הפנים, אותם פנים חלולות וריקות מכל מבע ורגש אנושי הביטו בי, ניסיתי למצוא בהם שמץ אדם, קמצוץ קטנטן שינתב לי דרך מילוט חיפשתי וחיפשתי- -
לא מצאתי.
זה פרצוף של פסיכופט בפוטנציה.
המחשבה ש-'מי הוא?' ויתר מזה 'מי אותו אחד ששולח אותו?' העיקה על שלוות רוחי וטלטלה אותי מצד אל צד. למעשה, האיש שמשחק שש-בש מולי הוא תפאורה מושלמת של אדם בעל זרועות ארוכות ויש לאותו אדם מטרה.
אבל מהי?
ניסיתי לרדת לשורש העניין. נתחיל מהתחלה:
אדם שיודע אם שיפי נרצחה? אין. למה שיפי נרצחה? לא ידוע. אז איזה תרחיש יכול לסדר את הדברים?
ידעתי שיש בידי קצה חוט. שחזרתי את מאורעות השבוע האחרון בחייה של שיפי.
בתקופה החופפת בין חודש לחודשיים לפני מותה של שיפי נהגתי כמו אידיוט להתחקות אחר עקבותיה בערבים ולהקשיב לשיחותיה עם חברותיה.
בימים האחרונים היא החליפה קרבות מילוליים עם אחת מחברותיה בטלפון, או- - - התחלחלתי במקומי לרגע לסיכוי האפסי שבכלל היא דברה עם אדם זר, ואם אפיזודה זו לא תתבדה אז עקבות הרוצח יוטבעו בחול הסמיך ששיפי הכינה לעצמה ואני- - -
מיותר לציין, שאין לי סיכוי בעולם לזהות את הרוצח השפל.
אז שוב, מה אני יכול להסיק מכך? כלום. הרגשתי שהחמצתי משהו, שפספסתי משהו שיוכל ליישר לי את המסלול מלא החתחתים הזה.
שיפי- - אני רוצה לראות את הפן השלילי שבך, היכן הוא מתחבא?
כי ברגע שאתה נלחם מול אדם, אתה יודע נגד מי אתה נלחם ואנה אתה בא. בסיטואציה כגון זו, אינך יודע מי אותו אדם, אם הוא נכנס לגדר אדם בכלל.
זה יכול להיות גם אריק השכן החביב, או שמוליק הזגג החייכן, וזה גם יכול להיות השטן במעטה דמות לא מוכרת.
אורות אדומים- ניידת סיירה ברחוב. זו הזדמנות פז להיפטר מהפרצוף הזה אחת ולתמיד.
או..
להרחיק את מקור המידע היחיד שיוכל לעזור לי בנוגע לשיפי.
התלבטתי, תהיתי מה עליי לעשות ברגע זה- עיניו היו זועמות. הוא אפילו לא לקח את מעיל העור הארוך שלו עמו ויצא מחוץ לקיוסק בצעדים מהירים.
אז זה העניין:
אותו האיש עומד להימלט מהמקום, הוא אולי פגע בשיפי, למרות שאולי, אבל יש לדבר משקל מכריע וכבד בפרשייה הלא מפוענחת הזו; הוא אולי פגע בעוד אנשים; זה כמעט בטוח. עד שהמשטרה תגיב לקריאתי, הוא כבר לא יהיה פה, המשטרה לא תמצא אותו. זה יהיה מאוחר מדי.
וגם אם הוא יצליח לברוח, מה יקרה אז?
הוא ראה אותי, הוא יודע היכן אני גר, הוא יודע איפה אני לומד- - הרגשתי שמישהו חדר לפרטיותי, הוא יודע הכל עליי, נתקדם הלאה: אם הוא מכיר אותי, הוא בטח כבר מדמיין שאני זה שהתקשרתי למשטרה, מה שלא נכון. הוא רצח את שיפי, הוא לא פוחד מכלום, זה מה שפרצופו משדר.
ומי המסמר שתקוע בגלגלים ומפריע לו בעבודתו?
אני.
הוא יחזור כדי לסגור איתי חשבון, לא? ונניח שלא, נניח שהוא החליט להניח לנפשי, אני יחיה במקרה הטוב, בפחד מתמיד, אני יהיה מתוח וחסר מנוחה בלילות, ובימים אחפש את פניו בהמון. אולי זה יהיה הנקמה המתוקה שלו, ואולי הוא ירצה לעבור שלב, לטפל באבא או באמא.
