ב"מוסף שבת קודש" של "יתד" האחרון (שבת הגדול תשסז) התפרסם קטע מספרו של ר' יצחק אלחנן גיברלטר, "ליטא לפני המלחמה". הספר הוגדר כ"מונומנטלי", אבל אלו מסוג המחמאות שניתן לצפות להם בעיתון. מטעמים שונים, לקחתי את המוסף לקרוא והסתכלתי במאמר. הוא באמת היה מעניין, עד כדי כך שקראתיו, מה שלא קורה לי לעתים קרובות. אבל אי אפשר היה שלא לשים לב לכמה בעיות. וזה הנושא שלי כאן.
אגב הדיון בבעיות שאיבחנתי בהן, כבר התחלתי לעסוק בבעיות של הכתיבה בציבור שלנו בכלל. עלי להדגיש כי הפרק שקראתי דווקא נקי, יחסית, מרוב בעיות אלו, כפי שיתבאר לקמן. אבל כיון שכתבתי, כבר דנתי גם בהן.
עוד יש להבהיר כי עד למפגש עם העיתון, לא ידעתי בכלל שיש כזו משפחה בעולם. מתוך קריאת הפרק, "מצות מהולות בבכי", נמצאתי למד שהיתה זו משפחה רבנית, והאב היה תלמיד חכם בליטא שלפני השואה, עבר עם בנו דרך מחנות הריכוז, ואחרי השואה הגיע לאיטליה, שם מתרחש רוב הפרק שלפנינו. זה אומר שיש כאן סיפור אנושי מרתק. והוא, לדעתי, מתבזבז בגלל הבעיות שאדון בהן כאן.
וכיון שהספר הרשים אותי, מה שלא קורה לעתים קרובות מאד, אני מציין כי הבעיות שאדון כאן הן אופייניות לא לספר זה בהכרח, אלא לספרים היוצאים אצלנו בשפע, ספרי "הגדולים" למיניהם. הפרק שקראתי היווה נקודת מוצא. הוא אינו סובל מן הבעיות החמורות יותר שאזכיר לקמן, לא כולן.
א. מדוע כותב אדם ספר? מפני שהוא זקוק לכסף, או לכבוד? יתכן שיש בזה גם "לשם שמים". להנציח את קהילתו, או את זכר הימים האלו כדי שזכרם לא יסוף מתוך זרע עם ישראל.
מסתבר שאין פסול במניעים "גשמיים". אבל צריך שהם לא ישפיעו לרעה על הספר. כאשר יש יותר מדי תיאורים על קדושת המחבר או אביו או כל דמות שהיא יקרה בעיניו, זה הופך למצועצע מדי. ולצערי, בעולם רב המחמאות שלנו, במיוחד בתחום הספרות (הליטאי לפחות, ומסתבר שעוד יותר מזה החסידי), זה יכול להתרחש עד מידה מעוררת בחילה.
סליחה על הדברים החריפים האלו, שאינם חלים דווקא על הספר שלפנינו. אבל כאשר משובצים בספר משפטים שכל תכליתם לספר עד כמה אדם פלוני היה "גדול", בהתמדה, בזכרון, ביראת שמים – זה לא נעים. מי שרוצה להביע רעיון, שיספר סיפור שממנו ניתן להסיק את הדברים. ניסוח הדברים במפורש מעורר תחושה של אי נעימות, כאילו האדם ההוא זקוק שיפרסמו אותו בכוח.
את הלקח הזה משום מה ה"סופרים" החרדיים שלנו אינם יודעים. וחבל מאד. (כוונתי למחברים, ולא לאנשי מקצוע בתחום, כמו הרב וולך שאזכיר לקמן).
ב. ההיסטוריוגרפיה. המילה המודרנית הזו באה לציין את ההסתכלות החרדית המיוחדת, שמתעלמת מהרע ומוסיפה על הטוב, לפעמים בניתוק מן המציאות.
יש מילה בוטה יותר ומובנת יותר. "שיכתוב".
