בס"ד
הרכב הכסוף של ג'ק חברי בן ה-21 נסע וזגג מנתיב לנתיב בפראות. הכביש היה שקט, יותר מדי שקט לשעת צהריים מאוחרת, כמעט וערב. שבימים אחרים הוא סואן וגועש. החלונות היו מוגפים, ורק רעש המזגן שמצרצר ללא ליאות נשמע באוזניי.
הייתי טרוד ומרוגש באותה מידה.
עוד בטרם עלותי אל הרכב תהיתי מה בן אדם שיושב בכלא כבר 5 שנים ונגזרו עליו עוד 22 שנים רוצה ממני, וגם אם הוא נעזר בי, כיצד אוכל לעזור לו בכלל? הרי אני בסך הכל בחור ישראלי מן המניין שהיגר לארה"ב בן 19 וחצי.
ורגע, למה שאעזור לו? הוא רצח במו ידיו לפי דעת בית המשפט מעל לעשרים אנשים.
הוא רוצח סדרתי שפל ומתועב ולא אעזור לו.
את הסיבה הכנה לבואי הנה ידעתי ביני לבין עצמי.
הוא יודע יותר מדי עליי ועל משפחתי, הרגע הגורלי שבו החלטתי להגיע בכל מצב היה שהוא טלפן אליי מתאו דרך טלפון סוהר והזכיר את שם אחותי שנרצחה.
אולי זה הוא רצח? אולי. אי אפשר לדעת. היום כולם משוחדים וגם את נשיא ארה"ב אפשר לשחד, תלוי בכמה ואיך, אבל כמובן, זה אפשרי.
בגלל שהוא הזכיר את שם אחותי ושלח לעברי רמזים ברורים אני נוסע לכלא. לא אשקר ואומר שאיני חושש, אני חושש מה יקרה בעוד 22 שנים. אני עדיין ילד בן 19 ובתאריך שחרורו אהיה בן 41, מן הסתם אבא לילדים ובעל אוהב.
הרכב חרק. קרני השמש פגעו בעיני חדות, ידיי סככו את ראשי וכך צעדתי פנימה, אל תוך המקום ששום ברייה לא תאחל לעצמה לשהות שם ולו רגע אחד.
"בהצלחה!" איחל לי ג'ק.
"הלוואי שאצליח.." ייחלתי. לג'ק כבר סיפרתי הכל. אומנם הוא לא יהודי כמוני אך הוא בן אדם הומניטארי ומתחשב מלא סימפטיה ורגש. הוא ידע את כל הסיפור לפרטי פרטים ונבר בתיקים בהם הרוצח הוזכר.
שכחתי לציין שג'ק הוא בנו של קצין בכיר מהמעמד העליון.
העפתי מבט אחרון אל הגינה ונכנסתי בצעדים מאוששים פנימה.
הגיע רגע האמת. ישבתי מול הרוצח.
בחדר האפרורי לא היו חלונות והשתררה בו תחושה די מעיקה. ניסיתי להניד את ראשי בתנועה בלתי מחייבת.
הרוצח, חנוט בבגדי הכלא הצהובים מלאי עובש, רק נעץ בי מבט ולא הגיב. שילבתי את ידיי והנחתי אותם על שולחן הברזל הקר. הרוצח, שלפי חילופי הדברים שקודם לכן שמעתי הבנתי ששמו הוא סטף ארמנלון, אבל אין שום סיכוי שזה שמו האמיתי היה יכול להניח ידיו כמוני, על השולחן. אלמלא היו ידיו קשורות באזיקים.
מה הוא יודע? תהיתי שוב.
התמחות ספציפית, אין לי. אני אפילו לא בגדר אזרח אמריקאי, חצי תייר חצי אזרח וצעיר בגילי. לפני שבוע סטף ארמנלון שבר את שתיקתו שכמעט נצחית והביע דרישה.
הדרישה?
פגישה אישית עם ג'ון פורטל. שזהו שמי בהיגוי אמריקאי. יונתן פורטלסון בעברית שאתם מכירים.
פרקליטות מדינת ארה"ב בקשו ממני, כמעט ואילצו להגיע לארה"ב מייד. הכרטיס היה מ-'אנקל סם' (ביטוי נפוץ לממשלת ארה"ב) התרווחתי בהנאה במושבי במחלקת עסקים כבר יום למחרת.
זה היה מוזר ותמוה לי מכמה סיבות:
ראשית, רוצי לא אמור להיות בעמדה שיכול להציב דרישות.
שנית, מעולם לא ראיתי ושמעתי אודות סטף ארמנלון.
הבטתי בסטף ושברתי את השתיקה. "רצית לראות אותי?"
הוא הנהן בראשו. "כן" אמר.
חיכיתי שסטף ימשיך לדבר. זה לא קרה. "אז במה אוכל לעזור ולסייע לך?"
הוא עדיין לא הסיר מבטו ממני. "אתה יודע למה בכלל אני כאן?" שאל.
ידעתי. "אתה הרגת בני-אדם" אמרתי. "הרבה בני אדם".
"אני הייתי איך שתקרא לזה רוצח שכיר, זה לא בא מיוזמתי"
היום האחרון עבר עליי באופן נורמלי לחלוטין. ללא שום חידוש או משהו כזה. קמתי בבית המלון בשעה 8:30 על ידי נקישות מתלהמות של ג'ק חברי, עברו סך הכל שעתיים וכעת מולי יושב מעברו השני של השולחן המוברג אל הרצפה המלוכלכת רוצח, רוצח שכיר שמרגיש צדיק תמים.
"מה רצית שהבאת אותי מישראל לכאן?" שאלתי.
סטף היה נראה רוצח שכיר, שיערו שהתחיל להאפיר הוחלק לאחור. שיניו היו צהובות כנראה מעשן הסיגריות. עיניו ירוקות בורקות ומה שהשלים את התפאורה היו ידיו הבשרניות. איש לא ידע מה שמו האמיתי, בפרק זמן כשנלכד ראו בדרכונו את השם סטף ארמנלון. מוצאו איטלקי בן 51, פניו לא היו איטלקיות אם יש דבר שכזה, גילו הייתי מעריך נע מ-35 ל-50 פחות או יותר. טביעת אצבעות לא צצו במאגרי המידע של המשטרה, אבל מכורח הספק השם הזה הודבק עליו.
"אני רוצה לדבר רק איתך" הוא אמר. שתי השומרים החסונים לא הראו שום סימן שהם מתכוונים לזוז.
"החוצה!!" בקשתי בקול.
הם הדפו את הדלת ויצאו החוצה. הם עמדו אחר מראה חד צדדית.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בפעם השלישית.
"אני רוצה להגיד לך משהו.."
"ו..."
"משהו שישנה את כל חייך" הדגיש.
רציתי להניף את אצבעותיי מול סטף ולומר בפחד מזויף. "ווואאוווו". מנטאליות של קרימינלים שנתפסו זה דבר ידוע, הם מנסים להוליך אותך שולל ולהתבדל מפושעים אחרים ולהשיג יתרון יחסי. אני לא אתן לזה לקרות החלטתי.
סטף פנה לעורך דינו. "אני רוצה לדבר רק איתו, תצא החוצה ותוודא שלא מאזינים לי"
עורך-הדין הרים את תיקו ויצא מן הדלת. אני וסטף לבד בתא. ידעתי שהשומרים לא מסיטים מבטם ממנו. האינטרקום יכובה עוד רגע, אבל זה לא ימנע מהם לראות דברים חשודים.
משכתי בכתפיי. "מה העניין?" יריתי לכיוונו.
"אני לא רוצח שכיר כמו כולם" הוא אמר.
רציתי לומר לו "מלאך.." או משהו בסגנון אך דחקתי תחושה זו בצד והמשכתי להביט בו.
הוא המשיך. "יש לי עקרונות ברצח" הסביר.
המתנתי.
"לדוגמא, אני רוצח רק גברים"
כאן לא הצלחתי לשמור על התאפקותי. "אתה מלאך, הנך יודע?"
סטף התעלם. "זה היסוד שלי, אך ורק גברים אני הורג, נשים- בשום פנים ואופן לא".
"הבנתי, זאת אומרת שאתה גם רוצח רק עם יד שמאל.. מספיק עם העבודה העצמית הזו, אתה רוצח מתועב, אתה קיפדת פתיל חייהם של אנשים שיכול להיות שחפים מפשע ועכשיו קראת לי כדי לשמוע את כלליך??"
"אתה חושב שאני מפלצת?" הוא שאל.
משכתי בכתפיי, התשובה ידועה מראש.
"הכללים שלי לא מספיק מכובדים עליך?"
"איזה כללים? אתה רוצח אנשים ועוד קובע חוקים למשחק? אתה מציב כללים לעצמך כדי שתישאר באשליה שעדיין אתה בצלם אנוש"
סטף נראה מהורהר. "יכול להיות" הוא הסכים. "אבל מי שהרגתי היה נוכל וחלאה. חלאות שכרו אותי כדי להרוג חלאות אחרות, אני האקדח, הם היורים"
"אקדח?" חזרתי אחריו.
"כן".
"מספיק, קראת לי הנה בשביל לשמוע את נימוסיך?" התרסתי.
"אתה סולקת ממקום לימודיך, נכון?"
הנהנתי בראשי.
"היית בכלא תקופה של חודשיים"
"נכון.." השבתי לו. "אבל מה אתה רוצה?"
"להסביר"
"את מה?"
סטף השפיל את מבטו, אך רק לרגע קצר. "מה שעשיתי לך" פלט.
"אני לא מכיר אותך בכלל"
"אבל אני מכיר אותך, כבר המון זמן"
הנחתי לדממה להשתלט על החדר. סטף תפס יוזמה והמשיך לדבר. "אתה ג'ון פורטל, אבא שלך מנתח לב ואמא שלך ציירת לשעבר, אתה גר בשכונת יוקרה בישראל, והייתה לך אחות בת 19 שנרצחה לפני 5 שנים"
נעתי בכסא בחוסר נוחות. סטף הביט בי לעומק, חוקר את תגובתי והבעתי.
"סיימת?" שאלתי.
"אתה יודע איך אני עובד?"
שינוי נושא. חיכיתי רגע, ידעתי שהוא משחק בי. מנסה להוציא אותי מאיזון אבל לא הייתי תמים עד כדי כך שאצא מאיזון. שום דבר ממה שסטף לכאורה 'חשף' לא היה מפתיע. כל אחד יכול לשלוף את המידע הזה בעזרת כמה הקשות נכונות על המקלדת ושיחות בודדות.
"למה שלא תספר לי?" הצעתי לו.
"בוא נעמיד פנים". פתח סטף. "שאתה מעוניין במותו של מישהו"
"נו"
"אז אתה יוצר קשר עם חבר, שמכיר חבר, שמכיר חבר, שמכיר חבר אחד שיכול להגיע אליי"
"רק חבר אחד מכיר אותך?"
"כן, היה לי רק איש קשר אחד, וגם איתו נהגתי בכל אמצעי הזהירות, מעולם לא נפגשנו, את התשלומים קבלתי על ידי צפנים וקודים בחשבונות בנקים מחוץ לארה"ב, אתה איתי?"
"זה לא מסובך" אמרתי.
את חשבונות האימייל פתחתי במקומות ציבו---"
"איך כל זה קשור אליי?" קטעתי אותו.
"אני כבר מגיע" אמר. הבחנתי שסטף מאושר מקורות חייו. "לפני 8 או 9 שנים האיש קשר היה אומר לי את שם המטרה דרך טלפון ציבורי, אף פעם לא בכתב"
סטף עצר והביט בי, לוודא שאני מקשיב לו בתשומת לב מלאה.
קולו נעשה רך יותר. "זה המפתח, הייתי שומע שם ולא רואה תמונה או פרט מזהה"
הוא הביט בי בדריכות. לא הבנתי מה אני אמור לומר. הסתפקתי ב "אההה" לא מחייב.
"אז עכשיו אתה מבין למה אני הדגשתי את העובדה שזה התבצע דרך הטלפון?"
"לא"
"מפני שאדם כמוני, עם כללים. יכול לעשות טעות בגלל הטלפון"
חשבתי על דבריו. "עדיין אינני מבין"
"אני אף פעם לא הורג נשים, זה הכלל הראשון"
"את זה כבר אמרת"
"לדוגמא אם אני רוצה לחסל מישהו בשם ג'וס כהנא, אני מניח שג'וס זה גבר, אני לא אחשוב בחיים שג'וס זו בעצם אשה, מבין?"
התאבנתי במקומי. סטף ראה את זה והפסיק לחייך.
ג'וס-כהנא-ג'וס-כהנא-ג'וס-כהנא-......
השם הזה היה מוכר לי עד כאב...
"מה???????" צעקתי. האסימון נפל לי.
מהירות הסיפור תלויה בכמות התגובות ובצפיות, אני מקווה לפרסם כמה שיותר מהר
