בדרך בצאתכם ממצרים – בין עמלק עמון ומואב למרים

באשכול על פרשת וארא שם הוטחו אותם הדברים, אני מגיב כעת.

ווטו,

אני חולקת עליך עמוקות.
לא מפני שאני מאמינה שא-להים הוא רע, ולא מפני שאני מזועזעת מיצירתיות פרשנית (להיפך!), שמחוייבת כאשר יש הנחות יסוד (למשל שא-להים הוא תמיד טוב), אלא  מפני שגישתך מלאת הנחות יסוד שאינן הכרחיות לכל אדם בכל זמן. יכול אדם להאמין שא-להים הוא לפעמים צודק ולפעמים לא (ומבחינתו אין בזה סתירה לא-להיותו של א-להים), או בכך שא-להים שוגה לפעמים וכשהוא מתקן (או לא) את דרכיו, הוא מלמד אותנו כיצד לנהוג (לתקן כשטועים), ועוד אינסוף אפשרויות אמוניות ופרשניות.
אני תמהה מאוד על נוקשות גישתך, המאפשרת מרחב פרשני ויצירתי גדול מאוד, אבל רק כל עוד התוצאה דומה לשלך (לא שזו גישה יוצא דופן, ובכ"ז היא מתמיהה אותי בכל פעם מחדש).

_________________

בשני העמודים הראשונים התפתח כאן ויכוח בין אמשלום למוריץשליק אם ניתן לפרש את המקרא בצורה שאין אלוקים צודק במעשיו. צידדתי עם אמשלום שניתן לנתק דיון מקראי פרשני מדיון תיאולוגי המוכיח שלא ייתכן "אלוקים לא צודק". כעת לאחר שבאשכול על פרשת וארא הערתי לאמשלום על פרשנות מקראית לכאורה מכוח הטענה הנגדית שטען כאן מוריץ, אשתדל להבהיר את ההבדל בין שני הקשרים שבנושא.

כפי שציינתי למעלה בשם הרש"ר, האלוקים המקראי הוא מואנש כישות נפרדת כביכול. לכן ניתן לייחס אליו אי צדק ביחס להקשר נקודתי של התמונה החלקית של המציאות המוצגת בסיפור המקראי. אך כאשר מדברים על צדק עולמי במכלול ההקשר הכלל היסטורי, לא שייך לומר גם על האלוקים המואנש שאינו צודק. זאת לא מפני ההשכל התיאולוגי שלא שייך אלוקים לא צודק בשמו טען כאן מוריץ, אלא כי המושג אלוקים גם אם הוא מואנש פירושו שבהקשר הכללי הוא צודק וכפי שציינה אמשלום בעצמה למעלה, "איך אני מבינה א-להים לא צודק? איני מבינה. זה לא אומר, שאפסיק לשאול על כך שאלות..."

בהקשר זה יש להתייחס למה שהעיר ירוחם על תמיהת אברהם, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" והיינו שכאשר יש לאדם יחס נקודתי למה שקורה בסדום ונראה לו בלתי צודק עליו להתפלל על כך ליישוב הסתירה, אבל לאחר מעשה בהקשר הכלל היסטורי יש סתירה בהנחה שאלוקים חסר צדק וכמו שאמרו חז"ל שמשה חטא באמרו "למה הרעות לעם הזה", כי זה היה לאחר במעשה ללא משמעות אלא בהקשר האמונתי הכללי. [וגם את משה יש ליישב שזה היה מיד לאחר המקרה ולוקח לאדם זמן לשנות את תחושתו כלפי עובדה מסוימת].

אמשלום,

http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t0412.htm

הדברים למעלה נכתבו מבלי שעיינתי בפסוקים - כעת אחרי שעיינתי אני משוכנעת אף יותר ממה שהייתי קודם. אדרבא, דומני שהפירוש שלך אינו מתאים לפסוקים, את כותבת שבאמצעות הענן הוא כביכול ציווה עליהם לנסוע, ואני לא מצאתי באותו פרק יב שעמוד הענן עלה , אלא ההיפך - "וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל"

 במדבר יב \יד הכתוב אומר: "ויאמר ה' אל משה שבעת ימים תסגר מחוץ למחנה, ואחר תיאסף, ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע, עד האסף מרים..." אם כן, ה' כן ציווה שיאספו אותה כלומר: שימתינו ולא יסעו. והם לא 'מרדו', אלא קבלו בהכנעה את הגזירה על העיכוב בדרכם - זה לא סותר שיתכן שחיכו מתוך אמפטיה והזדהות למרים הדמות הנערצת עליהם. שגם היא ככל "האדם מועדת לעולם" וגם על חטא בשוגג ה' לא עובר לסדר היום ומעניש במידה כנגד מידה. (ומה שמשותף למזיד ולשוגג הוא שנפרעין ממנו בגלוי - אך לא העונש לשוגג הוא כעונש למזיד)

את כותבת: "אם את צודקת בדבריך, שתמיד היו מחכים למצורעים, מדוע מסופר לנו על כך דוקא כאן?"

"ואחר תיאסף" מפרש רש"י : "אומר אני כל האספות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה כתובה בו אסיפה בלשון הכנסה.
 
שוב, את הסברא שתמיד מחכים למצורעים העלתי מתוך סברא פשוטה, שלא יתכן ש'תורת אמת' תחזיק בדרך ברברית, שאיננה אנושית, של אכזריות לשמה - העונש בתורה בא לשם הרתעה ולא לשם נקמה - היות ואת רואה בהשוואה שאילפא עשה את הפגיעה של עמלק בעם ישראל והפגיעה שה' פגע במרים כמשותף כלומר עמלק עשה לישראל רע, וה' עשה למרים רע - את יוצאת מנקודת הנחה שגם העונש שהוטל על עמלק זהה לעונש שהוטל על מרים - כלומר, כפי שאנו מצווים למחות את עמלק, כך אנו מצווים למחות את המצורעים - והמזל הגדול של מרים היה שהעם הקדוש והזך "מרד" והציל את מרים מרוע הגזירה. (  
ובכלל התמונה המצטיירת מדבריך היא שמה שהעם יכול היה לעשות לאהרון המנהיג ולהכניעו ב'מרד' במקרה "עגל הזהב", אפשרי גם לגבי משה רבינו - האמנם היה זה דור (=משה) שפניו כפני הכלב?

אילפא,

כתבתי שבוע יותר שבוע פחות ...על דרך ההומור, כתגובה לשאלת אמשלום האם תמיד היו מחכים להם? הרי סביר שלא היה לדבר סוף ולא היו מתקדמים בדרך...

_________________

ריב,
איזה ארבעים שנה?

הסיפור עם מרים היה קודם האירוע של המרגלים, עם ישראל עמד בשערי הארץ, ואפילו החל לשלוח מרגלים לידע כיצד נוחה הארץ ליכבש, לולא טרגדיית המרגלים, יתכן ובאותו שבוע היו ישראל בעיצומה של מלחמה לכיבוש יריחו או העי, השבוע בו חיכו למרים לדעתי היה שבוע קריטי, שבוע בו העם רואה את ארצו המובטחת מול עיניו, ואנוס על פי הדיבור להמתין עד שתרפא מרים מצרעתה.

ריב,

לא טענתי שמשה התקומם כנגד העונש למרים דוקא, אלא שכך נהג העם. בהחלט סביר שמשה התקומם כנגד העונש שנראה היה לו לא צודק, ותפילתו לא-להים מרגשת מאין כמוה.
לענ"ד, הפירוש שלך, לפיו המנהיג הוא זה שמחליט האם נוסעים או לא, אינו מתאים לפסוקים, שהרי לא נאמר כי משה ציווה שלא יסעו, אלא שהעם לא נסע (ואולי היה זה כנגד משה?).
אם את צודקת בדבריך, שתמיד היו מחכים למצורעים, מדוע מסופר לנו על כך דוקא כאן? דומני, שיש כאן הדגשה למעשיו של העם דוקא במקרה הזה, וצריך עיון מדוע. ההצעה שלי אינה מחייבת, כמובן, אבל נראה לי שאין לפוטרה בלא כלום ויש להתמודד עימה. אני בוחרת להתמודד עם השאלה מתוך הסיפור עצמו, ומתוך טענת מרים ואהרן למנהיגות (טענה, שא-להים מגיב עליה בכעס נורא). לענ"ד, יש כאן רמז לכך, שהעם בהחלט ראה במרים מנהיגה, ומרד כנגד ההחלטה הא-להית להענישה. נכון שאין הדברים מפורשים בתורה בהרחבה, וגם לכך יש לי הסבר, אלא שאיני רוצה לסטות מן הנושא יתר על המידה.
 

אמשלום,

עוד שבוע פחות שבוע...בין כך  היה עליהם לחכות ארבעים שנה ... מסברא פשוטה אני משערת שכל עוד אין, ולא היה ציווי מפורש כמו במקרה של עמלק במחייתם של המצורעים, הרי שיש לנהוג בהם כדין כל החולים שאין לנטוש ולהפקיר בשטח בדיוק כמו שלא משאירים חייל פצוע בשדה הקרב - במיוחד אם אין בכך משום פיקוח נפש של המצילים אותו -
לדעתי את טועה בהנחת היסוד שהענן סמל ציווי - אם היה מדובר בציווי בדומה לציווי על מחיית עמלק, המעשה לא היה נסלח, וה' לא היה עובר עליו בשתיקה, גם אם משה היה חושב שיש בו משום חוסר צדק - והצדק האלוהי היה פוגע אף בו -  מה מסמל יותר חוסר צדק מהגזירה שניתכה על ראשו של משה בגין הכאת הסלע פעמיים? על דבר כזה פעוט מענישים עונש כל כך חמור? ולמה העם לא יתקומם אז? רק מריים שהיתה אהודה ומקובלת על העם זכתה ליחס מיוחד ? והרי הטענה כאילו משה לא התנגד לעצם העונש אלא ל'עונש מרים' סותר את הידוע לנו שה' מדקדק עם הצדיקים ואינו נושא פניו אליהם
  לי נראה , שכאשר מסופר על כך שהענן עולה מעל האהל, אנחנו יודעים שכך מסמן א-להים שמבחינתו הדרך לצאת למסע פתוחה  וסלולה בפניהם, והאמירה הישירה על כך שהעם לא נסע, מרמזת על כך שההכרעה אם להתחיל לנסוע נתונה לשיקול הדעת האנושי של המנהיג, שבסיני מכוח התורה, ניתנה לו הסמכות הזו לפעול בהתאם לכורח נסיבות ואילוצי המציאות העומדת בפניו-

_________________

ריב,

איני יודעת. אולי כך היה נהוג במצורעים שהוצאו אל מחוץ למחנה? האם תמיד היו מחכים להם? הרי סביר שלא היה לדבר סוף ולא היו מתקדמים בדרך...
במקרה הזה, זה נראה לי פשוט, כאשר מסופר על כך שהענן עולה מעל האהל, ואנחנו יודעים שכך מסמן א-להים לעם שיש לצאת למסע. גם האמירה הישירה על כך שהעם לא נסע, מרמזת שהיה כאן משהו מיוחד.
מן הסיפור ברור, שמשה חושב שיש כאן חוסר צדק, וא-להים נאלץ להסביר לו מה ייחודי בעונש, ומדוע אינו יכול לחזור בו לחלוטין (אלא, מקסימום, להפחית ממנו מעט). איני יודעת מה ידע העם ומה לא, ויכול להיות שההתקוממות שלו (ואני בהחלט רואה כאן סוג של התקוממות), אינה כנגד העונש, אלא כנגד העונש למרים דוקא (מן הדברים שאומרים מרים ואהרון, וליתר דיוק - מתשובתו של ה' - אפשר ללמוד ששניהם היו נביאים ומנהיגים, ואולי היו מקובלים כך על העם?) .



מוריץ,

לצערי, איני מבינה מה אתה כותב, ולכן קשה לי לענות לך. סביר לי שהדבר תלוי כולו בליקויי הבנת הנקרא שלי ועימך הסליחה.

אמשלום,

לא זכיתי  להבין.  כשאת כותבת "א-להים לא ציווה שלא יסעו, הוא דוקא ציווה (באמצעות הענן) להם לנסוע, אלא שהם "מרדו" בו וחיכו למרים... "
 
האם את מתכוונת לכך שכוונתו המקורית של ה' היתה להעניש אותה בעונש הרבה יותר חמור מלבד הפגיעה ה'אוטומטית' במידה כנגד מידה, שלא יחכו  וינטשו אותה לנפשה למות במדבר - ומזלה שהם התעוררו לחוסר הצדק של ה' ו"מרדו", ובזכותם של הרחמנים בני רחמנים, ובראשם משה התעכבו, למרות הוראתו לנטוש אותה ולהמשיך במסעם ?

_________________

מורצ"ש,

"ממקום שבאת"; צורך התורה בהאנשת אלוקים מוכיחה שהיא מדברת גם למי שלא נכנס עדיין לדיון תיאולוגי ולכן לגיטימי לפרש בכיוון זה את המושג אלוקים בתורה [ולכא' יש הוכחות לכאן כמ"ש הרש"ר על "וירא אלוקים כי טוב" בתחילת התורה ואכמ"ל]. אם כי אשריך מצד הישג דעתך דעת הווה נכונה כה מושרשת שאינך מוכן לקבל אחרת, אך מאידך יש להתחשב בהקשרי התורה בזמן נתינתה בפרט ברמה התקשורתית.

_________________

למד לשונך לומר: "איני יודע" כך תדע את שהנך יודע