מוגבלים נפשית: מה המטרה שלהם בעולם?

שוחחתי היום עם צעיר פגוע מוח.
השיחה סבבה על 'מה אתה מרגיש' בכל מיני מקרים. המשכנו לדבר איך הוא יגיב בכל מיני מצבים וכד'.

בשלב מסוים צפה בעייתו האישית בחדות, הוא ראה לפתע את מוגבלותו מזוית שלא הבחין בה עד כה. הוא פתאום גילה את עצמו כאדם חדש שהעולם שונה ממנו בתכלית. דמעות עלו בעיניו והוא שואל אותי באיטיות מכאיבה:

אז למה ה' שם אותי כאן בעולם? למה הוא צריך אותי?

הארכתי להסביר לו שלקב"ה לא חסר מלאכים, הוא רוצה בני אדם עם קשיים. יש שקשייהם כאלו ויש שקשייהם אחרים, קשים לא פחות. אבל הוא לא השתכנע.

"מה אני צריך לעשות פה בעולם? להדביק בריסטולים שהמדריך נותן לי"???

[הבחור לא יכול לקרוא ולכתוב, והעיסוק שלו בעיקר סביב יצירות ברמת גן].

ספרן,

לצערי, אני בקיא במדורי ספורט יותר מאשר במחזות נורבגיים. נדמה לי שאת תובנתו של איבסן, הביע בזמנו האוהד המיתולוגי שלום קדוש, באמרו "יאללה, חלאס פלצף". במילים אחרות, אינני יודע בוודאות מה אותו איבסן התכוון, אבל כנראה שזה לא היה המצב הנפשי של הלטאה. השאיפה היא לשלווה נטולת ספיקות מתוך תבונה, מה שכנראה אינו המקרה אצל הזוחלים והזבובים. אם יש מצב אנושי שמקביל לשאיפה הזו, הרי הוא גלום בעוד משפט שגור ביציע - "אין שכל אין דאגות".
אשר להרמוניה עם היקום, מה ההבדל העקרוני בין השאיפה הזו, לבין השאיפה להיות בעל אוסף העטים הכי גדול בהוד השרון? כלומר, מעבר לעובדה שלא ברור כלל שהלטאה נמצאת בהרמוניה עם היקום או אפילו עם מכללת ביר זיית, מה יש בהגדרת השאיפה הזו, שהופך אותה שונה מכל שאיפה אנושית אחרת להנאה? האם התובנה הגדולה כאן היא, שאם אדם שואף למלא את חלקו בתוכנית הגדולה של היקום, אזי מתחייב מכך שיש ליקום תוכנית גדולה? זה שוב משחק הגדרות. יש לי חבר ששואף להיות בנבדל קוסמי. מניסוח השאיפה הזו, עולה שהממשות היא מגרש כדורגל, אבל מה התועלת או הענין בקשר הלוגי הפשוט הזה?

nmzilber,
לצערי לא הבנתי איך הבהרת את הסוגיה. שוב, אם אתה מגדיר "יעוד" כמשהו שנקבע מחוץ לאדם, אזי זה מחייב שיש משהו כזה. במה ההגדרה הזו מועילה או מעניינת? ואיך אתה קושר אותה לתחושת יעוד, שהיא תופעה פסיכולוגית שאינה זקוקה להנמקות או לתפישת עולם כוללת?

כוונתי לתחושת ייעוד ולא לצידוק מוחלט (אם אפשרי). לדעתי כל מי שרואה לעצמו ייעוד מניח שהמציאות מכוונת לקראת הגשמת הייעוד הזה, גם אם תפיסה זו מובלעת ולא מפותחת פילוסופית
 ואפילו אם התפיסה המפותחת באופן פלוסופי היא הפוכה- המרקסיזם הוא דוגמא טובה לכך בסתירה הבולטת שביין האמונה ה"משיחית" למטריאלזם שלו. מדברי משמע שכל אדם שרואה לחייו משמעות הוא במובלע "מאמין".

dfl ,

למה הכרחי/חשוב/טוב לציית לישות הזו?

