אמנות? השתגעת?

כן רבותי.
החלטתי לחשוף את עצמי.

הגיע הזמן לומר את האמת. יש בי נטיה מודחקת. כל השנים ברחתי, אבל עכשיו אני עומד מול האמת, וגם אומר אותה.

יש לי חיבה לאמנות.

אני מקנא בילדים שלי שמותר להם לשחק בפלסטלינה, לגזור ולהדביק. לי אסור, אני אברך, וזה לא בשבילי.

כשהייתי קטן כל כך רציתי להכנס לחנות הזאת, שמציעה ניירות ודבקים ומקלות וחומרים, ולא יכלתי. אף אחד לא הסביר לי למה, אבל האוירה היתה כל כך ברורה! אמנות? השתגעת?!

ועכשיו, מה אני רוצה ממכם?
שתסבירו לי, למה אני טועה כשנדמה לי שאוירת המוסכמות החרדית, החודרת לכל פינה, ורובצת על כתפו של כל מי שמחפש לעצמו מקוריות ושוני מסוים בדרך חייו, מתחילה כבר שם כשמחליטים לדכא כל דבר שבעני הבשר של יוצרי המוסכמות אינו "רוחני" מספיק.
כשפוסלים ספר מהכשר בוועדת הרבנים לעניני קריאה כי אין בו מוסר השכל פשטני וגס ("ומאז ברווזי עזר לאמא"), נועלים את מוחו של הינוקא, ומסבירים לו שהיופי שהוא מצא באיזה משפט יפה אך עמום משהו, הוא הבל ורעות רוח, בעצם חוסמים את רוחו של המסכן.
אוירה זו, היא גורם משמעותי מאוד לכך שכעבור עשר שנים, נקבל אדם סתום ובלום, שההישג הגדול ביותר שיוכל לצפות לו, יהיה השתלבות מוצלחת בעולם בינוני (או פחות) תחום ומוגבל בגבולות ידועים מראש.

_________________

http://blugermagid.blogli.co.il/ 

הרב מיימוני
נדמה לי כי החברה החרדית גם סלקטיבית באישור או הכשר לאומנות,
מוסיקה למשל- שהיא הרי גם אומנות לא?- מקובלת ומותרת ונדרשת. גדולי האדמורים -עד היום הזה עוסקים בקומפוזיציות או מחזיקים קומפוזיטורים  ליצירות מוסיקליות

פנדורית

מסכים עם כל מילה.

לגבי מה שהצעתי, כבר איני זוכר את ההקשר. אבל לא באתי לומר שזה תחליף ליצירתיות, אלא שזה מתאים לגיל הזה.

אם אחזור ואסכם מה שנראה מכל מה שנאמר כאן ומה שראוי לומר ומה שהוספת, אז יש כאן כמה בעיות:

א. אין לכאורה לגיטימציה להיות יוצר על פי המקורות שלנו.

הבעיה הזו מתחלקת לשנים.

ראשית, מפני שהעמדה הרשמית שלנו היא "רק תורה".

שנית, מפני שבאמת אין לגיטימציה במקורות לרצון האדם ליצור. המקור הראשון שמוכר לי שעוסק בכך ומצדיק זאת הוא הרב סולוביצ'יק ב"איש האמונה" על דמותו של "איש ההדר" היוצר.

ב. יש בעיה חברתית, כפי שציינת.

ג. ויש את ההפנמה. כאשר אדם חש שאין לגיטימציה בתורה, ואין לגיטימציה בחברה, האם הוא יהיה מסוגל להרשות לעצמו למלא את משאלת ליבו להיות אמן יוצר?

מצד שני, האם ברוב החברות יש מקום ליצירתיות כזו? אולי היום, במדינות מסויימות, אבל סבורני שברוב שנות ההיסטוריה דרכם של אמנים להכרה ולפרנסה מעולם לא היתה קלה. רק היום...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

פנדורית,
כמה נכון.

שמעתי את הטענה הזו מפרופ' לב המנוח.