לא, אני לא יכול לתת לזה לקרות. אני חייב לעצור אותו עכשיו, תיכף ומייד.
איך בדיוק?
זה מאוד נחמד לרצות למנוע ממנו להימלט, אבל בואו לא נתנתק מהמציאות. מה אני כבר יכול לעשות לאדם מבוגר? לבעוט לו בקרסול ובמקרה הטוב לשרוט אותו בפניו? לא, זה לא פיתרון, אני צריך להיות קצת יותר חכם.
הרעיון המתקבל על הדעת בשעה זו: לעקוב אחריו.
זה נשמע אבסורדי ומגוחך, אבל תעשו אחד ועוד אחד, אם הוא יצליח להימלט התוצאה תהיה: פחד, אימה מזוקקת ובלתי נגמרת, עד שיתפסו אותו, מה שיכול גם לא לקרות לעולם.
לעקוב אחריו- להידבק לו על הוורידים זה אופציה הגיונית, אם מכלילים את האופציות הבלתי ניתנות למימוש בעליל אז כן, זו האופציה היחידה שנותרה עם סיכוי להצליח.
אעקוב אחריו מתוך רכב, אקח משימי את הסלולרי שלו ואוכל לומר למשטרה היכן הוא נמצא ברגע האמת, זה לא אמור להיות מעקב מאסיבי וממושך, רק עד שהמשטרה תתפוס פיקוד, מה שכן, אם לא אפעל, התוצאה ידועה. המשטרה כן תגיע, אבל האיש, לא יהיה.
אין ברירה אחרת.
התעמקתי בזה יותר וכך גם הפחד נמוג והסיטואציה נראתה לי פחות מאיימת, אני אהיה בתוך רכב, במרחק סביר ממנו, ואתקשר למשטרה בזמן האמיתי.
עדיף לתת לו לברוח או להישאר תחת שליטה?
יצאתי מהקיוסק.
רגע, אין לי בכלל דרך איך לעקוב אחריו. הרי אני ללא רישיון.
מי יהיה מוכן לעשות לי טובה?- -
משה, האב בית. הוא הדמות היחידה שצצה במאגרי המידע במוחי.
הוא ישב על הכסא במרפסת ביתו בתנוחה מתפננת ההרגשה שכל העולם שלי הייתה תפורה עליו, עשן כחול יצר סביבו טבעת אווירית מרשימה, הרמתי את ידי הימנית וסובבתי אותה לצדדים.
הוא סובב את ידו בתנועה של 'מה אתה צריך?'.
סימנתי לו שיתקרב, בתחילה הוא לא התייחס והמשיך לשבת ולעשן, אבל כנראה פניי היו די מתוחות והוא ניגש אליי.
אם הוא יוכל לעזור לי במעקב- זה כבר התחלה טובה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"אני חייב עכשיו"- לקחתי אוויר מלוא ריאותיי והמשכתי. "אני צריך שתעזור לי במעקב אחר מישהו"
הוא הביט בי עד כה במבט תומך. עכשיו הוא כמעט פרץ בצחוק. "אין לי זמן לשטויות האלה, חביבי עברתי ת'טיפשעשרה כבר". הסיגריה תמה, אולי לא אבל הוא מצץ את שארית הסיגריה הפילטר היה בידו, הוא זרק אותו והסתכל איך הוא מתגלגל בכביש.
"תראה, הרב משה, זה בגלל אחותי שיפי.." הוא מייד שינה את גישתו, החליף מסיכה במהירות.
"איך זה קשור אליה?" שאל.
"יכול להיות שזה הרוצח.." המילה 'רוצח' בשילוב המשפט 'רצח של שיפי' יצר גל לוהט של כעס שהצטבר בליבו של הרב משה מימים ימימה. הוא הוציא מכיסו את המפתח ונבלענו ברכב.
לאיש היה יתרון יחסי של כמעט שתי דקות עלינו, הדבר שעזר לנו זה שבשכונה בה שהינו היו מספר כניסות ויציאות בודדות ומסתבר שהאיש לא למד את מה שאמור היה ללמוד, הוא לא היכר את השכונה, הוא רק גמא מרחק ותמרן את רכבו ללא הבחנה.
הרב משה הסתכל עליי דרך המראה, תחושה מעיקה שרתה ברכב.
"אז מה קרה יוני?"
"נראה לי הוא יודע מי רצח את שיפי-"
"אתה עושה צחוק?"