אין כל "הכרח" אא"כ מעוניינים לחוש בהרמוניה/זרימה/התאמה עם היקום כולו . האדם הוא כנראה היצור היחיד שיעודו לא טבוע בו ועליו לאמצו לעצמו בעצמו מתוך עמל ולבטים . ביטוי לקנאה בבעלי החיים הפטורים מכך , נתן המחזאי הנורבגי הנודע הנריק איבסן ב"פר גינט" הסתכל בלטאה , לזבובים היא אורבת , או נחה על הסלע בלי ספקות , בלי מחשבות . איזה תום איזה טוהר בלב כל יצור , כל אחד הוא עצמו .

nmzilber,

אכן כדבריך, השייכות לאורגניזם אינה פוטרת את היחיד מהתחבטות לגבי צדקת הדרך. ברגע שיש תחושת בחירה ותחושת הכרת טוב ורע, גם ההשתתפות במאמץ הקולקטיבי של הגוף, היא החלטה שמצריכה צידוק.
אלא שהערעור הזה, על דבריו של אמיר חוזה, תקף גם לגבי מה שכתבת על מציאת יעוד בעולם. האבחנה שלך, שמציאת יעוד מחייבת ראיית המציאות כתכליתית, היא או שגויה, או סתם משחק בהגדרה. אם כוונתך ל*תחושת* יעוד, זו אינה מצריכה שום ראיה כוללת של מציאות תכליתית. אם כוונתך לצידוק מוחלט של היעוד, אין לאדם דרך להסביר את המושג הזה. כתרגיל לשוני/לוגי, זה כמובן נכון - אם יש יעוד מוחלט, הוא מחייב מייעד מוחלט. אלא שכדי לצקת תוכן לתרגיל הזה, כדי לא להשאיר אתה המילה "יעוד" כתווית חסרת פשר, צריך האדם לומר בסופו של דבר, שאותו יעוד מוחלט נקבע על ידי ישות אחרת. למה הכרחי/חשוב/טוב לציית לישות הזו? לזה אי אפשר לענות, אלא אם משחקים בצעצועים כמו "התאמה" ו"זיהוי".

אמיר,
 גם אדם החי בחברה אורגנית יכול לשאול מה תכלית החברה כולה אם אינה חלק באורגניזם רחב יותר. בסופ של דבר גדי שימצא האדם יעוד בעולמו עליו לראול את כל המציאות כתכליתית/ אורגנית/ רצונית ובקיצור להאמין בהשגחה. אם האדם מאמין כך אין הכרח שיאמין שיעודו באורגניזם הכולל הוא תמיד דרך האורגניזם החברתי אפשר לפעמים שתכליתו דווקא בהתנגדות לחברה בה הוא חי.

משה,

מצוקת התכליתיות של האדם היחיד, היא מצוקה מיוחדת לחברה אינדבידואליסטית, בה כל יחיד הוא עולם מלא (או עולם ריק, אך עולם בפני עצמו), ואין מקום לאורגאניזם חברתי, שבו כל יחיד הוא בורג במערכת, ותנועתו היא תנועת החלק בכל. אבר באורגניזם אין לו את מצוקת התכליתיות, כי הוא פועל למען תכלית גם אם אינו יודע בפרטות  מה תרומתו האישית למכלול, אין כמוהו כסיזיפוס, סיזיפוס ידע כי לקיומו אין תכלית (יותר נכון הוא ידע שקיומו הוא אנטי תכליתי).

לנסות לפתור בעיה של בעל מצוקה תכליתית הווי אומר מצוקה של חיה אינדבידואליסטית דרך פיתרון המתאים לחיה אורגניזמית, אפשר רק דרך עיבור צורתה של החיה, הווי אומר שינוי בהשקפת העולם שאז ממילא המצוקה אין לה מקום לחול. 

מצח,
 נראה לי שיש שתי שאלות:
1. מנקודת מבט חיצונית מה תכליתו  ועל זה לדעתי עניתי. כמובן שאין זה שחור ולבן :גם לקיומו של החכם באדם יש הסברים שהם סיבתיים גרידדא, וגם לקיומו של "צמח" ח"ו יש הסבר תכליתי כלשהו. ועדיין יש אבחנה עם ההסבר העיקרי  סיבתי או תכליתי.
2. אחרי שהוא קיים: איזה תכלית יוכל הוא למצוא בעולמו ועל זה רק הוא יכול לענות כמו כל אדם אחר. אם הוא מרגיש חסר תכלית זו בעיה שצריכה להדאיג את המטפלים בו.

