"

עקרון זה אינו ברור לי. ההפך, הנטייה הראשונית היא לחשוב שגדול העושה שאינו מצווה שהרי אז העשיה היא לשמה. אם ננסה לדרג את מניעי הפעולות שלנו הרי פעולה שנובעת מצווי גרידא תהיה נמוכה יותר מפעולה המונעת מהבנה. הרי פעולה המונעת מהבנה היא מופנמת אצל הפועל והלא להפנמה אנו שואפים.

אציג בפניכם כמה שאלות ואשמח אם תבהירו את הנושא.
1.מה עם אבותינו ז"ל? עבודת השם שלהם היתה מרצונם (לפני קבלת התורה)?
2.מדוע אין לסמוך על הכרעת הדעת בלבד? ועל מה עוד ניתן לסמוך?
3.האם העקרון "גדול.." נכון משום היותנו חיים בחברה, הכוונה שבהסתמך על השכל (ללא תורה) יהיה בלתי אפשרי לקבוע חוקה מוסרית המקובלת על כולם? להבדיל התורה כן מקובלת על כולם (אבותינו במעמד הר סיני).
4.למה הכוונה במילה מצווה?

הוורט יפה, אך לא נראה לי שהוא פשט לפי הקשר המימרא.

רו"ד,

תודה על ברכותיך!

הרמב"ם במשנה תורה מנסה לשקף את דעת חז"ל ובתור כך לא ראה בעיה בהריגת גויים.

גם לגויה שזינתה עם ישראל הוא נותן את אותו הטיפול שלשור הרובע ונרבע הנסקל!

ווטו [ראשית, המון המון מזל טוב, נדמה לי שעוד לא אמרתי]

גם אני חשבתי על משהו דומה. אבל בהלכות מלכים הרמב"ם כותב הלכה אחת קודם: "וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג. והמקבל אותם--הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים. וכל המקבל עליו למול, ועברו עליו שנים עשר חודש ולא מל--הרי זה כמין שבאומות."

ונראה מכך שלא מדובר על מי שרוצה להצטרף אל דת ישראל, אלא שאנו מחוייבים לצאת למעין "מסע צלב"
ולכוף את כל באי העולם על מצוות בני נוח.

רו"ד,

יש ליישב את הרמב"ם שהוא מודה שתכלית האדם שישכיל וידע בהכרע דעתו את אמיתות התורה ויעשן מפני שהן אמת [מציאותית מעבר להתגלותית], אבל בהלכות מלכים מדובר במי שרוצה להצטרף ל"דת" ישראל או מפני שעדיין הכרע דעתו לא ברור והוא זקוק לה, או מסיבה חברתית. לזה דרוש קבלת עול.

[כמובן שזה רק לפי גירסת "אלא" וייתכן שה"ולא" הוכנס בזדון על ידי פונדמנטליסטים.]

ה' ירחם

איפה יש פה סתירה? לעשות את הציווי מפני שהוא אמת, זו עמדתו האמיתית של הרמב"ם !