מיימוני,

דווקא המשפט שלך: "סתם כך, מה מפריע לך לקנות חומרי גזירה והדבקה ולשבת עם הילדים? האבא ייהנה והם ייהנו." מבהיר באופן מצוין את כוונתו של פותח האשכול. להציע לו להסתפק בלשבת לגזור ולהדביק עם הילדים זה יותר מאכזרי, זה בעצם לזלזל ברצון העמוק שלו לאמנות אמיתית. אמנות שהיא הרבה יותר גזירה והדבקה, אמנות שיש בה אמירה, שהיא מעוררת לחשוב, שהיא ביטוי של הנפש הפנימית.

אמנם הוא ציין את הגזירה וההדבקה של הילדים כאפיזודה מעוררת קנאה, אבל מושא הקנאה הוא לא ביצירות הקרטון הצבעוניות הספציפיות שהם עושים, אלא בעובדה שלהם מותר ליצור, ולו אסור.

להציע לו לשבת איתם זה לעג לרש.

ופותח האשכול צודק,
אברך שביום בהיר יחליט ללמוד ציור בשמן, יזכה למבט נלעג (או יותר גרוע, ע"ע "שמי הוא אשר לב"\חיים פוטוק)..
כמעט כל תחומי האמנות, בציבור החרדי, מקוטלגים אוטומטית כתחומים של בנות.

אבל,

תמיד אפשר למצוא את האינדיווידואליסטים, שלמרות כל הדעות הקדומות הולכים אחרי נטיות ליבם ועושים את מה שהם אוהבים. הם אמנם מסתכנים בתמיהת הסובבים, אבל זוכים בסיפוק נפשי, ואם הם באמת יהיו טובים, אולי עוד 4-5 שנים הם יזכו גם לכתבת פרופיל במדור "מעשה אמן" שבעיתון "משפחה" -:)

מכל הכותבים אני מתרשם שעניני האומנות זה רק לית המקדש--ורק ע'י בצלאל בן אורי בן חור.
יש 'חרם הקדמונים' לעסוק באומנות? יש סעיף בשו'ע--נגד זה? במה שונה האומנות מכל
השטויות שאנו עוסקים בהן יום יום? יותר טוב לרכל?

ובעיקר יש לעמוד על צבעו הלבן.

ולפי דרכינו למדנו, דמאז שקלקלו השחורים התקינו שמי שגובר יצרו עליו ילבש לבנים ויעשה מה שליבו חפץ.

אילפא

יישר כוח על הסיפור המעניין, יש לעמוד על ענין הקסקט.

סיפור אישי.

לפני כעשור וחצי בקרתי באחד המוזיאונים הנחשבים ביותר בבירה הבריטית, רוב יצירות המוזיאון הם מוצגי אומנות לתפארת אמני המאה ה-16 והמאה ה-17, ביקור מומלץ לכל מבקר לונדוני מצוי.

באחד החדרים נתקלתי ביהודי חבוש קסקט לבן שהשתלב להפליא עם זקנו המלבין והקצוץ, בוחן ברצינות מוצג אחר מוצג, ופעמים אף רושם לעצמו רשימות כל שהם בפנקס קטן, תוי פניו היו מוכרים לי, לאחר מאמץ קל זיהיתי אותו ונגשתי לברכו לשלום.

היהודי היה לא אחר מאשר ראש ישיבת חברון הרב שמחה זיסל ברוידא ז"ל.

הוא הביט בי כמופתע ואמר לי 'אילו הייתי יודע שאתה כאן היינו מתחילים את הסיור בצוותא ככה היה לשנינו יותר מענין...'