ג. שגיאות תחביר, ניסוח וכתיב. מה לעשות, אצלנו לא לומדים, באופן עקרוני, לימודי חול. מעטים נחנו בכושר התבטאות, מה גם שזה דבר שצריך בדרך כלל ללמוד ולטפח. אין הרבה "מאיר ברעמים" אצלנו.
השגיאות מצויות ללא סוף. אין "התאמה של מין ומספר". ("זה היה דמות מפוארת"). אין ידיעה בדבר עדין יותר, ניסוח קריא ומעניין.
ואם הפרק שאותו אני מנתח כאן, לא בעדינות, הצליח לרתק אותי, זה לזכותו, למרות החסרונות האלו.
דוגמאות שמצאתי בפרק
1. ביקורו של הרב מישקוסבקי, אז הרב מקריניק, במחנה ההצלה. לאחר התיאור, שרובו מלא סיפורים על לימוד, מוסיף המחבר כי כאשר הרב חזר לישראל, הלל מאד את אביו, גיבור העלילה, שהוא "גאון בתורה מליטא ובעיקר הישרות" ושידע לפסוק מהגמרא ומהרא"ש לפי ההלכה (עמ' 10).
דוגמא בוטה יותר: "אבא היה כל כך מקודש בין אנשי הקיבוץ החרדי במקום ושאר אנשי המחנה שלא ידעו מה לעשות עבורו מרוב אהבה" (עמ' 11 טור שמאלי).
הדוגמא הזו עדיין מביאה איזה תוכן, ולכן היא יצאה מכלל מה שהייתי מכנה "המחמאה הריקה". אולם כיון שיש כאן כלל ללא דוגמאות מיידיות, הוא עושה רושם עקר ומרוח. (אולם מייד בפסקה הבאה יש סיפור על מה שהתאמצו אנשים עבור האב בחיפוש הדסים, כך שיתכן שזה כבר סיפור ממש עם הקדמה, ורק החילוק לפסקאות גרם לתחושה של "מחמאה ריקה").
אלו דוגמאות שנועדו להציג נטיה אופיינית: הצורך העצום בהסכמות בציבור שלנו, ואכן הן ממלאות כל ספר בזמננו. הקורא לעולם לא יוזמן להתרשם ישירות מאיזה דבר תורה עמוק של הגיבור. (ואפשר לחשוב על סיבות שונות לכך). יש רק "שבחים" ו"הסכמות".
סבורני שכמה שמקצצים בנטיה זו, מוטב.
(הפרק שלפני היה דווקא עם יותר "בשר" של עובדות מאשר שבחים סתם. התופעה ניכרת בחולניותה – שבחים ללא שום תיאור עובדתי, הרבה מלל שממלא לפעמים דפים בלי לומר כלום – בספרים חדשים על "דמויות הוד", כגון הספרים על הרב שך, שכמעט אינם מכילים שום סיפור עובדתי אלא בעיקר שבחים שאמרו עליו. אבל אני חורץ את משפטי זה לפי מיעוט דפים במיעוט ספרים שראיתי ולפי החשד שאני כותב כאן - ואשמח להתבדות).
2. היסטוריוגרפיה - פסילת ה"אחר". כך למשל מספר המחבר כי באיטליה היה "רב מהארץ במסגרת המזרחי". מסתבר שלאחר פסילה זו כבר אין מה להוסיף, אבל בכל זאת צריך לספר משהו בקלונו. ולכן נאמר שהיה מקל בגיורים – הנושא הבעייתי ביותר של עם ישראל היום.
יתכן שכל זה נכון. עובדתית. אבל הרושם שלי הוא שיש כאן כתיבה מגמתית ואופיינית מאד. האם הרב הזה היה מלא אך ורק בשלילה, והאם לא היה צד כלשהו לקולות שלו? (אילו היה חרדי, האם לא היו משבחים את ה"כוח דהיתרא" שלו?) ואם טעה ונכשל, בשוגג או במזיד (מה שקשה להעריך לפי הפסקה הקצרה) – האם זה בגלל היותו מזרחי?
