| נשלח ב-12/3/2007 21:25 |
 |
| |
המידה הבינונית של הרמב"ם לפי מה משערים אותה
הרמב"ם בשמונה פרקים בפרק רביעי מאריך להבהיר שמידות טובות זה מידות אמצע דהיינו כל תכונה שאינה קיצונית לאף כיון היא מידה טובה.
אמצע כמובן הוא אמצע בין שני קצוות, הבעיה היא שבתכונות נפש קשה להגדיר מהו קצה, וא"כ לכאורה נשאר המושג אמצע ביחס לתכונות נפש חסר משמעות לחלוטין.
אפשר אולי להגדיר את הקצוות ביחס לסביבה, דהיינו בין הגאותן לענותן, הבעיה שיש סביבה יותר גאותנית ויש סביבה יותר נדיבה ואם כך אין למושג אמצע נקודה מסוימת שעליה זה עומד.
נשאלת השאלה האם יש צורך בנקודה קבועה מסוימת או לא .לכאורה שאלה זו תלויה האם הצורך במידות טובות הוא צורך חברתי או צורך אישי כמו שמשתמע מהברמב"ם בהקדמה לזרעים.
(אם מידות טובות זה דבר שנמדד ביחס לסביבה אז חילוני שגולש ב.... הוא עדיין יכול להיות מוגדר אמצע בין תאותן לסגפן!)
אגב: אם מידות זהו דבר שנקבע ביחס לסביבה אז כל מצוות התורה הבאות להגביל את התאווה ממש לא מתאימות להיום ואולי אפילו יש בהם נטיה לכיוון הסגפנות כי מה שפעם היה תאוה היום זה הפוך.
מי שקרא קצת על בעלי המוסר יודע שהם הרבו בחיטוטים בנפש למצוא כל מיני נטיות " דקות " לפי דברי הרמב"ם בעיקר אחרי הדברים האלו לכאורה לבעלי המוסר היה נטיה גסה לכיוון המדה הרעה של התמכרות לחיפוש מידות רעות .
(שמעתי (לא ראיתי כי לא השגתי את הספר) שפרו' שוויד מפרש את הפרק הזה ברמב"ם כחסר משמעות באמת , כל מה שהוא בא לומר זה מה שכותב שם שדרך התורה אין לה עניין בםגפנות כי הכל עניין של השגה .
כמובן שלצורך ליבון נושאים אלו יש צורך לדון מה תפקיד המידות בעבודת ה' אם תוכלו לעזור, אשמח.
תוקן על ידי עצכח ב- 12/03/2007 21:56:39
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2009 22:35 |
|
| |
איך שאני רואה את נושא המידות:
לכל אדם בעולמנו ישנם צרכים, חלק מהצרכים הללו הם צרכים קיומיים כמו מציאת מזון או מחסה חלקם צרכים חברתיים, חלקם אישיים, חלקם פיזים, חלקם רוחניים.
בכל אופן, על האדם לספק את הצרכים הללו ולהיזהר ולא לגלוש למקום כאשר האדם בעצם מספק את האמצעי ולא את הצורך עצמו אז הוא האדם מגיע למצב של מידות לא טובות.
אתן דוגמא הכי פשוטה ומוכרת:
אדם אוכל מזון על מנת שגופו ימשיך לתפקד (בגדול) אך כאשר האדם רודף אחרי האוכל ורואה אותו בתור צורך לספק איזשהו מקום אפל או ריקנות שיש בו אז הוא עבר את המידה הנכונה.
כמו במזון, כך גם בכסף, בסקס ובנשים וכל צורך פיזי או נפשי שיש לאדם.
איך נמנעים מזה? בעזרת גבולות. על האדם להציב לעצמו גבולות בקשר לכל דבר בחייו משום שקל מאד לגלוש וספק את היצר. היצר הרע.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2009 19:30 |
|
| |
"(שמעתי (לא ראיתי כי לא השגתי את הספר) שפרו' שוויד מפרש
את הפרק הזה ברמב"ם כחסר משמעות באמת , כל מה שהוא בא לומר זה מה שכותב שם
שדרך התורה אין לה עניין בםגפנות כי הכל עניין של השגה ."
דרך אחרת לנסח את השאלה היא: "האם אפשר, במבט מבחוץ, להבדיל בין אדם שמקבל את עיקרון 'דרך האמצע' לבין אדם שאינו מקבל עיקרון זה?"