משה,
אין כאן שחור או לבן. או שהם באו לכאן עבור מטרה נעלית וגבוהה או שהם כאן סתם.
ברור שהם נולדו כתוצאה מפגם גנטי, אך בה במידה ברור שזה קרה ברצון ה'.
ואם רצון ה' להביאם לעולם, השאלה היא לאיזה צורך, ומה הם אמורים לחוש כאן בעולמם. מה השאיפות, המטרה, הסיפוק והיעד שלהם

ר1.קשה לומר שלהגדרה ביולוגית נטו תהיה משמעות מוסרית. צ"ל שלהיות "אדם" הוא תכונה מופשטת "מטפיזית" הנוגעת למעמדו המוסרי של נושאה.
2.אבל איך מזהים אותה? אין לומר שיש כאן גבולות עמומים, הגבול מאוד ברור לנו  (היום אמנם, אך מה היה בתקופה שחיו זה לצד זה הומו ספיינס והניארדנטלי?) . כשהגבול כל כך ברר צריך לדעתי הסבר מעבר ל"אינטואיציה"
3.כנראה זיהוי  ב"א מסתמך על רעיון  ה"דמיון המשפחתי" של ויטגנשטיין-  אני ממש לא אוהב את זה כהסבר אבל לפעמים אין ברירה. היינו אין תכונה משותפת לכלל בני האדם אלא חתכים שונים של תכונות דומות. בעל תבונה הוא אדם גם אם הוא ארוז בצורה אחרת ומצד שני גם מי שדומה בגופו לאדם הוא אדם לכל דבר. קבוצה כזו למרות שהגדרתה מורכבת גבולותיה ברורים.

תוקן על ידי nmzilber ב- 07/03/2007 17:46:03

השאלה כאן צריכה להיות נוקבת עוד יותר: לא מה תכליתם של הנ"ל בעולם, אלא עד כמה יש להם 'צלם אנוש'. לכן השאלה לא עד כמה יש להם או אין להם חלק לעולם הבא, אלא עד כמה הם 'בני אדם'.

למעשה, זו הבעייה עם ההגדרה הרציונליסטית לאדם כ'חי בעל תבונה'. לפי ההגדרה הזאת, מפגרים קשים פשוט אינם בני אדם. ההגדרה תצטרך אפוא להתרחב ל'חי בעל תבונה או מי שנולד מזוג חיים בעלי תבונה' - המשעשעת כמעט כמו חוק השבות. המסקנה המתבקשת היא כי אם אנחנו רוצים להחיל על מפגרים קשים את הסטטוס של בני אדם עלינו למצוא מפלט או בהגדרות ביולוגיות יותר או בהגדרות אי-רציונליות ('צלם אלקים' במובן המיסטי וכדומה, לא הרמב"מי).

"מוגבלים נפשית" -מה  המטרה שלהם"?
יש דברים שההסבר העיקרי שלהם הוא תכליתי- היינו הם קורים בשביל משהו. חיי עם ישראל ובפרט לימוד התורה, הם כאלה.
לעומת זאת יש תופעות שההסבר העיקרי שלהם הוא סיבתי אדם נולד מוגבל בגלל מוטציה בגנים למשל שקורית עפ"י חוקי הטבע. גם לתופעות אלה יש תכלית- להוות דוגמא לרצונו של הקב"ה במציאות המסודרת עפ"י חוקים.

מצח גדול
לא אמרתי לך לא לדבר איתו( בעצם אני לא בסמכות להגיד לך משהו) דבר איתו תגלה לו שאכפת לך ממנו ונעים לך לדבר איתו.
ומתי הוא ירוה נחת וסיפוק? כשיקפל את הבריסטולים שלו ואולי דברים אחרים והסביבה והמדריכים יעריכו את זה והוא ירגיש שמעריכים אותו.
בדיוק אבל בדיוק כמו שאנחנו רווים נחת וסיפוק כשאוהבים אותנו ומעריכים אותנו, על הלימוד שאנחנו לומדים על השיעור שאנו מעבירים על הפרנסה שאנו מרוויחים בכבוד וביושר, זה בדיוק אותו דבר. אין הבדל בין רגשותינו הוא עושה מה שהוא יכול, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים,
וכל הירהורי ההבל של ייעוד האדם זו שטות  והבלי הבלים,

והתשובה היא גם כן מדברי הרמב"ם, שאלמלי המשוגעים לא היה קיום לעולם.
ממילא אותם שחיים בשטף ללא התבוננות, אני מבין שהם כאן לצורך החכם.

לפי הרמב"ם שהעולם הבא תלוי בהשגת מושכלות, הקושיה לכאורה על רוב האנושות.