קורא חרדי אופייני ישיב מייד בחיוב על כל השאלות האלו. אבל היא הנותנת! האם זה בגלל שכך היו פני הדברים, או בגלל שכך אנו רגילים לצפות?
3. היסטוריוגרפיה – אידיאליזציה של העבר. "וזאת לדעת "עם הארץ" בליטא היו שומרי תורה ומצוות בתכלית, ונתנו כבוד לתלמיד חכם, הם הרגישו עצמם לפחותי אדם שלא זכו ללמוד, ..." (עמ' 11 למטה).
האמנם?
4. הפרק מלא בטעויות לשוניות מסוגים שונים. איני יודע אם להרבות לצטט. בכל אופן, אני רוצה להדגיש שכוונתי היא לתועלת. אני משוכנע שהמחבר פשוט לא ידע עברית מספיק ולא היה רגיש מספיק לעברית כתובה כדי להכיר את הכללים האלו.
"בעיה השניה העיקרית היתה" – חסרה ה' הידיעה. היה מקום ללמד זכות שזו טעות הקלדה (וגם אז: מדוע לא היתה הגהה?). אולם התופעה חוזרת על עצמה. "טעם העיקרי" וכיו"ב. האם המחבר הוא חדש בארץ ויליד רוסיה, שבה אין ה' הידיעה כלל ולכן אין רגישות לשימוש באביזר לשוני זה? ואולי הספר נמסר להקלדה למישהו שאינו רגיש לכך ולכן טעה?
"זה היה דמות מפוארת".
"המחנות האיומות".
חסרים סימני פיסוק. נקודה בסוף מילה. נקודותיים לפני רשימה או ציטוט.
"וזאת לדעת "עם הארץ" בליטא היו שומרי תורה ומצוות בתכלית, ונתנו כבוד לתלמיד חכם, הם הרגישו עצמם לפחותי אדם שלא זכו ללמוד, ..." (עמ' 11 למטה).
המשפט עוד נמשך הלאה והלאה, פסיק אחר פסיק, ללא נקודה למנוחה. ואולי המחבר, כמו רבים אחרים אצלנו, אינו יודע שפסיק אינו זהה לנקודה של סוף משפט?
נראה לי גם שכאן פועלת גם החשיבה הישיבתית, שמורגלת לניסוחים ארוכים מאד. אבל גם בכתיבה הישיבתית יש מקום לשיפורי ניסוח, וכל שכן בכתיבה סיפורית!
והניסוחים. הוי, הניסוחים האלו. "הבכי היה שם נוראי". יש כה הרבה דרכים לומר זאת בצורה עברית תקינה. ואני מדגיש כי הכנות שבתיאור הזה מצליחה להגיע לקורא, לפחות אלי, גם מבעד לניסוח ה"נוראי". אבל למה לקלקל כשאפשר לתקן?
"אבא היה כל כך מקודש בין אנשי הקיבוץ החרדי במקום ושאר אנשי המחנה שלא ידעו מה לעשות עבורו מרוב אהבה" (עמ' 11 טור שמאלי). לעיל כבר הובאה דוגמא זו בהקשר אחר. ניתן לחשוב על ניסוחים אחרים כדי לבטא אותו רעיון. למשל, להשתמש בלשון פעיל במקום סביל. לכתוב בעברית מדוברת וקריאה (בעיה בפני עצמה!). למשל:
אנשי הקיבוץ החרדי במקום ראו באבא אדם מקודש. הם כל כך אהבו אותו עד שלפעמים לא ידעו מה לעשות עבורו מרוב רצון לתת לו". ואז אפשר להוסיף: "וכאשר נמצאה להם ההזדמנות, הם חשו לשרתו, בתחושה שהם זוכים לדבר גדול. לדוגמא, פרשת ההדסים" וגו'. זה עדיין ניסוח שלוקה בבעיות, בעיקר, לפי הרגשתי, בגלל העיסוק הישיר במחמאות, אבל זה עדיין קריא יותר מהמקור...
או:
"בהמשך פגשתי חבר יקר כלבבי הידוע היום בארץ כתלמיד חכם גדול, הרב ישי מנדל שיחי', כל יהדות הונגריה היו רק כעשרה חודשים במחנות האיומות ולפני כן עוד למד בישיבה הוא ידע ללמוד דף גמרא לבד. התחלתי ללמוד איתו והתחברתי אליו שהיה כולו יראת שמים וכליל המידות והמעלות, הוא עלה אח"כ עם הנערים לארץ ונכנס ללמוד בישיבת לומזה וגדל לתלמיד חכם גדול." (עמ' 12).
שתי נקודות בפסקה כה ארוכה! שוב, נראה לי שהמחבר פשוט אינו יודע שפסיק אינו סימן מפסיק בין משפטים... (וזו תופעה מצויה מאד בספרי אחרונים בלימוד).
הקטע הזה לבדו ממחיש בהצלחה את כל הבעיות שתיארתי קודם. שימו לב לכניסה של משפט צדדי – " כל יהדות הונגריה היו רק כעשרה חודשים במחנות האיומות" – שלא ברור אפילו מה הוא בא לומר (שהוא, כלומר ישי מנדל, כמו כל יהודי הונגריה, הספיק להיות רק עשרה חודשים במחנות? ולכן? מה זה בא לומר? לכן פחות הושפע? שזו היתה סייעתא דשמיא? הכל אפשרי ואיני יודע מה המחבר רוצה לומר. ואולי הוא לא גמר בדעתו מה הוא רוצה לומר, וכיון שנזכר דחף שם את המילים האלו? גם זה אפשרי, וזה לא טוב. אחד הכללים בכתיבה הוא לדעת מה רוצים לומר בכל מילה וכל שכן בכל משפט, כי כל המוסיף גורע).
אפשר היה לנסח אחרת. לדוגמא:
"היה חסר לי חבר ללמוד. ובסייעתא דשמיא מצאתי חבר יקר, שהיום ידוע כתלמיד חכם גדול. היה זה הרב ישי מנדל. עוד לפני שהכרתיו כבר ידע ללמוד דף גמרא לבד. לפני שהגיע לאיטליה, כבן ליהדות הונגריה, היה עשרה חודשים במחנות האיומים. עכשו הגיע אלינו – והתחברנו יחד. הוא היה כולו יראת שמים, כלל המידות והמעלות!".
האם זה לא עדיף? קריא יותר? ברור יותר?
פתרון אפשרי
הזכרתי לעיל את הרב וולך, מחבר ביוגרפיות ידוע ("מעילו של שמואל" ועוד הרבה). ההשקעה בשכירת מחבר כזה אינה זולה, אבל התוצאה מדהימה את קוראיה.
האם חסרים עורכים בציבור שלנו? ראו כיצד שינוי קטן שנעשה תוך כמה דקות יכול להפוך קטעים בעברית כמעט לא מובנת למשהו קריא, פחות או יותר. ולא תמיד צריך מישהו מקצועי. יש הרבה שיש להם כשרון כזה, וחלקם לא עשו בו שימוש עד שנזדמן להם.
הבעיות שמקשות על העסקת עורך הן כאלו:
א. מחסור בכסף.
ב. אי מודעות לבעיה.
ג. חוסר מוכנות של המחבר שישלחו יד ולו במילה אחת שיצאה מפרי עטו.
עד שלא תהיה מודעות לבעיה, ימשיכו להתפרסם ספרים כאלו. הספר של הרב גיברלטר, מהמעט שקראתי, נראה לי באמת ספר מעניין. כזה שאילו היה כתוב וערוך אחרת, הייתי אפילו קונה אותו הביתה.
חבל.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
תיקון הגהה קל, לא היה אפשר אחרת לאחר קריאת הדברים
תוקן על ידי - ymy33655 - 10/04/2007 15:35:58