"למה?
"על סמך מה אתה מוציא אותי מהישיבה, על חשד מזדמן או שסתם רצית טרמפ?"
"לא, ממש לא. הוא עוקב אחריי.."
"מספיק להזות, זה כבר יוצא משליטה, מניין לך שהוא עוקב אחריך?"
"שלוש פעמים בשבוע, אותו אדם, אותו מבט ושאני מבחין בו הוא קם והולך, מה אתה אומר על זה?"
"יקירי, אתה מנסח יפה את השטויות שיש לך בראש, ראית סרט בתקופה האחרונה?"
"למה אתה מתכוון?"
"אתה נשמע מאוד מושפע-"
"אולי יהיה עדיף שתשמור את הבדיחות שלך למצב אחר. אין מצב שהבן אדם הזה לא שייך לאיזה ארגון"
-"עכשיו אני בטוח שאתה מושפע, תגיד, אתה רציני במה שאתה אומר?"
"מאוד"
הכנסתי דיסק אל הכונן בתקווה שהמוזיקה תסיח את דעתי, מצד אחד, זה קרה. ומצד שני, לא.
במישור אחד הבנתי מה קורה לי ומה עובר עליי, החוסר וודאות, הספק שמכרסם היה נוקשה ומחוספס מדי. התמודדות חזיתית מול האי ידיעה שמפריעה לך זה דבר שמוציא אותך מהעשתונות.
הנייד צילצל. באופן אינסטינקטיבי בדקתי את צג השיחה מזוהה בטרם ענותי. זה לא שימי, זה לא המשטרה.
הרמתי את הטלפון ועניתי "היי".
"תפסיק לעקוב אחריי!" זה היה פקודה, לא בקשה או התרפסות, הקול היה קר כמו קרח שהפשיר מהקוטב הצפוני.
ניסיתי להיתמם . "מה פירוש לעקוב?" שאלתי.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר.."
"סליחה? כנראה טעית"
כמעט לחצתי על "אנד" אבל הרב משה בקש ממני להעביר לו את המכשיר, לא יכולתי, שימי התנה עמי בתחילה במפורש שהמכשיר לא יגיע לידיים אחרות, הוא השתמש במילים הללו "חסר לך והפון יגיע למישהו ובמיוחד לאב בית, אני עושה לך טובה קטנה, טוב?".
אז מה באפשרותי לעשות?
בואו נחשוב, מה יש לשימי במכשיר? אני בהחלט לא יודע, אבל נניח שבמכשירו יש אך ורק דברי תורה, מכשיר לא כשר, מכשיר סופר מהדרין.
הלאה- - אפילו אם יש לו דברי תורה, ההשקעה שווה את התוצאה? כלומר: כדאי לי לתת לרב משה את המכשיר? לא שאני פוחד משימי או משהו כזה, בכלל לא. העניין הוא כך, הוא עשה לי טובה וברגע שאתן לרב משה את המכשיר אני אעשה לו רעה ואפילו עוול.
ומצד שני, אולי יש לו במכשיר דברים לא רצויים (וד"ל) ודווקא משום זה הוא לא מאשר לי להביא לרב משה את המכשיר, וההסתברות הסטטיסטית ממה שהכרתי את הרב משה זה:
שהוא ידבר בטלפון מספר דקות, בניתוק השיחה אוטומטית המכשיר יגלוש לחליפתו והחיטוט לא יבושש מלהגיע.
"נו, תביא את המכשיר כבר!!" צעק הרב משה, לא ידעתי מה לעשות.
לפתע נזכרתי שיש אופציית רמקול, אבן נגולה מליבי. מייד לחצתי על הלחצן שמפעיל את הרמקול.
הרב משה כלל לא התרגש, הוא ישב נינוח כמו בתחילת הנסיעה בדיוק. "מה הבעיות של כבודו?"
ההוא ניתק את השיחה בפתאומיות.
שוואקי התנגן ברקע, כמה מתאים, "אב הרחמים", כמה שזה במקום, בעיתוי המדויק זה התחיל להישמע. הרב משה עדיין שלט בהגה בשתי ידיו בתנוחה מאוזנת להפליא ונהג במהירות סבירה.
"הנה הוא" צעקתי והצבעתי על הרכב הירקרק. ושוב איבדנו קשר עין איתו, הוא חמקמק. "תאיץ, צריכים למצוא אותו" אמרתי לרב משה. הרב משה לא הניע שריר מפניו וניתן היה להתרשם שהוא לא מתייחס, הדוושה הודחקה למטה, הרגשתי איך הרכב נותן זינוק, אז הוא דווקא כן מתייחס.
הרכב הירקרק נסע צפונה על שדרות לוין, חייגתי עוד פעם למשטרה.
המרכזנית הטיפשה לא לקחה אותי ברצינות עד כה, עכשיו היא התחילה להאמין, אולי משהו בקולי נעשה לחוץ ופקוק.
"איפה הרכב?" שאלה ישירות.
"הוא נוסע בשדרות לוין עכשיו, אך תוך עשר שניות הוא יכול להיות ברחוב כץ או ברחוב בגין, תלוי לאן הוא יפנה" אמרתי בבקיאות.
"אציב מחסומים.."
"נדמה לך שתספיקי?"
"לא בכץ או בבגין, יותר למעלה"
"טוב, תו- -
היא קטעה אותי. "איזה רכב יש לו? תן לי פרטים חיצוניים"
"רכב טויוטה בצבע ירוק בהיר, 5 מקומות הדגם הוא... אממ, קורולה, בסדר?"
"בסדר גמור, תודה רבה"
התפנית החדה ימינה שהטויוטה ערכה לחניון הציבורי הקפיץ את הרב משה משתיקתו.
"מה לעזאזל הוא עושה?" הוא איבד את קור רוחו והשתמש במילה שנהג לפלוט אותה רק ברגעים לחוצים.
משכתי בכתפיי. וכי מה אני יודע. חיכיתי לראות מה הוא מתכוון לעשות.
רעש הדוקרנים לא הגיע לאוזניי, והקפיצה הקטנטנה לא הזיזה אותי ממושבי, הייתי שקוע במקום אחר, מהופנט לכביש ממולי.
האווירה נעשתה סמיכה ומתוחה מכל 'קליק-קלאק' ששעון היד שלי השמיע. לראשונה הבחנתי בפני הרב משה מפוחדות קמעא, וזה דבר שלא אפיין אותו בכלל.
-----
רוי לא הופתע כשראה את הרכב דולק בעקבותיו.
זה לא היה אלמנט מפתיע, היה יותר מפתיע אותו אם הרכב לא היה בעקבותיו. עכשיו הוא צריך מרחב ריק, הילד טמן לו מלכודת, הוא התקשר למשטרה, הוא הביא אדם מבוגר, המשטרה מחפשת אותו, זה לא מריח טוב.
הוא לא פחד מהמשטרה, מקרים על טיפול שלומיאלי של המשטרה היו נפוצים, הפחד שמא יתפסו אותו היה קלוש עד כדי כלום.
אם יש לו עוד שתי קילומטרים, הכל יסתדר.
אבל שוב, אותו ילד שגורם לצרות, הוא לא שיער שהילד יצא למעקב עליו, הוא ציפה לאדם מבוגר, בן משפחה.
אם זה היה סרט, ובסרט היו מראים ילד שרודף אחרי רוצח שכיר והרוצח שכיר בורח ממנו- - הוא חשב בעגמומיות. אלמלא הפרוצדורה המסובכת הזו שבה נתקל היה פורץ בצחוק.
הוא ידע שהוא צריך לצבור פער משמעותי מהרכב אחריו, אבל זה יחזור על עצמו, אם הוא נוהג על 50 קמ"ש הם ייסעו באותה מהירות. אם הוא ייסע על 70 קמ"ש הם גם, זה בלי סוף.
והם רואים היכן הוא, באיזה כביש הוא נוהג, על איזה רכב, ויותר מכל, הם יכולים למסור למשטרה במדויק היכן מקומו.
מסקנה ברורה: צריך לעצור את הצמד-חמד הזה.
איך?
הוא ראה מולו חניון חשוך ומאופל, ביתן השומר היה עזוב. כנראה שזה זולה של כמה צעירים משועממים שמתחילים לעשן ומפחדים מההורים. בתנועה סיבובית חדה חתך ימינה ופנה אל תוך החניון.
זה המקום האידיאלי ביותר, הצמד חמד עדיין שמרו על מרחק סביר, אבל הם התפתו ונכנסו גם אל החניון.
זה בסדר בשבילו.
הגיים-אובר מגיע באיזשהו שלב, וכרגע הם נפסלו.
הוא דרך את נשקו, הרכיב את משתיק הקול במיומנות, הוא לא היה חובב נשק מושבע, כי ברגע שאתה מסתמך על אקדח אתה בעצם סומך על מכניקה, על דבר שלא אתה המבצע האמיתי.
אבל השעון דחק בו, וזה הדרך היעילה והזריזה ביותר.
הדלת שהייתה עד כה סגורה, נפתחה בחוזקה ורוי קפץ משם. האקדח היה בין אצבעותיו, מוסווה בחושך הסמיך.
-----
הבוס פתח את עיניו.
"למה החדר חשוך?" הוא התרעם בקול.
הוא היה רגיל לקום בבוקר שהשמש החמימה מלטפת אותו בעדינות, שאשתו לידו, ולין ילדתו הקטנה מושכת בשערותיו בתקווה שיקום, שום דבר מהתיאורים התדירים האלו לא קרו.
מה קורה כאן? הוא חשב. כמעט וצעק למטבח להכין לו כוס נס קפה של בוקר, אך עצר בעד עצמו.
הוא נשם בכבדות, ובאורח קבוע האשים את הסיגריות בזה, בצדק, לא?
בתקופות בהם שיחק עם ידידיו כדורסל, הוא היה הלוזר של הקבוצה, כל השחקנים היו רצים, מתנשפים, מתאמצים, והוא..
עומד ליד הסל, מחכה שיביאו לו את הכדור לידיים, וגם שהכדור היה מתגלגל לידיו לאחר שנייה היה צורך לקפוץ את הגדר להביא אותו, הוא היה מחטיא בצרורות.
חבריו היו צועקים עליו. "אם אתה לא יודע לרוץ ולשחק, תצא!!"
הוא היה צוחק צחוק של אדם שנפגע ומשיב להם. "הכל בגלל הסיגריות" ומהסצנה הזו והלאה הם היו מתיישבים על שורות הבטון במגרש ומתווכחים אודות הסיגריות, במה זה טוב, במה לא:
הוא: "הסיגריות הם אולי מפריעות לך בריצה ובדברים דומים, אבל נותנות לך ריכוז מקסימאלי כשצריך וגם מרגיעות בשעות לחץ".
הם: "שטויות, חוץ מזה שזה גורם תמותה עיקרי בעולם, זה רק ממכר. אתה מתרץ תירוצים כדי להגן על כבודך וכדי להצדיק את מעשיך, נכון?"
הוא: "לא, ממש לא. אני לא צריך לפחד ממך, אני אומר לך את האמת, זה עוזר לי בריכוז"
הם: "אז אולי תקנה כדורים לשיפור הריכוז, זה לא יגרום לך למוות"
הוא: "נו, אתה עושה ממני צחוק?"
הם: "מסתבר שלא, אתה חבר אם שכחת, אבל יש לך מילה?"
הוא: "כמו שאתה מכיר אותי, מילה זו מילה"
הם: "אתה יכול להפסיק לעשן?"
הוא: "לא יודע, תמיד אפשר לנסות.."
הם: "תנסה.."
הוא: "עזבו אתכם משטויות" ומנסה להעביר נושא, ללא הצלחה.
הם: "אתה יודע שסיגריות גורמות לסירוס?"
הוא: "באמת?"
הם: "מה לא ידעת?"
הוא מייד זורק את הסיגריה מידיו, חבריו מתחילים לצחוק, הוא מתפלא על מה הם צוחקים, הם מסבירים לו. "מזה שהסיגריות גורמות לתמותה, אתה לא מפחד. ומסירוס אתה מפחד?"
הוא פתח את עיניו, ניער את עצמו מהחלום ובעט במיטה, "אךךךךךך" צווחה נמלטה מפיו, הוא הרגיש בטון מוצק תחת רגליו ולא מזרן קפיצים.
מה זה? הרהר. הוא קם ממקומו. כל פסיעה עלתה לו ביוקר, שיערו גלש על מצחו. ידיו היו קשורות ברפיון עדיין, אבל הוא הצליח לייצב את גופו. עורו היה דביק ולח. שפתיו יבשות ודי קרושות. רגליו היו קשורות וסביב המפרק השתלשל אזיקון, הוא הביט בידו השמאלית וראה קרומי פצעים שעדיין לא הגלידו.
איפה אני נמצא? הוא לא ידע מה הולך כאן.
רגע, הוא ניסה להיזכר במאורעות אמש:
הייתי במשרד; רוי התעצבן עליי; ראיתי דמות חשודה; השומרים הגיעו; ירדתי למטה; לקחתי את האבן ופתחתי את הדלת.
ו........
מה לעזאזל אני עושה במקום הארור הזה? איפה אני בכלל?
הוא ניגש מקרטע כולו אל הדלת, בידו האחת הדף אותה פנימה, היא נשמעה לו.
פרוזדור ארוך נגלה אליו, הקירות הדהויים נתנו לו תובנה שמדובר במקום שהמון זמן לא בקרו בו, במקום מנורות שאליהם התרגל, הוא ראה נברשות קריסטל יוקרתיות שחלקם האירו במקצת את החשיכה וחלקם בכלל לא פעלו, המקום נראה מקום יקר. עד כה הוא לא שיער, הוא היה בטוח ש-רוי הוא זה שגרר אותו למקום, לאחר שראה שמדובר במקום נוצץ ויוקרתי לא האמין שרוי בעל אמצעים, הוא תפרן- ותו לא.
'עזוב אותך מהשטויות!' סנט בעצמו. הוא סקר את המקום בעיניו. עשרה מטרים בודדים הפרידו בינו לבין הדלת, הוא דידה במאמץ לכיוון, הוא הגיע לדלת, ניכר היה עליו שכאביו מתעצמים מרגע לרגע, הוא לא נתן לכאבים לשתק אותו, הוא דחף בחוזקה את הדלת תוך כדי נפילה עליה, כדי להישען, כוחו נשאב ממנו.
הדלת היה סגורה. הטריק עם המפתח לא אקטואלי במקרה כגון זה.
בואו נעצור רגע ונחשוב, מה עליו לעשות?
ידיו כבולות, כאביו מתגברים בהדרגתיות, הדלת סגורה.
כמו שאתם יודעים, בכל מערה יש שתי פתחים, הוא החליט ללכת באותו נתיב חשיבתי של הפתגם הלא מובן בעליל הזה, הוא הסתובב בבית כסהרורי.
דבר אחד הציק לו, הוא ראה מולו ארון בעל דלת אחת, מה זה?
הוא נגש אל הארון ודחף את הדלת פנימה, היא לא התעקשה ונפתחה. דלת נוספת הסתעפה מתוך הארון.
הנה פתח המילוט- - -
הוא פתח את הדלת השנייה ומבוך דלתות ניצב נגד עיניו, הוא קיווה שזה לא חיזיון תעתועים והוא הוזה בהקיץ, לשם כך שפשף את עינו מספר שניות, גם כדי להתרגל לחושך. הוא נגש לקצה המסדרון, דלת כסופה כבדה הייתה שם, הוא ראה חריץ להכנסת מפתח.
גם הדלת הזו נעולה.
כרגע עמדו במוחו שתי דברים בלבד:
1. היכן יכול להתחבא מפתח?
2. איך הוא יוכל להתעלל ב-רוי.
תסריטים עברו במוחו ברציפות, הוא עמד במקומו, החדיר לעצמו שהוא בעל טירה.
'היכן אני יחביא מפתח?' שאל.
נערוך תחקיר קטן:
בדרך כלל, כאשר לאדם רגיל יש מפתח הוא הולך על טכניקת ההפוך, שהיא: החבאת המפתח במקום הכי לא מקובל, זה יכול לשהות בתוך פלחי תפוז, גם בתוך עטיפת סוכרייה על מקל.
לעומת זאת, אדם עשיר שבביתו יש ממון לרוב יעדיף ללכת הפוך על הפוך, כלומר: החבאה במקום הכי גלוי לעין ודווקא למקום ההוא לא תסתכל, הוא חיפש את אותו מקום.
ברצפה הוא הבחין בבליטה משונה, הוא הכניס ידו אל תחת השטיח ובידו נח מפתח חלוד וסדוק.
הוא שמע דלתות נפתחות ונטרקות ברצף-
הוא הבין מה קורה איתו.
את המפתח הטמין בכיסו ונכנס אל תוך גומחה קטנה בצד הקיר.....
נ.ב. פסח כשר ושמח לכולם
הפרק מוקדש לכל אלה שמעשנים שחלקם הפסיקו לעשן למשך שבוע ומסתמא סובלים כרגע
שיהיה אחלה חג ועוד יומיים כבר הכל מאחרינו, אוף
תוקן על ידי מינוןן_א ב- 22/04/2007 10:41:03
