לפי בקשת ספרן מצ"ב סקירה קצרה ובלתי ממצה על ספרו של מרק שפירא: The Limit of Orthodox Theology. אמנם הספר התפרסם כבר לפני מספר שנים, אך עדיין ניתן לדון בו.
ספרו של מרק שפירא בוחן את התקבלותם של שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם במשך הדורות. למרות שהיום מקובל שהגדרת יהודי הוא מי שמאמין בשלושה עשר עיקרים, וי"ג עיקרים זכו גם לניסוחים פופולאריים במשך הדורות, כגון אני מאמין ויגדל, שפירא מראה של כך היה במשך הדורות עד ימינו.
שפירא מציג גם שורת תהיות על מעמדם של העיקרים ברמב"ם, מדוע הם לא הוזכרו לא במשנה תורה ולא במורה נבוכים, אם הגדרת יהודי הוא מי שמאמין בי"ג עיקרים (כלומר האמונה בי"ג עיקרים היא לא רק תנאי הכרחי ליהודי אלא גם תנאי מספיק) מדוע כשמקבלים גר אין מודיעים לו את החיוב להאמין בי"ג עיקרים? הרמב"ם כותב רק שמודיעים לו את יחוד האל ואיסור עבודה זרה ולא את שאר העיקרים, וגם זו תוספת של הרמב"ם על הגמרא ביבמות שנאמר שם רק שמודיעים לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות.
שפירא מוכיח שלדעת הרמב"ם כופר הוא לא רק מי שמצהיר שאינו מאמין בעיקרים אלא גם מי שאינו מקבלם בלבו מאבד את חלקו בעולם הבא. למרות זאת לא נרתעו רבים וטובים לחלוק על הרמב"ם.
לאחר מכן שפירא דן בכל אחד מיג העיקרים בפרוט. לדוגמא, בעיקר הראשון של מציאות השם, ברור שאף אחד לא חלק בכך, אולם היו שחלקו על הרמב"ם מימין, כלומר אם הרמב"ם טען שגם רבונו של עולם אינו יכול לעשות את הנמנע, בפרט שגם הוא כביכול כפוף לחוקי הלוגיקה, הרי היו שטענו (כגון כתב תמים) שרבש"ע אינו משועבד למגבלות של הפילוסופים וביכולתו לעשות גם סתירות לוגיות. ברור שלפי גישה זו ההוכחות של הרמב"ם לאי גשמות הבורא אינן הכרחיות.
על העיקר של אי גשמות הבורא, כבר דנו בכך בפורום, ושפירא מביא רשימה ארוכה של חכמים במשך הדורות שלא התייחסו לכך כעיקר שמי שכופר בו אין לו חלק לעולם הבא.
על העיקר שאין לעבוד אלא רק לבורא, שוב מובאת רשימה ארוכה של מקורות חולקים, ושפירא מדגיש במיוחד שהרמב"ם עצמו בהלכות תפילה מביא את הבקשה 'התכבדו מכובדים' שהיא פניה למלאכים השומרים על האדם.
הרמב"ם קבע בין העקרים את מעלתו של משה רבנו על כל הנביאים שלפניו ולאחריו, אולם כבר במדרשים מצאנו שהמשיח יהיה גדול ממשה ובעל התניא כותב שהמקובלים הגיעו להשגות גדולות משל משה רבנו.
דיונים מעניינים ישנם גם על העיקרים שכל התורה המצויה בידינו היא זו שניתנה למשה רבנו. שפירא טוען שלפי זה יוצא שכל חכמי ישראל שהחזיקו בנוסח שונה של ספר תורה מנוסחו של הרמב"ם הם כופרים. גם על נצחיות התורה ומצוותיה קמו עוררים וביניהם ר' יוסף אלבו. פשט הגמרא שמצוות בטלות לעתיד לבוא ומדרשים רבים על היתר איסורים שונים לעתיד לבא, נראים כחולקים על עיקר זה.
ניתן לומר, ואיני זוכר אם שפירא עצמו העלה טענה זו, שהרמב"ם מבסס את טיעונו על נצחיות התורה על כך שהתורה היא החוקה המאוזנת השלמה, ואם העולם הוא נצחי, וחוקיו הם נצחיים ממילא גם התורה חייבת להיות נצחית (מו"נ ח"ב פרק ל), אולם אם ההנחות אינן מקובלות, גם המסקנה אינה הכרחית.
שפירא מספר בסיום שספרו הוא הרחבה של מאמר שנכתב כתגובה למאמר שהתפרסם ב'תורה ומדע' שטען שהיהדות האורתודוכסית מאז ומעולם היתה בנויה סביב י"ג העיקרים, המאמר עבר בישיבה מסוימת (שאינו מפרט את שמה) בין התלמידים, כמו ספר השכלה בוולוז'ין של המאה התשע עשרה.
