"הצלע~השלישית"-פרק 4

אחרי שהצבת לעצמך מטרה, אתה שואף להשלים אותה, לקצור את הפירות. אתה ממתין לרגע בו תדע שכל מה שהשקעת לא ירד לטמיון.

לכל אדם ישנה מטרה שונה:

זה שואף להצליח לסיים את הש"ס תוך 4 שנים.

וזה שואף שקבוצתו תנצח כל המחזורים בליגת העל.

ויוני פורטלסון שאף להתקבל לישיבת "מקור התורה". והוא השיג את המטרה כשהתקבל לישיבה.

הימים עברו להם בעצלתיים. יום רדף יום והתאריכים התחלפו במהירות מסחררת.

עמדתי בתנוחה שפופה קמעא מול המראה. שתי שערות סוררות הצליחו לחלץ דרכם ולגלוש במצחי, תפסתי את המסרק והעברתי אותו חזק לכיוון מטה. הבטתי שוב בעצמי, רציתי 'לוק' של בן תורה אמיתי, מן הפחות לשבוע הראשון בישיבה.

הצווארון הונח ברישול על החליפה החומה. הסתכלתי שנית על צבע החליפה.

מייד הסרתי אותה מעליי. עטיתי על עצמי את החליפה של הבר מצווה, חליפה שחורה שאין בה רבב של מודרניות, ידעתי שצוות הרמי"ם ירצה לבחון את יראת השמיים שלי, אך עדיין נותר דבר שהוא בגדר תעלומה עבורי.

ומהו?

העובדה שאנשים יכולים לקטלג אותך לפי בגדיך, ממש לקטלג כמו מוצר פופ.

למשל:

תלך יום אחד למקום בו לא בקרת מעולם ותצעד עם חולצה ארוכה שגם הכפתור העליון יהיה רכוס, תרגיש איך אגלי הזיעה נוטפים ממך מהמחנק, אל תתפתה ותתיר את הכפתור העליון, זה כל המשחק, תהיה צדיק שלא מעניין אותו אם חם או קר, מעניין אותו הרשב"א בנדרים. אל תשכח מכנס בעל 40 פנסים (כמה שיותר בלוי יותר טוב) ותעמיד פני צדיק.

עכשיו תראה איך כולם יתייחסו אליך כאל צדיק. ותבין כמה הבגדים משפיעים.

בגלל סיבה זו החלטתי ללא עוררים להתלבש 'מתאים', ליצור רושם חיובי על כל מי שצריך להתרשם ממני.

רק רגע, אל תחשבו שחרגתי מהמוסכמות ותכננתי להתלבש עם מכנס ללא גזרה ובעל סגנון תנכ"י, ממש לא. לבשתי מכנס לייקרה שחור מבית רנואר, דגם המכנס חלק ואולי טיפה חגיגי, אבל בסדר, כרגע אני בפתח היום הראשון שלי בישיבה קטנה, יום חג, לא?

בכל אופן, בשבילי זה יום חג.

המכנס ישב עליי טוב ועברתי לשלב הבא, לארון הקולבים, 'דפדפתי' בין החולצות השונות. את עיני צדה חולצה חלקה ודי מונוטונית,

"משהו שמקור התורה יאהבו". צחקתי על זה והשחלתי את ידי אל תוך השרוול

הבטתי על עצמי שוב..

פיקס.

נראיתי בדיוק כמו שרציתי, התוצאה הראתה את המאמץ שהושקע. קרצתי לעצמי דרך המראה. הרמתי את המזוודה הגדולה אל-על וזרקתי אותה אל תוך מיטת הקפיצים שלי.

דף ההוראות- -אם אפשר לקרוא לזה כך, הדף שבו כתובים כל הדברים שאני אמור להביא לפנימייה היה מונח בקיפולי ידיי, התחלתי לקרוא פריט אחר פריט תוך כדי סקירה מלאה במטרה לוודאות אם שכחתי דבר.

מה שחסר לי זה שאגיע לשם ואבחין שנעלי הבית, או הכרית נשארו בבית. זה מביך ולא ממש נעים.

הדלת חרקה. סובבתי את ראשי.

"בוקר טוב שמעון, מה שלומך? נו, סדרתי את החפצים?" שאלתי אותו תוך כדי הצצות חטופות בדף ובמזוודה. שמעון היה בחור פעיל וחי הרבה יותר ממני. הוא היה גבוה וסבר פניו היו מרשימות. עצמות לחיים גבוהות ועיני שקד חודרות.

"אמא שלי מארגנת לי את הכל.." הוא אמר. הוא התעסק בדברים שהביא עמו, מסדר את חפציו באיטיות וקפידה יתרה, כאילו שמישהו שם לב. הוא הספיק להשתעמם מסידור חפציו ועבר לשחק במנורת לילה שלי, הוא הדליק, כיבה, הדליק, כיבה. ממילא באור יום כזה לא מבחינים בזה.

אני ושמעון למדנו ביחד עוד מימי ילדותי שזה אומר שאני מכיר אותו מגיל 6,  חברים של ממש. בתחילה שמעון אמר לי שהוא לא התקבל ל-"מקור התורה". אמרתי לו שיסיר חששות מליבו, וצדקתי בדעתי, בעזרת כמה מרשרשים הכל טוב ויפה, הוא התקבל.

שמעון עמד בסמוך למיטתי ומדד חולצות חדשות שקנה אמש.

"איך החולצה?" הוא שאל אותי. ידי האחת עוד נותרה תלויה באוויר, מחכה שאכניס אותה אל השרוול המיותם. הסתכלתי על חולצתו, היא הלמה אותו בצורה מאוד יפה.

"מאוד יפה שמעון, מאיפה?" החמאתי לו ושאלתי אותו. סקרתי את חדרי, תוך שעיני תרות אחר משהו חדש לפנימייה.

במוחי ערכתי השוואות בין חדרו של שמעון לבין חדרי:

'מה אתה בכלל משווה בינך לבינו? אבא שלו מבוסס ועשיר ואבא שלך לא.'

'אז מה, יש גם הורים עשירים שילדיהם מקופחים, כמו הילדים של גרשון וחווה השכנים'

'הם נדירים, אבא שלך טיפה נזקק למתנות בשר ודם, לא?'

הסטתי את נתיב מחשבותיי למקום אחר, קנאי קטן אולי הייתי, אבל השתדלתי לשמור את זה פנימה.

לעומת זאת. שמעון תמיד שיבח כל דבר שנמצא אצלי בבית, וכמו שאתם יודעים, אפשר לזהות דוק של קנאה בקולו של המדבר עמכם, זיהיתי את אותו שמץ הקנאה, הוא היה כה חודר ומציק. למשל כשקניתי את נעלי הטימברלנד שלי דודי אמר לי.

"נעליים יפות, תתחדש" הוא הסתפק באמירה מכלילה.

צבי חקר אותי שתי וערב, מהיכן קניתי, איפה החנות, כמה עלה, למסקנה: הוא התעניין.

שמעון בא אליי עם פנים די חמוצות שלא אפיינו אותו ואמר לי. "הם מגושמות מדי, זה לא יפה בכלל" הפלא לא היה באמירתו. שיפי הייתה כל ערב נוהגת לשבת ליידי ולחלק לי טיפים, הערות, הארות, כעיקרון היא רצתה להעשיר את ידיעותיי. נזכרתי שהיא אמרה לי דרך לגלות באדם שמקנא בך.

"ראשית.." ככה היא אמרה. "תבחן את סבר פניו: אם הם מחויכים באמת, אז הוא דובר אמת, אבל אם הבן אדם מולך טיפה מריר תדע שיש סיכוי שהוא גם מקנא" דמותה הקורנת צפה בתאי זיכרוני במטושטש, מעומעם כזה ברקע סגלגל. הכל שב אליי ונזכרתי בהמשך דבריה. "ואם הבן אדם אומר לך שזה ממש לא יפה ואחרי שבוע אתה מבחין שגם הוא נועל את אותם הנעליים תדע שזה בן אדם קנאי לכולי עלמא!"

ניערתי את ראשי לצדדים.

דיי!! גערתי בעצמי. איך אני מרכל על חברי הטוב ביותר. אינסטינקטיבית עיני חיפשו את נעליו של שמעון, כאילו ששכחתי.

הייתי בהלם. אומנם הפרשייה עם הנעל קרתה לפני שנתיים, אבל זה היה אותו הנעל, אותו דגם.

שמעון קנאי—הרהרתי חצי ביגון חצי בצחוק מאולץ. הסתכלתי עליו באדישות ואמרתי לו.

"אתה מתכוון לבוא לישיבה?"

הוא הסתפק בהנהון ראש. החדר נהיה חנוק, אולי תכולת החמצן תמה, ביד אחת הסטתי את הוילון, החזרתי את החולצה שהייתה זרוקה על המזוודה לתחתית הארון, באיטיות, והנחתי את החולצה השנייה על הקולב באיטיות יתירה. נותן לדמות שראיתי בחלון צ'אנס...

זו הייתה דמות מוכרת- דמות מוכרת זה לא מחייב שמכירים את הבן אדם- דמות מוכרת זה אומר שאולי אני מכיר את אותה הדמות- דמות מוכרת שראיתי אותה בטווח השבוע האחרון שאולי זה הרב שבחן אותי- דמות מוכרת- דמות מוכרת- דמות מוכרת - - -

לעזאזל עם זה-

מי זה הבן אדם שיושב על הספסל וקורא עיתון בנחת?

ממתי בכלל קוראים עיתונים באמצע רחוב?

חזרתי שוב לחלון, הסתכלתי בדמות שוב. מיקדתי את מבטי על אותו אדם שישב על הספסל, רגל על רגל ופיח הסיגריה מיתמר מעל ראשו. האדם יישר את צווארונו, קפאתי במקומי.

הוא הביט ישירות אליי.

------

הוא ישב בחצר הציבורית. על ספסל עץ מזדמן, מביט בעוברים ושבים בשתיקה, משקפי השמש נחו על בלוריתו הדלילה ומבטו היה חתום.

הוא הביט בצג הזימונית שלו, הרכיב את האוזנייה לתנוך אוזנו הימנית.

-"כן.."

-"איפה אתה?"

-"כאן, אצל פורטל"

-"אתה בולט בשטח?"

-"כן, הלבוש שלי די שונה"

-"תגיע אליי בהקדם, יש שינוי בתוכנית"

-"מה פירוש?"

שתיקה.

-"הלו!!!"

-"אמרתי משהו, תגיע הנה"

הוא שמע איך הקו מתנתק. מביט בזימונית פעם שנייה, מרים מבטו בפעם האחרונה לתקופה לא ידועה לבית בקומה שנייה, הבית שעציצים מקשטים אותו.

מבטו נצלב עם מבט הילד מולו.

הוא מייד הרים ידו למשקפי השמש, הורידם והסתיר את עיניו. ופסע נמרצות אל הרכב.

הוא הוציא מכיסו את שלט הרכב, לחץ על הכפתור ונכנס פנימה.

הרכב נבלע במדרון הרחוב, המוזיקה השקטה לא נתנה לו רובד מרגיע. הוא הסתכל סביבו בחשש.

חששו היה שהילד יזמין משטרה. אך גם אם הילד יזמין הוא יוכל לטפל, גם בילד וגם במשטרה. הוא השתיק את מחשבותיו וזנח אותם, ריכוז מקסימאלי זה מה שהוא זקוק.

הרכב חרק בפתח בניין רב קומות, הוא יישר את חליפתו יצא מן הרכב וניגש לשער הברזל.

מודעות-

פרסומות-

כרזות-

זאטוטים-

צעקות---

הכל התערבל במוחו כמו בטון בתוך מערבל של משאית.

'אני לא מפוכח' ידע ללא ספק. חוסר הוודאות במה שעתיד הביג בוס לומר לו גרם לו לחזור לרכבו.

טיפה לישון ולאגור כוח ובעיקר, בעיקר להיות מרוכז מולו במאת האחוזים.

הוא הסיט את מושב הרכב לאחור עד קצה היכולת. זה כבר נהפך למצב שכיבה, הוא שכב על גבו, צמצם את שמורות עיניו שכמעט ונעצמו.

"ט-ט-ט-ט-ט-ט-ט-ט-ט-ט"

הוא הביט בזימונית. הוא לא היסס, את האמת, זה בכלל לא היה באפשרותו, הוא ענה מיד.

-"כן.."

-"אתה מגיע?"

-"אה.., כן. אני כבר אצלך!"

-"אני מחכה, זריז!"

הטון בו דיבר הבוס חצה קווים אדומים, הוא התנהג אליו כמו אל כלב שליחויות. הוא נפגע, לראשונה חש עלוב, מושפל, הרגיש זבל מהלך בשתי רגליים.

להתנקם בבוס? לא אפשרי, בעצם כן. אבל זה לא הזמן.

הוא נכנס אל תוך הרכב מהול באימה מפני הבוס ויצא חדש, ללא קמצוץ פחד. גוו היה זקוף וראשו לא היה מורכן, כתמיד.

הוא דפק בדלת המשוריינת דפיקות קצובות.

הבוס פתח את הדלת עם חיוך. "ברוך הבא.." ופרש ידיו כאומר לו להיכנס.

הוא נכנס. מחכה לדברי הבוס.

הבוס התכנס בתוך עצמו. קרס אל תוך כורסת העור אם זה בכלל כורסא זה נראה כמו 'מיני ספה' וצפה בו.

הבוס פתח. "רוי מנסיקו, צמד המילים שמפחיד המון אדם, מעורר בהם פלצות, למעשה הם לא מפחדים מרוי מנסיקו האיש שמטייל סביבם ברחוב, הם כלל לא יודעים את שמו של הרוצח".

רוי ישב על הכסא בדריכות. לסתותיו התהדקו בחוזקה ועיניו נהפכו לעיני רוצח, אטומות, ריקות מכל מבע אנושי, החדר לבש מעטה אפרורי. רוי חיכה לשורת המחץ שהבוס מתכונן לתת. הוא לא נתן לעצמו מרחב לחשוב, לנדוד במחשבותיו- הוא התעמק במילים שהבוס אמר בארסיות.

הבוס הבחין שרוי  נראה מהורהר. "קרה משהו?"

רוי משך בכתפיו.

הבוס הוציא את שלט המזגן מהמגירה והדליק אותו. הזמזום המוכר שהמזגן פולט בדרך כלל בתחילת פעולתו התחיל. רוי נשאר אדיש, מנותק מהסובב.

הבוס נסה למשוך את תשומת לבו של רוי בתחבולות שונות, ללא הצלחה. הוא ידע שיש דברים שנסתרים ממנו, רוי לא שש לספר על תלאותיו.

מה שהספיק לספר זה שאביו נרצח באוזבקיסטן לפני חמש-עשרה שנה באכזריות על ידי המורדים בממשל, הוא הספיק לגדול בפנימיות ובבתי יתומים ברחבי העולם, נפשו התחשלה במשך השנים, הוא לא חת מכלום ולא בחל משום דרך להרוג את קורבנותיו. הוא ראה איך זורקים את אביו מגג בנין ומבצעים בו לינצ', הטראומה נחרטה עמוק בלבו, כלפי חוץ הוא היה נראה אזרח מן המניין אבל לבו געש כמרקחה.

חלום אחד היה לו. והוא- לתפוס את רוצחי אביו ומשם הוא כבר יידע איך להמשיך, קודם לתפוס אותם רצה, רצה? סליחה על העדינות, אבל בכל פעם ששמו של אביו הוזכר שפתיו העלו קפץ ועיניו ירו ברקים, מספיק היה להביט בו ברגעים כאלו וחלחלה הייתה עוברת בבשרכם.

הבוס הביט בו במבט חלול. "רוי, אתה בסדר?"

שתיקה.

קולו נהפך לרך יותר. "תקשיב, חבל על הזמן שלנו!"

הוא תקע את עיניו בתוך עיני הבוס במבט של 'מה אתה רוצה?'.

הבוס לא נרתע. הוא המשיך. "תראה רוי, אני יודע שאתה טיפה מסובב"

רוי עיקם את שפתיו, חיוך מאולץ? לא יודע, זה לא נראה חיוך ופלט גל צחוק קטנטן.

הבוס לא שבר את הכלים, רוי חשוב למערכה שהוא בונה, התשתית כבר מוכנה המכונה שקוצרת ראשים באופן אוטומטי זה רוי ולא אף אחד אחר.

חברו של הבוס אהב לומר. "לרוי יש שכל של ציפור אבל הוא יורה כמו מלאך". איזה מלאך יורה? מסתמא מלאך המוות אבל רוי באמת היה כוונת מהלכת הוא היה רואה כמו נץ שמשחר לטרפו, אם הוא היה בצבא היה מעפיל שלב אחר שלב במהירות מטורפת.

הבוס שלח מבט לא מוגדר לרוי. הוא כבר היה באיזון. הבוס אמר. "רוי, אני חושש שאם יעלו על עקבותיך תמסור את כל אנשי קבוצתנו".

לרוי התחשק להטיח בזעם. "פתאום אנחנו קבוצה? אחרי כל הסיבוכים או יותר מדויק, כמעט סיבוכים אתה נזכר להחמיא?" הוא התאפק, הנהן בראשו ופלט. "אההה" לא מחייב.

הבוס לא עצר. "אבא שלך תמיד לחם בגבורה, הצדק והיושר היו טבועים בדמו" היה נדמה כאילו הוא קורא זאת מתוך ספר, אבל הוא לא. הוא דרך על יבלות כואבות ורגישות. פגע בנקודות תורפה.

"אתה מכיר את אבא שלי?" צעק רוי בכעס. הוא קם ממקומו והתחיל לשוטט בחדר שידיו סגורות אחי גבו. הוא נראה כמו ארי בסוגר.

הבוס החליט לא לוותר. "אבא שלך לא היה מלשין! ואם אתה מתכוון להלשין אני אדאג שהלשון שלך תחתך" רוי צחק בקול. "נדמה לך שאתה מאיים?" תחושת השפוט והעלוב, התפוגגה. הוא הרגיש עליונות על הבוס.

"ראית אותי פעם מאיים?" שאל הבוס באדישות מעושה. הוא שחק באצבעותיו והקיש קצובות על המקלדת.

'למה אני טועה?' גער בעצמו הבוס.

הכבוד- - - - ורק הכבוד היה המניע שלו "לא להיכנע" שלמעשה הכניעה תהיה אות הניצחון שלו. אבל כמו שאתם יודעים שהשכל אטום והכבוד זה מה שרץ בראש אז אין סיכוי שכבוד הבוס 'ייכנע' לאדם כמו רוי.

רוי יצא בצעדים זריזים החוצה. "אתה תשמע ממני!!" אמר וטרק את הדלת.

הפעם הבוס חש במלכוד, לאן לפנות? לא ידע.

הוא ידע דבר אחד, אם היה 'נכנע' ואומר סליחה לרוי הוא היה ה-'ווינר' במשחק הכבוד.

צללית אפורה גלשה מבעד לחלון, זה היה ברור.

מי זה- - - - -

מה זה- - - - -

למה? - - - -

הוא תפס את השפופרת בידו וטלפן לשירותי האבטחה הקבועים שלו.

לאחר 10 שניות הוא החזיר את השפופרת למקומה באנחת רווחה.