קירבת משפחה יש בינינו לפיכך הרגשתי בנוח לשאלו משהו בסיגנון של "לא ידעתי שהראש ישיבה מתעניין באומנות,"

אינני זוכר את תשובתו המדוייקת והארוכה, רק את המראה המקום שלה לא שכחתי זמן רב, הוא הפנה אותי בין השאר לספרו של קאסירר  'מסה על האדם', חלק ב' ובו הוא מתאר את ההשתוקקות הנפשית של האדם המשכיל לאומנות בסוגיה השונים [כמובן מהצד הפסיכולוגי]. יחד עם ההיבט הערכי המאפיין יצירות שונות המסמלות את שעון הזמן והתקופה בה נוצרו ע"י האמן והשפעת סביבתו.
אינני זוכר את דבריו במדויק, אך את הרושם הכביר של השיחה הלא שגרתית הזו לא שכחתי ימים רבים,

אם תרצו אין זו אומנות...

חידוש

יפה אמרת, 'אצלנו' זו בושה להנות מדבר אחר מחוץ לסברה 'טובה'.
שח לי שכני, אברך יקר שלימד בשעות הפנאי אורגן לילדי תשב"ר, מכל מגזרי המשנה החרדיים באו ללמוד, מהגרעין הקשה אף לא אחד, כנראה, הוא הסיק, אצלם לא נולדים ילדים בעלי נטיה למוזיקה.
כשמישהו מראה שיר יפה שהוא עמל עליו, מה יאמרו? ביטול תורה! ישאל השואל למה ר"א אבן עזרא עסק בזה? טוב, אתה משווה את עצמך לאבן עזרא?
זכורני שכשהגעתי לרמב"ן על הפסוק 'וה' בירך את אברהם בכל' שכותב "בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים, וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא). והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה" הסתובבתי עם זה זמן ממושך, ועדיין הוא פועל עלי.

מיימוני,
תודה על התשובה הענינית והמפורטת.

כמה שורות קצרות:
א. נכון שהמחסומים הדרושים כדי לעקר אדם מאינדבידואליותו הם מורכבים יותר, אבל הביטוי הראשון של העריצות התרבותית, הוא הפילוח החד משמעי  של תחומי הענין בהם רשאי לעסוק הילד, לחשובים וערכיים לעומת בטלים ומיותרים. חלוקה זו, שעל פניה נדרשת מאדם ערכי, עשויה להפוך לכלי משחית בידי דעות וגישות נפסדות, אך נשמעות, לצערנו.

ב. ההתיחסות לילדים ותעסוקות ילדותיות היתה נקודה ספציפית, ואולי לא הרחבתי מספיק, אך כוונתי גם להעדרה המוחלט של האמנות מחיינו, בשם אותה חלוקה נבובה העשויה שחור ולבן בין חשוב מאוד לנפסד לחלוטין. כך לדוגמא, אם יש תמונה על הקיר בבית חרדי (ליטאי עכ"פ) הרי שאינה מראה ח"ו מהבלי העולם הזה, אלא תמונה של "והיו עיניך". הפגישה של ליטאי ממוצע עם עולם האמנות מסתכמת בכתבה ב"מגוון" הלועגת למיצג אמנות מופשט כלשהו, וממצבת את האמנות כהבל "גויי" גמור בדעתו של הקורא. אני באמת כבר לא מדבר על ציורים מופשטים, ששכן אדיוט כי יכנס לדירה יתמה תמיהה רבה עליהם ועל בעלי הבית, ולפיכך לעולם לא יגיעו אל הקיר, והס מלהזכיר אמנות פלסטית.

ג. הנקודה המתבררת בסעיף הקודם, מבהירה למה אני רואה את הקשר הישיר בין פסילת האמנות והנביבות הכוללת בה אנו שרויים. בעוד שהיה אפשר לצפות מאנשים שומרי דת, שיהיו בעלי רוח, המצב הפוך לגמרי. אדם חרדי הוא לרוב דווקא פחות רוחני. נכון, אורחות חייו עמוסי אמונה מוסר והלכה, אך שכלול הרוח, ונגיעה ברבדים עמוקים יותר של הנפש, נפסלים ומעוקרים ברגל גסה, מה שגורם בלי ספק לדעות ולהשקפות להתכווץ עד למינימום.

_________________

חו"ב

כמדומה שיש להבדיל בין:

א. אמנות במובן של תוצר האמנות (ציור, יצירה מוזיקלית, שיר וסיפור).

