מדוע הטהור אינו מטהר את הטמא, ורק להפך?

קיץ טוב לכל עם ישראל

ברצוני להעלות לדיון את השאלה המפורסמת שכבר נשאלה על ידי הנביא חגי.

מואדיב,
מקווה אינו טהרה.
טומאה + טהרה = טומאה (1 + 0 = 1, במשל שהבאתי למעלה על הניגודים). אבל מקווה + טומאה לא שווה טומאה. המקווה הוא כוח פועל ולא יישות. כפי שכתבתי לעיל, הוא מסלק את הטומאה ולא מוסיף טהרה. היא נוצרת ממילא.

יתכן שזה הטעם לדבר, מכ"מ ההלכה היא כפי שאמרתי, הטבילה לא מועילה לטובל אם הוא נוגע בנבילה

        ומודה ועוזב
               ירוחם.

איש ציפור
נדמה לי כי הכוונה אם הוא בתוך המיים ונבלה מחוץ למיים על הקרקע, והוא מוציא את ידו ונוגע בנבלה, כעין גילוי דעת שהוא אינו חפץ בטהרה, ולכן הדבר אינו מועיל, כנלע"ד

ממו"ר שמעתי שקדושה וטהרה הם הפכים, ולא כמקובל לחשוב ששניהם נמצאים באותו צד. הטהרה נוצרת בחזרה לטבע: טבילה במי המקווה, או שבירה שהיא חזרה למצב הגולמי. קדושה, לעומת זאת, נוצרת בפעולות חיוביות של האדם.

ירוחם,
קרא רש"י על פרשת השבוע "אך מעין ובור מקוה מים והנוגע בנבלתם יומת"  מדובר באדם שטובל ונוגע בנבלה טמאה, שהמקוה לא מציל אותו מטומאת הנבילה.

איש ציפור
הרשה לי לחלוק עליך. בתוך מיים חיים אין טומא. ולכן דגים מתים אינם מטמאים.

בקבלה כשמעבירים את השמות הקדושים וכד. זה נעשה כשהאדם בחלקו במיים עד הברכיים או הקרסוליים, אבל תמיד על המיים

_________________

מודה ועוזב

.


למי שסובר כי הטהרה איננה אלא מצב של העדר טומאה, לא מובנת לי מהותו של מקווה.

ליתר דיוק, מדוע מקווה נשאר בטהרתו גם אם נשליך לתוכו את אבי אבות הטומאה.

הרי אם הים הגדול, למשל, אינו אלא מקום של העדר טומאה אחד גדול, הגופה הראשונה שהיתה מושלכת למצולותיו, היתה מטמאת את כולו, מהודו ועד כוש?


הטובל ושרץ בידו, לא טימא את מימי המקווה כולה, למרות שמדובר במאגר של "העדר טומאה" - לשיטה זו.


(ר' מיכי - הכפפה למרגלותיך )

 

מואדיב,
לא בכל מקרה (כלי עץ, עור, וכד' טומאתם חוזרת עם הרכבתם מחדש) אמנם זו טונאה דרבנן ובכל זאת.

ועוד הערה קטנה כותרת האשכול לא הכי מדויקת כי הרי דובר כאן על אי התפשטות קדושה (ולא טהרה כפי שנכתב) מול התפשטות טומאה, ובכל זאת הדבר הזכיר לי את ענין המקוה שבו אכן יש "התפשטות" של טהרה "אך מעין ובור מקוה מים" , ובכל זאת "והנוגע בנבלתם יומת" כלומר אפילוהפעולה שמחזיר את המציאות לטהרה לא יכול למנוע את פעולת ההיטמאות מלהתרחש.

.


במישור הטומאה/טהרה, לעתים שבירתו היא תיקונו - וראו דוגמת הכיריים לעיל. בדומה לכך, ניתן לקחת כלי שנטמא ולנתצו, ואחר כך לרפא את הכי באמצעות יצירת כלי חדש על ידי הדבקת השברים.

הטומאה, איננה עוד.

זילבר
אנו מדברים במישור הרוחני ולא במישור הפיסי. במישור הרוחני אין חוקי גרויטציה.
אבל ראיתי דבריך ונזכרתי גמרא.

ירוחם,
 אני מעלה נקודה למחשבה, שלא בטוח כי אני מסכים איתה לגמרי:
 גם בעניין טומאה/טהרה וגם בעניין ההתקלקלות בצבא וכו'- בעולמנו הרי קל יותר לקלקל מאשר לתקן. שברי זכוכית לא נוהגים להתאסף מהרצפה ולהתגבש לכוס, עפ"י החוק הפיסיקלי של הגידול באנטרופיה.

טוב תקרא לזה מובדל, השורה התחתונה היא שזה לא חלק אינטגרלי ממארג החיים ולכן הוא לא עובר הלאה באופן כזה.

איש ציפור
ודאי שההגדרה לא מספיקה, אבל השאלה היא האם יש הגדרה מספיקה, לנושא הזה או לאחרת?

קדוש בעברית זה מובדל.  אין דבר כזה לתת מעל החיים. כל בעל חי יכול לתת רק עד החיים, כשהוא נותן מעל החיים הוא מת.
קדושה היא הבדלה מן הנורמה המקובלת, והנהוגה. לפעמים בטוב וברוחני,
 ולפעמים ברע ובטמא למשל       קדש   וקדשה

הגדרה מעניינת...
אבל אני לא בטוח שמספיקה.
בכל אופן לפי זה טהרה היא "חזרה למסלול" היעודי בחיים.
קדושה לעומתה היא נתינת יעוד "מעל החיים" למציאות, כלומר חי שקיבל יעוד מיוחד למה שמעבר לחיים (עבודת המקדש  למשל) הוא קדוש.
ממילא טומאה "עוברת" בתוך מסגרת החיים, כי היא חלק ממנה וקדושה לא.