בעבר חשבתי שהתשובה היא לא, כי אי אפשר באמת לדעת איפה נמצא האמצע, יכולים להיות שני אנשים שמתנהגים אחרת לגמרי ובכל-זאת כל אחד הולך ב"דרך האמצע" על-פי דעתו.
אבל במשך השנים ראיתי שיש הבדלים עצומים בין אנשים שהולכים ב"דרך האמצע" לבין שאר העולם.
למשל, במאמרי "דעות" בעיתון: יש מאמרים שמציגים דעה אחת באופן חד-צדדי. הכותב מציג רק את העובדות שמתאימות לדעה שלו ומתעלם מעובדות אחרות (שנמצאות במאמר "דעה" אחר באותו עמוד). לעומת זאת, יש מאמרים שמציגים שתי דעות בצורה מאוזנת - מביאים עובדות לשני הצדדים ומנסים לגבש, מתוך כל העובדות, מסקנה כללית.
נניח שאנחנו מתווכחים על השאלה "האם להתפשר עם האויב תמורת שלום". מי שהולך בדרך קיצונית, יביא עובדות הסטוריות שמוכיחות שהתפשרות אכן מועילה/מזיקה (בהתאם לדעה שהוא רוצה להוכיח), ויתעלם מעובדות אחרות. מי שהולך בדרך האמצע, יביא את כל העובדות שבידיו וינסה לגבש כלל - מתי פשרות מועילות ומתי הן מזיקות. ייתכן ששני אנשים יילכו דרך האמצע ויגיעו למסקנות מנוגדות, ובכל זאת יהיה אפשר לראות בבירור שהם נוקטים בשיטת "דרך האמצע" לפי הגישה שלהם לבירור השאלה.
ההבדל בין שתי הגישות גלוי לעין, וודאי שיש משמעות מעשית רבה למושג "דרך האמצע".
5
תוקן על ידי אראלסגל ב- 09/06/2009 19:30:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2009 19:20 |
|
| |
ולגבי השאלה שבכותרת: "המידה הבינונית של הרמב"ם - לפי מה משערים אותה?"
אולי הדרך היא בניסוי וטעיה, למשל: אדם מתנהג בקמצנות ורואה שהדבר גורם לו נזק נפשי או חומרי, אז הוא מאזן ונוהג קצת יותר בפזרנות, וכן הלאה.
למה הדבר דומה - לאדם שנכנס למקלחת ורוצה להתקלח במים פושרים, לא קרים ולא חמים, והוא מסובב את הברז/ים לכאן ולכאן עד שהוא מוצא את הנקודה המתאימה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2009 19:18 |
|
| |
ההיולי: "אמצע כמובן הוא אמצע בין שני קצוות,
הבעיה היא שבתכונות נפש קשה להגדיר מהו קצה, וא"כ לכאורה נשאר המושג אמצע
ביחס לתכונות נפש חסר משמעות לחלוטין."
ממללא (בשם שבייד): "תיאוריית 'דרך האמצע'... היא
בעיקרה ניסיון לקעקע את התפיסה הרווחת בזמנו, ואולי הטבעית יותר, שמבכרת
את הסגפנות ורואה בה מדרגה דתית גבוהה. כלומר, הרמב"ם לא באמת הקפיד על
מיצוע מוחל בין קטבים אלא הייתה לו בעיה עם הנטייה להעדיף קוטב מסויים."
מ.ד.אברהם: "זה אומר שתיאוריית 'דרך האמצע' היא עצמה פעולה לפי תיאוריית
דרך האמצע (לקחת לקיצוניות כדי להגיע לאמצע): לומר דבר לא נכון (שהרי הוא
לא באמת האמין בעיקרון של דרך האמצע) רק כדי להגיע לתוצאה הנכונה (לא
סגפנות ולא התהוללות). אבל אם כך, אז הרי לך שהרמב"ם חושב אמיתית שיש ללכת
לדרך האמצע, עוד לפני שהוא החל להילחם באידיאות שסביבו.
"
לענ"ד, ממללא לא התכוון להגיד ש"הוא לא באמת האמין בעיקרון של דרך האמצע", אלא הכוונה היא אחרת:
כשהרמב"ם
אומר "אמצע", הוא לא מתכוון "במרחק שווה משני הקצוות", אלא רק "לא בקצה".
כך גם בלשוננו, כשאומרים שמישהו נמצא "באמצע הכביש" או "באמצע הים" או
"באמצע הספר", אין הכוונה שהוא נמצא במרחק שווה משני הקצוות, אלא שהוא
נמצא איפשהו בפנים, לא בצד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2009 19:17 |
|
| |
ההיולי: "אמצע כמובן הוא אמצע בין שני קצוות,
הבעיה היא שבתכונות נפש קשה להגדיר מהו קצה, וא"כ לכאורה נשאר המושג אמצע
ביחס לתכונות נפש חסר משמעות לחלוטין."
ממללא (בשם שבייד): "תיאוריית 'דרך האמצע'... היא
בעיקרה ניסיון לקעקע את התפיסה הרווחת בזמנו, ואולי הטבעית יותר, שמבכרת
את הסגפנות ורואה בה מדרגה דתית גבוהה. כלומר, הרמב"ם לא באמת הקפיד על
מיצוע מוחל בין קטבים אלא הייתה לו בעיה עם הנטייה להעדיף קוטב מסויים."
מ.ד.אברהם: "זה אומר שתיאוריית 'דרך האמצע' היא עצמה פעולה לפי תיאוריית
דרך האמצע (לקחת לקיצוניות כדי להגיע לאמצע): לומר דבר לא נכון (שהרי הוא
לא באמת האמין בעיקרון של דרך האמצע) רק כדי להגיע לתוצאה הנכונה (לא
סגפנות ולא התהוללות). אבל אם כך, אז הרי לך שהרמב"ם חושב אמיתית שיש ללכת
לדרך האמצע, עוד לפני שהוא החל להילחם באידיאות שסביבו.
"
לענ"ד, ממללא לא התכוון להגיד ש"הוא לא באמת האמין בעיקרון של דרך האמצע", אלא הכוונה היא אחרת:
כשהרמב"ם אומר "אמצע", הוא לא מתכוון "במרחק שווה משני הקצוות", אלא רק "לא בקצה". כך גם בלשוננו, כשאומרים שמישהו נמצא "באמצע הכביש" או "באמצע הים" או "באמצע הספר", אין הכוונה שהוא נמצא במרחק שווה משני הקצוות, אלא שהוא נמצא איפשהו בפנים, לא בצד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2008 20:24 |
|
| |
לומדמכלאדם:
אתה בטוח שיש סתירה בין דברי הרמב"ם להתנהגותו של דוד המלך?
ייתכן ששימוש במידות שונות, לפי הזמן והמקום, נקרא הליכה בדרך האמצע, הלא כן?!
*****
הוגה_ורושם:
א. הכס"מ בהלכות דעות ברמב"ם (א, ד) מציין מקור בסוטה דף ה'. עיינתי שם ולא מצאתי מקור לדרך האמצע אלא רק ע"כ שאדם צריך לבחון את דרכו ומידותיו. אבל מסברא זה לא מצריך מקור קדום, זו דרך מחשבתית שהרמב"ם הגדירה כדרך האמצע ולפני כן הוגדרה כבדיקת הדרך הנכונה. סה"כ הרמב"ם לא חידש אלא הגדיר, הרי ודאי שקמצנות היא גרועה ופזרנות היא גרועה, הרמב"ם יצר נוסחה מובנת והגיונית איך לעבוד ע"כ.
ב. ישנן דעות מסויימות שמידת חסידות היא ללכת בהן קיצונית לצד אחד (דעות ב, ב), אני מסיק מכך שדברי הרמב"ם ללכת בדרך אמצעית זה מכיוון שיש רע בשתי הקצוות, אך אם אין כל רע הן מצד שפעמים צריך להקצין והן מצד שאין עניין לא להקצין, מסתבר שאין מניעה. השאלה היא איזו מידה אין בה הפסד בקצוותיה והאם היא מוגדרת בכלל כמידה שצריך לבדוק בה ולעבוד עליה (לא כל תכונה היא בהכרח מידה).
ג. לפעמים הליכה באמצע היא לא יצירת מידה חדשה - אמצעית, אלא הפנמה של שתי המידות ושימוש מושכל בהן שבממוצע זוהי הנהגה בינונית. כמובן שלא בהכרח שבכל מידה זה כך, אולם האמצע ודאי שאינו מפקיע אי אלו אירועים קיצוניים, 'דרך האמצע' ניתן להבנה בצורה סטטיסטית של הנהגת האדם ולאו דווקא במניעה ממעשים קיצוניים.
*****
mdabraham:
כבר היו אשכולות על כך. מקורו הוא אצל אריסטו. הוא תפס שזהו הציווי וההנחיה המוסרית הנכונה, וממילא כשהתורה מצווה להיות מוסרי יש לעשות כך.
יש מידות שבהן הוא כותב שיש להקצין.
וידועה איגרת החזו"א בשבח הקיצוניות והקנאות, ואפילו את זה יש שהצליחו ליישב עם הרמב"ם (דומני שאני עצמי התייחסתי לזה באשכול קדום על הנושא. ואולי אף באשכול העתיק בו כתבתי על קנאותו ופתיחותו של הרב נדל, שאני עצמי לא מוצא).
כעת אכתוב שדומני כי 'דרך האמצע' כאן אינה שם נרדף ל'דרך הנכונה'. לפי הצעה זו כוונת הרמב"ם היתה רק לומר שהמידות הטובות אינן בהכרח טובות תמיד. אם ענווה או פזרנות או טוב לב הן מידות טובות, אין זה אומר שיש לקחת אותן לקיצוניות. גם מידות טובות יש לרסן במשקל הדעת, וכן לאידך גיסא לגבי מידות רעות. לשון אחר: אין דבר כזה מידות טובות ומידות רעות. המינון הוא הקובע.
ממילא אין טעם לכל הדיון שמנסה למדוד איפה בדיוק נמצא האמצע, ומה פשר ההנחיה של הרמב"ם. הוא מתכוין לשכל הישר, והאמצע אינו אלא המקום עליו מורה השכל הישר. זה הכל, ולא שום דבר עמוק יותר.
אמנם לא בדקתי כעת ניסוחים, ואני כותב זאת כהצעה מקופיא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2008 20:16 |
|
| |
מיכההמרשתי: דרך האמצע?
הרמב"ם כידוע כותב על ההקצנה במידות, לימין או לשמאל "ושתיהן רע גמור".
ומה שטוב, לדעת הרמב"ם - רק הליכה בדרך האמצע.
א. האם ידועים לכם מקורות לדברי הרמב"ם?
ב. למה דווקא באמצע? גם אני מסכים שצריך שילוב בין המידות, כי אי אפשר כל הזמן להשתמש רק במידה אחת, אבל מה רע, אם אדם רוצה לפעמים ללכת בצד? או מקדימה - ולהוביל? או מאחורה - ולהזדנב? וגם אם אדם כל החיים ילך בצד - מה רע? למי זה מזיק?
ג. והנה אנחנו רואים שחז"ל אמרו, וכנראה ראו זאת באור חיובי, שדוד המלך - בשעה שהיה לומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת, וביוצאו למלחמה היה קשה כעץ. כלומר, דוד השתמש בשני קצוות, כל אחד במקום המתאים. מישהו אמר לי, שלא כל אדם יכול לשנות את התנהגותו בזמן קצר מקצה לקצה. אבל אם כן למה לאסור זאת על כל אדם? אדרבה, זה מונע מהאדם למצות את עצמו ולנדב את כל כוחותיו וכשרונותיו לדברים שהוא צריך לעשות. כמו שאמרתי - מי שרוצה שילך באמצע, אבל שלא יפריע לאחרים ללכת מקדימה מאחורה או בצד.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2007 13:21 |
|
| |
"אפשר אולי להגדיר את הקצוות ביחס לסביבה,
דהיינו בין הגאותן לענותן, הבעיה שיש סביבה יותר גאותנית ויש סביבה יותר
נדיבה ואם כך אין למושג אמצע נקודה מסוימת שעליה זה עומד."
ייתכן שהקצוות הם מוחלטים וטבועים בנפש האדם, אבל כדי לברר מה הם הקצוות,
צריך להתבונן בסביבה. ככל שאדם מכיר סביבה יותר גדולה, כך המדידה שלו את
הקצוות תהיה מדוייקת יותר, וכך "דרך האמצע" שלו תהיה קרובה יותר לאמצע
האמיתי. זוהי הגדרה אמפירית ל"דרך האמצע".
משל למה הדבר דומה - לאומן שרוצה לעשות פסל של ציפור בגודל ממוצע. אם הוא
חי באי שבו יש רק ציפורים גדולות, אז גם הפסל שלו יהיה גדול יחסית. אם,
לאחר מכן, הוא מגלה שיש אי אחר שבו יש רק ציפורים קטנות, אז הוא מבין
שהקצה הקטן נמצא במקום אחר ממה שחשב לפני כן, ואז הוא יעשה פסל שגודלו בין
הציפור הגדולה ביותר באי הראשון לבין הציפור הקטנה ביותר באי השני. וכן
הלאה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2007 09:09 |
|
| |
אצל אריסטו יש שני הגדרות לשביל הזהב, אחת חיובית ואחת שלילית.השלילית היא דרך האמצע, שהמידה הטובה מוגדרת דרך מה היא לא, היינו לא שני הקצוות, המיצוע בין שתי הקלקלות.
אריסטו גם מגדיר את שביל הזהב הגדרה חיובית,"לחוש תחושות בשעה הראויה ולגבי הדברים והאנשים הראוים להם ולשם המטרה הראויה ובדרך הראויה - זוהי המידה האמצעית והמעולה שהיא סימן ההיכר של הסגולה הטובה".
להנ"ל אין ההגדרה השלילית, כלומר האמצע שבין הקצוות אינה הגדרת המידה הטובה, אלא היא המתודה החיצונית שיכולה לעזור לאדם למצוא את המידה הטובה, עד כמה שאפשר, אם אינו יודע לחוש תחושות נכונות בעיתוי המתאים לאובייקטים המתאימים למטרה המתאימה ובדרך הנכונה.
אצל רמב"ם מובאת הגדרת שביל הזהב השלילית בלבד, אולם בשים לב לכך ששביל הזהב מופיע אצל רמב"ם כהדרכה לחולה הנפשות, היינו אותם הזקוקים לקריטריון חיצוני בשביל לקנות את הסגולה הטובה, אותם שאין יודעים לשער בעצמם השערה סובייקטיבית, של הדרך הממוצעת, לא נותר אלא לבקש מהם לפעול לפי קריטריון אובייקטיבי.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2007 13:28 |
|
| |
ההיולי,
כתבת:
< אמצע כמובן הוא אמצע בין שני קצוות, הבעיה היא שבתכונות נפש קשה להגדיר מהו קצה, וא"כ לכאורה נשאר המושג אמצע ביחס לתכונות נפש חסר משמעות לחלוטין> -
א) המצוות ניתנו לאדם באשר הוא אדם, בהתאם לטבעו, על כל חולשותיו. והנחת היסוד היא שטבע האדם לא משתנה. זה אותו האדם ששולטים בו יצרים מי יותר ומי פחות בהתחשב בהבדלים האינדיוידואלים בין בני האדם עליהם עומד הרמב"ם במשנה תורה ( בעוד שבשמונה פרקים הוא מדבר על תכונות אנושיות כלליות ). אדם שהוא "קל לכעוס" לא יהפוך להיות "קשה לכעוס" גם אם יחיה בחברה סובלנית ופתוחה. על אותו אדם נגזר להתגבר על עצמו כל ימי חייו. באותה המידה זה "המקצר נפשו, שדיו אפילו בדבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צורכו" לא יהפוך לאדם "שטוף זימה ותאווה' גם אם יחיה בחברה בחברה מושחתת. מצוות התורה הנוגעות בטבעו של האדם אינן תלויות חברה או זמן. – באופן כללי שיעור המידה הבינונית לאדם הוא לפי מה שקשה לו לקיים ועל כל פנים קיום המצווה מבחינתו כרוכה בהתגברות כבירה – למשל כיוון שקשה לאדם לקיים מצוות 'צדקה' ידע שהגיע לקצה, ובכדי להגיע לנדיבות עליו ללכת לפזרנות ולשהות שם תקופה עד שיוכל לחזור לנדיבות...וכך הלאה..
ב) האמצע באמת היה חסר משמעות אם הוא היה נשאר בגדר תיאוריה- אך היות ולדעת הרמב"ם עומק חכמת פנימיותה של התורה היא בכך שהיא פועלת על האדם המקיים אותה מאליה ומביאה אותו לאיזון הראוי, לדרך האמצע - התכונות הנפשיות הטובות נקנות על ידי קיום המצוות המעשיות – והאדם נמצא במיצוי אך ורק תוך כדי עשיית המצוות – תעזבנה יום תעזבך יומיים...
פ"ד
"...ובזאת הבחינה בחן רב המצוות תמצאן שהן כולם מלמדות ומרגילות כוחות הנפש, כמו שאסרה הנקימה והנטירה ובגאולת הדם באומרו לא תקם ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, עד שיחלש כוח הרגז והכעס, וכן השב השיבם עד שתסור תכונת הכילות. וכן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אמך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך – עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבשת. ואחר כך הרחיקה מן הקצה האחרון, רצוני לומר "רב בשת", ואמר: הוכח תוכיח את עמיתך, לא תגורו מפני איש – עד שיסור רב הבשת גם כן וישאר בדרך האמצעי..."
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2007 10:48 |
|
| |
בעל,
'נודרי הנדרים' הם חסידים חקיינים שחשבו שבגלל שחכם פלוני נהג דרך מסוימת ,ינהגו גם הם ויגיעו למעלתו, הם זוכים לגינוי מפני שזו באמת יציאה מדרך האמצע. למשל, ירמיהו שברח למדברות...יציאתו לקצה היתה על דרך רפואה לעצמו, והם חשבו שאם ינהגו כמוהו סתם כך יזכו להגיע למעלתו ( = נובהרדוק ? ) אבל תמהתני, איך לא שמת לב לדברי ההתפעלות והשבח שהוא מחלק לחסידים האמיתיים שנוהגים לפנים משורת הדין דרך הסייג והשמירה - למה הוא לא מגנה את החסידים שאוסרים על עצמם שלא לאכול ארוחה שהיא לא סעודת מצווה? למה הוא לא מגנה את רבי לויטס שאומר: והווה שפל רוח מאוד מאוד, הרי לכאורה גם זו לא דרך האמצע .
התורה ומצוותיה ניתנו כדי שנחיה בה ולא שנמות בה - ואם יגזרו גזרות שמנוגדות לטבעו של האדם לא יוכל לעמוד בהם ולקיים אותם וממילא נמצא שימות לא יחיה.
________________
תוקן על ידי riv ב- 13/03/2007 11:25:40
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2007 08:17 |
|
| |
ומענין לענין באותו ענין.
הרמב"ם במורה כותב שהתורה היא דרך האמצע ובשמונה פרקים הוא מצטט בהתפעלות את הירושלמי שמגנה נודרי נדרים, לא דייך מה שאסרה תורה וכו', יוצא אם כן שגזרות חז"ל הם יציאה מדרך האמצע, ומדוע חז"ל אם כן יכלול להוסיף גזרות?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2007 07:36 |
|
| |
ממללא,
זה אומר תיאוריית 'דרך האמצע' היא עצמה פעולה לפי תיאוריית דרך האמצע (לקחת לקיצוניות כדי להגיע לאמצע): לומר דבר לא נכון (שהרי הוא לא באמת האמין בעיקרון של דרך האמצע) רק כדי להגיע לתוצאה הנכונה (לא סגפנות ולא התהוללות). אבל אם כך, אז הרי לך שהרמב"ם חושב אמיתית שיש ללכת לדרך האמצע, עוד לפני שהוא החל להילחם באידיאות שסביבו.
אמנם יש לדחות ולומר שהוא מציג את התיאוריה הזו כאמצעי להגיע לאמת ולא לאמצע, ובעיניו היעדר סגפנות אינו אמצע אלא אמת, שבמקרה היא מצויה באמצע. אבל אז באמת מדובר בשקר גמור שהוא לתועלת. אני לא אוהב פשטים מחקריים (קונטכסטואליים) כגון זה ברמב"ם (ובכלל), וגם לא רואה להם בסיס. על כן נראה לי פשוט ככיוון הראשון.
יש בנותן טעם להפנות כאן לאיגרת הקנאות של החזו"א, וכבר עמדנו בעבר על היישוב שלה עם הנחיות דרך האמצע של הרמב"ם. וברקע חשוב לזכור גם את אופיו של החזו"א עצמו, שהיה קנאי בדעותיו (לפחות החיצוניות) אך אמצעי בהנהגותיו והתנהגותו (ראה בתיאורים של גראדה, מול צמח אטלס הקיצוני. המסר שעולה מהספרים הללו הוא שהרמוניה לא קנאית מעידה על שלימות פנימית, הרבה יותר מאשר קנאות שבד"כ מחביאה ספיקות ויצרים פנימיים).
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
|