ב. היצירתיות שדוחפת ומאפשרת ליצור.

ג. החוויה.

כאשר נותנים לילדים להשתעשע בגזור והדבק (לא מYNET היישר לפורום, סמיילי), זו חוויה. זה מאפשר להם כמובן להביע יצירתיות וממילא לפתחנה.

נדמה לי שזה מה שעושים בכל גן ילדים.

איני יודע באיזו משפחה גדלת. ובעיקר - לפני כמה שנים. מה שמקובל היום למעשה בכל בית, אם זה אפשרי מבחינה כלכלית, לא היה מקובל כל כך בעבר.

המשחק הזה תורם מאד לילד, לא רק בתחום היצירתיות, אלא בפיתוח מוטוריקה עדינה ועוד.

***
הביקורת בחברה שלנו אכן חונקת לפעמים כישורים של האדם. ולא רק יצירתיות ומקוריות, אלא גם את המוכנות להציג שאלות ולבטא קושי.

אני שותף מאד למסקנה העצובה כי החינוך הישיבתי שלנו, במקרים רבים, פועל למנוע מהאדם לגשת נכון לבדיקת הנחות היסוד של עולמו ולימודו. זה בדיוק הפוך ממה שהוא אמור להשיג.

אבל זה לא מתחיל מגזירת ניירות ולמעשה זה לא תלוי בזה.

***
כאשר רוצים לתת לילד הקט סיפורים שמתאימים לגילו, ולא מזיקים, יש כאן בעיה קשה ואמיתית.

סיפור טוב, כלומר סיפור מרגש, חייב להכיל מרכיבים שאינם רצויים.

בסך הכל, העלילות המעניינות הן תמיד סביב מאבק. מאבק בין טוב לרע. אבל אי אפשר לכתוב על הרע בלי לתת לו איזה מקום בתודעה. והרי אין אנו רוצים שהילדים יכירו את הרע.

הבעיה מחריפה בגיל מבוגר יותר. לילד אפשר (גם אם לא רצוי לגמרי) לספר סיפור שבו יש טובים לגמרי ורעים לגמרי. אדמור קדוש שמברך והגוי מת, למשל, כי הגוי רשע ולכן מגיע לו למות. לפחות לפי הבנת המחבר.

אבל בגיל מבוגר יותר אנו חפצים שהילד יבין שהעולם מורכב מגוונים של אפור בין השחור והלבן. הילד או הנער למעשה זקוק להכיר עלילות על נערים שנתקלו בקשיים מפני שעלילות אלו מאפשרות לו לקרוא בשמות ולמצוא דרכים להתמודדות עם קשיים בעולמו שלו. למשל, סיפור על נער שמתלבט בקשיים בישיבה קטנה יכול לעזור לו לפתור בעיות שיש לו עצמו.

מצד שני, סיפור כזה מהווה הודאה שלא הכל בחיים חלק, ואפילו לא בישיבה.

האם יש דרך בינים? אני סבור שכן, אבל כאן קשה להגיע להסכמה על המינון הנכון. (אני יכול להמליץ על ספרי בקרמן. היא מצליחה בדרך כלל להעביר את המסר. באחד הספרים האחרונים שלה, מוישי, אחיו הבכור של שייקו המופלא, נקלע לקשיים לימודיים. לא יותר מדי, אבל קצת).

מצד שני, האם היית רוצה שילדיך יקראו, בכל גיל שהוא, ספר מסוגו של "דיוקנו של האמן בגיל צעיר"? (קראתי לפני זמן רב. אני זוכר שיש שם תיאור חי מאד של צעיר שגדל בחברה קתולית ונקרע בין תאוותו לחיים מודרניים רוווי הנאות לבין המחוייבות הנפשית שלו לדת, והתיאור שלו כיצד וידוי לפני הכומר על עוונותיו משחרר אותו הוא חזק מאד)?

***
סתם כך, מה מפריע לך לקנות חומרי גזירה והדבקה ולשבת עם הילדים? האבא ייהנה והם ייהנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו