אני מגשים חלום ישן: לכתוב פירוש על אגדות הש"ס. מטרתו של הפירוש זקוקה להסבר וניתוח בפני עצמו. בקצרה אוכל לומר כי הכוונה היא להציע ניתוח ספרותי ובמידת האפשר היסטורי של הדרשות, כדי לעמוד על משמעותן המקורית.
פירוש כזה הוא חיוני גם כדי לקיים מצות תלמוד תורה, גם כדי לעמוד על כוונת חז"ל, וגם כדי לאזן את הנטיה הגוברת בזמננו לראות את כל דברי חז"ל כאמת היסטורית מכאן ומאידך - כרמזים לאשר יעלה על רצונו של הדורש לדרוש.
המתודולוגיה שאני חושב עליה תודגם כבר על ידי הניתוח הראשון. אני מקווה מאד שיעלה בידי לכתוב פירושים על רוב האגדות הזקוקות לפירוש כזה. אם המפעל יצליח, לדעתי יש להעלותו על הדפוס לטובת הציבור הרחב.
כיון שהמלאכה רבה, מוזמנים החברים היקרים לתרום משלהם. אם הפירוש יצטבר ויהפוך לספר, יהיה מקום לדון בזכויות הפרטיות ובצד הממוני.
האשכול הזה נועד, אם כן, לפירוש מימרות אגדתיות במסכת חגיגה. וכן הערות על הפירושים. במידת האפשר כדאי לשמור על הסדר של הדפים, אך איני יודע אם זה יהיה אפשרי. בכל אופן, נושאים אחרים המתפצלים מן הדיון כדאי להעלות באשכולות אחרים.
בינתים אני מציע פירוש קצר למימרא אחת בחגיגה ג/א.
***
אמר רב כהנא
דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום
מאי דכתיב "והבור ריק, אין בו
מים"?
ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני
יודע שאין בו מים?
אלא מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש
בו.
הדברים פשוטים. בניגוד לרושם שאנו
מקבלים מן המקרא, כי יוסף הושלך לבור ריק, מתברר עתה כי סכנה ארבה לו. נחשים
ועקרבים.
אולם אין די בציון עובדה זו. מעתה עלינו
לשאול: מה מטרתו של הדרשן? מדוע הוא טורח לחשוף בפנינו את העובדה שהבור היה עמוס
בנחשים ועקרבים?
שתי תשובות עולות על הדעת: אפשר שהדרשן
בא למעט בערך ההצלה שתרם לה ראובן. ראובן סבר שהוא מצילו בכך שהשליכו אותו לבור
ולא הרגוהו. אולם טעה מפני שסתם בור יש בו נחשים ועקרבים. וגם אם נניח שסתם בור
אינו כזה, הבור שלפנינו כך היה. ונכשל ראובן שלא בדק תחילה את הבור לפני שבחר בו
עבור יוסף.
וזה משתלב עם התמונה הרגילה של ראובן
כאדם פזיז. "פחז כמים אל תותר" יאמר לו אביו. אותו האיש שמיהר להבטיח כי
אם לא יחזיר את בנימין, הוא מוכן למסור את שני בניו להריגה, לא למד לחשוב קדימה.
הוא בא להציל את יוסף, אבל לא ידע לבחור לו הצלה נאותה.
אפשרות שניה היא להגדיל את הנס. הדרשן
מבקש להראות את שרשרת הניסים שאפפה את יוסף. נכון הוא שנמכר למצרים, אבל לא היתה
זו מכירה בהתעלמות מהשגחת ה'. כפי שה' שלח לו סוחרים שמעבירים דווקא בשמים, להנעים
את מסעו במידת האפשר, וזה נאמר במפורש בפסוק, כך הדרשן מבקש להוסיף על הנסים –
כיוון אופייני במחשבת חז"ל ובדרשותיהם.
יש מקום לומר שהדרשן כיוון לשתי המטרות
יחד, כיון שאם ראובן טעה ולא דק בבחירת הבור ואמצעי ההצלה בכלל, יוסף הזדקק לנס
נוסף כדי להינצל.
כתמיד, עלינו לשאול את עצמנו האם
חז"ל באו לדרוש את עומק הפסוקים, ולחשוף את הפשט המסתתר מאחוריהם, או שמא
היתה להם מטרה אחרת. ואם היתה מטרה נוספת, מהי. האם באו לברר פרטים נוספים על
דמותו של ראובן כפזיז או יוסף כזכאי לנס?
לדרשה כזו יש מסר חינוכי ברור. בין כדי
להדגיש שה' אינו נוטש את האדם השרוי בצרה, כפי שהגן על יוסף בבור הנחשים והעקרבים.
ובין כדי להדגיש שמי שרוצה לעזור צריך לחשוב קדימה, ולא להסתפק בהצלה קטועה, שאולי
אין בה די. שהרי לולא הנס של ההשגחה הפרטית, מן הסתם היו הנחשים והעקרבים פוגעים
ביוסף.
ויתכן גם שהדרשה כללה רמזים אקטואליים
לזמנה. כפי שאשתדל להראות במקום אחר (על פי מחקר שלא אני עשיתיו אלא רק קראתיו,
חז"ל השתמשו בדרשותיהם כדי לדון באירועים בני זמנם, ואפילו להעביר ביקורת
עדינה על חכמים לפי הצורך). אבל לא ידוע לנו על מאומה שיכול לשמש רקע לדרשה כזו.
מעניין לראות כי דרשה זו הפכה לכלי יקר
בידי הדרשנים בני זמננו. היא תורגמה, בשינוי לשון מועט, לרעיון כי בבור ריק מצויים
נחשים ועקרבים. כלומר, באדם ריק מתורה – כי המים מסמלים את התורה – יתרבו הנחשים
והעקרבים, כלומר המידות הרעות והשאיפות והמעשים הרעים. ומעניין יהיה לברר מה
ראשיתו של הרעיון הפרשני הזה, שנראה כה הולם למסר של רבי תנחום – אך אין לדעתי
בטקסט הצדקה לומר שהיא היא כוונתו המקורית, גם אם הרעיון מוצלח ואמיתי ביותר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-18/10/2010 21:08
"אחר קיצץ בנטיעות"
עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך
--- הפה שלו הוא שהכשיל אותו "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" הוא התיימר לדון את העולם במקום שהעולם ידון אותו. במקום להבין את מה שיש בו הוא דן אותו, ולדון את העולם מביא למסקנא שבאמת אין בו כלום [– כיון שהדין מטבעו מתמקד בפרטים לכשעצמם, ובו אכן אי אפשר למצוא דבר] ה"פה המכשיל" הוא הפה שמרגיש גדול יותר מהחיים עצמם, ובזה הוא ניתק את הביטוי החיצוני של המציאות מהעומק שלה, והוא "החטאת הבשר" שהוא גורם לו לניוול כיון שהוא כבר לא כפוף לדעת ["ואם רץ לבבך שוב אל מקומך" – ס"י]
[המשך הפסוק הוא "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא" וכך מתבאר המשך הגמ'- ]
"לשבת לכתוב" כלומר שהמצב הקבוע כעת הוא מצב של כתיבה "לשלח אגרות" לזמן אחר, והוא חוסר ההתקיימות שלו בזמן העכשווי.
והוא כמו שמבואר בגמ' בחולין "אילמלי דרשיה אחר לשכר אריכות הימים כבר ברתיה [שהוא ליום שכולו ארוך] לא חטא מאי חזא איכא דאמרי כהאי חזא [בן שקיים ציווי אביו לשלח את מצוות שילוח הקן וירידתו הוא נפל ומת] ואיכא דאמרי לשונו של רבי חוצפית המתורגמן שהייתה מוטלת באשפה אמר פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר"
הוא הפסיק מלראות את "אריכות הימים" של הרוח כדבר שיש בו ממש במציאות העכשוית, כיון שהוא ראה את המציאות בעולם סותרת אותו, ולכן הוא הפסיק מלראות בו אמת [הוא ראה את הזמר היווני עדיף עליו] הוא לא "דרש" את התורה כדורות החכמים שאחריו ["בר ברתיה"] כדבר שיש בו תוכן מעבר למשמעות המילולית הפשוטה, ולכן הוא לא ראה את ה"יום שכולו ארוך" שהוא הקבוע הדעתי שיש לו אריכות עצמית שהיא מעל החוויה של הרחבת הדעת.
אמר גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי
"כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"
שמא חס ושלום ב' רשויות הן
הוא הרגיש אנוס [- ח"ו] לומר ב' רשויות, כיון שהוא ראה נתק בין ה"רשויות"
[אלא שאם זה באמת היה נותר בזה, כמחשבה לחוד, וכמחשבה לא ראויה, לא היה קורה כלום אלא שהוא ראה בחזיונו יותר מזה - ]
אפקוהו למיטטרון
אלישע ראה את ההוויה העולמית מחוץ לרשות עליונה
ומחיוהו שיתין פולסי דנורא
- הוצאתו התבררה כשהיא למטרת ענישה, מטטרון נענש על ישיבתו, דבר שבירר למפרע שאין שני רשויות, – אמנם הוא יכול לשבת אך לבסוף יש עונש.
[וביאור הדבר הוא - שה"יום" הוא "ארוך" יותר ממה שנראה במבט הראשון ולכן יתכן שלזמן מוגבל ייראה כאילו יש שני רשויות אך כיון שזה לא באמת השקר לא ישרור לעולם, - אמנם לזמן מסוים "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ" אלא שהשקר לא מחזיק לעולם והעולם לבסוף מתפכח – והשקר מוכיח את עצמו לבסוף כאסון]
א"ל מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה
אמנם לבסוף התברר למפרע שיש צדק ואין ישיבה למלאכים ללא דין, ובכ"ז אף קודם לכן היה לו לאלישע לעמוד בפניו כיון שהנוכחות שלו עצמה דורשת כבוד.
כלומר בתחום המלאכים בתחום ההוויה של הדעת אין קיום ללא מלכות שמים ו"אחר" שבידו לבחור צריך לבחור לכבד את שליח ה' במה שהואולא יהיה ליבו גס בבואו אל הקודש.
איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר
שאמנם התורה מגינה ומצילה אפי' שלא בשעה שעוסק בה (גמ' סוטה) בכ"ז צדקתו לא עמדה לו והיא "נמחקה", כיון שליבו היה גס בבואו אל הקודש [–הוא לא "עמד"], ולכן על אף שייכותו ליושר אותו הוא רכש בעמל, זה לא הותיר בו רושם מספיק בעיקר צורת החשיבה, והיא "נמחקה".
["ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" וביאר רש"י שהם נדב ואביהו שהיו ראויים להיענש על שהיה ליבם גס והם נענשו אח"כ כשהקריבו אש זרה]
יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר
התשובה היא דבר השייך במציאות אקראית וחוזרים על ידה מהמקרה ה"שובב" למציאות של ההכרה קבועה, וה"בן" יכול "לשוב" אל אביו [שבשמים], לעומת זאת מי שכבר התנתק ממנו אי אפשר שיאמץ לו אבא חדש אם הוא לא יעשה שקר בנפשו, או שיעקור את הנפש עצמה כמ"ש בגמ' בע"ז (י"ז ע"א) ש"כל הפורש ממינות מת" כיון שרק בזה הוא יכול לבטל את הנפש שאין לה אלוהים לאלוהים שנמצא מחוץ להווייתה, על מנת שהוא יבטל את עצמו להווייה הכללית שבשם ה'.
[וכך הוא בירושלמי שבכה אלישע בן אבויה ומת מתוך הבכי ועל זה אמר ר' מאיר כדומני שמתוך תשובה מת שהמיתה היא המשיבה אליה את הכל והבכי של החרטה שמתוך ההכרה במיתה היא המחזירה אף את נפש ה"מין" להרגשה של מקור ההוויה שאליה הוא בטל במותו]
אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא נפק אחר לתרבות רעה נפק אשכח זונה תבעה אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה אמרה אחר הוא
"תביעת הזונה" גורמת ל"חילול השבת" כיון שחילול ההרגשה הוא הניתוק שלה מהחיבור לדעת, - מהדברים שהיו נודעים לה, וממילא מורגשים לה על ידי הקיום של נוכחות הדעת. וכיון שהדעת מנותקת מההרגשה, כבר אין קיום להרגשה של יום השבת, שהוא הנוכחות של הבורא בברייתו מאחר שנבראה ונמסרה לאדם, - השבת היא תיחום הדעת בשביל שחפץ הלב לא יחלל את קדושתה, – דבר שקורה כשאין הגבול ברור.
נשלח ב-13/10/2010 10:36
בעניין השפה המשותפת שבין כותבי המשנה לכובי ספרי הקבלה - בעצמך אתה רואה שהשפה היא שונה - מה שנראה הוא שכתבי הקבלה נכתבו ברובם לפני 600- 900 שנה אלא שהם היו על פי הבסיס הראשוני שכתוב כבר בגמ' בחגיגה - ומכאן היחס של הקבלה לתנאים - שהוא לא בניסוח אלא בעקרונות - והניסוח הוא על פי השפה שהייתה מקובלת בזמן שלהם בעניינים של תורות נסתרות [ועיין בזה בספר זוהר וארוס שכתב חוקר הקבלה יהודה ליבס - קראתי בו לא מזמן - אם כי לא את כולו - ונהנתי ממנו]
נשלח ב-13/10/2010 10:22
כתב בשו"ע יו"ד קע"ט ו' ז"ל מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו ע"כ וכ' ע"ז בביאור הגר"א ואע"פ וכו' הוא מהרמב"ם אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמ' והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מילתא ואסרתא לארבא אמרו וכו' ובס' פ' ד' מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תלתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמי בין שמיא וארעא וכן אבישי בן צרויה והרבה כיו"ב ואמרו למה נקרא שמן כשפים שמכחישין וכו' והתורה העידה ויהיו לתנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספור. והפלוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנמיות לא פנמיות של בעלי פלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת עכ"ל
ודבריו אינם מובנים שכ' "שהם כפשטם אלא שיש בהם פנמיות" שאם כן והפנמיות עיקר א"כ החצוניות הוא משל וא"כ למה צריך שיובן אף בפשוטו ועוד שאם הוא כפשוטו אין הכרח לפנמיות
ונ' שפתרונו כבהמשך דבריו שכ' "ולא פנמיות של בעלי פלוסופיא שהם חיצוניות אלא של בעלי חכמה" והיינו שע"מ שהפנמיות תהיה פנמיות צריך לבעלי חכמה דווקא כיון שחיצוניות מחללת את קדושת הדיבור שכשהדבר נעשה למושכל לחוד אין בו חיים ואין בו ממש שאין בו אלא סיפור דברים שהיו בעבר ואין בו מציאות וודאי לא עתיד להמשיך איתו
משא"כ מציאות בעלי פנמיות שמהם החכמה מקדשת שהם מחויבים לחכמה לעולם במקום המקור ובמקום ההוויה ולא המשל טפל לנמשל שהוא עיקר והמשל הוא רק כלי, אלא המשל עיקר בעצמו שהוא באמת מקומו העיקרי של האדם תמיד ועיקר חייו שהוא כולו במשל ודמיון
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם" שהוא ע"מ שיהיה זקוק לה וטפל אליה לקיומה מחדש להשבתה לכמקדם ואם הוא מושכל פשוט הוא פותר אותה ונפטר ממנה וזהו שנאמר בה "וממנה לא תזוע" "הפוך בה והפוך בה דכולה בה שאין לך מדה טובה הימנה" שהיא האמת והיא המידה ועיקר הצורה במקור שבשורש הכל והתמות שבכל לב שמטבעו אינו חריף צריך מנוח בחפצים שהם חפצי שמים ובאמת והצדק שאין לו סוף והם דברי התורה כפשוטם וכמדרשם ואין בו גבול ואין בו חילוק וגדר חוצץ בינו ובין השמים והנצח
נשלח ב-13/10/2010 10:21
שותף - הגר"א אמר על תורתו שהוא בדרך הרמז שהוא הפשט שבסוד [עכ"ד] ואכן בדבריו [בפרט בליקוטים] הוא מפשט את הסודות יותר וכך גם בביאורים הסדר שהוא כל יוצר בהם הוא זה שנותן אפשרות לעמוד על עיקר התוכן שבהם בשביל שיהיה אפשר להבין אותם בצורה פשוטה - עיונית [לא לחינם כל "גדולי המחשבה" מייחסים את עצמם כממשיכי תורתו עיין כדוגמא בספרי ר' משה שפירא] מה שהוא מזלזל בפילוסופיה ומייחס את עומק דברי חז"ל לדברי קבלה נמצא במה שכתב על השו"ע ואני אביא לך כאן ממה שכתבתי על זה בעבר
נשלח ב-13/10/2010 09:21
יעקב- הגר"א הוא מגדולי המקובלים שקמו לעם ישראל ורוב כתביו ועיסוקיו הם בעניינים אלה דווקא. הביאור המקיף שלו לספרא דצניעותא (למשל) מדייק כמעט כל מילה בפרשת בראשית בעומק הבנתה ע"פ מערכת הסודות שנמסרו לישראל. הוא רק אמר שהפילוסופיה העולמית הגויית אין בה ממש, אבל מה הקשר של זה לתורת ישראל ורבדיה העמוקים ? הוא "לא ידע" (כמוך) שהתאימו את צורת החשיבה וכו' (דברים שאני מתבייש אפילו להעתיק הלאה). אני צריך להתאים את המשנה לקבלה כי שתיהן נאמרו ע"י אותם אנשים ממש, המשתמשים באותה שפת דיבור והבנה, וכדי שאוכל לעקוב אחרי דבריהם אני חייב להכיר את שפתם, ואין פשוט מזה. אתה לעומת זאת מנסה להלביש עליהם את השפה והמחשבות שלך, במרחק אלפי שנה. זה נראה לך הגון יותר ?
נשלח ב-13/10/2010 09:02
"רבי עקיבא יצא בשלום ר"ע עלה בשלום וירד בשלום ועליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי"
--- מלאכי השרת מבקשים לדחוף את כל הבא אל התחום שלהם מתוך חקירה, שהכניסה אליו הוא שלא ברשות גבוה, - "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת כי בענן אראה על הכפורת" "ה' אמר לשכון בערפל" הענן הוא הנוכחות שאין בו ממשות ששייך בו חקירה, ובו שוכן ה', והוא המרכבה לשכינה "וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח" ורק לכהן הגדול מותר להכנס לשם אחת בשנה.
- שם ה' הוא הנוכחות עצמה, ואין בו חקירה אלא קיום, והוא הרגשת הקיום שבה נבראנו.
"מלאכי השרת" הם אלו שנאמר בהם "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" והיינו כמו שמפורש בפסוק אחר בתהילים "ה' ישמור צאתך ובואך" שהמלאכים המצווים מה' הם ה"שמירה", שהוא שם ה' שבקרב הארץ, והוא שנאמר בו "הנני שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך"
- כלומר לאחר חטא העגל שעל ידו פסקו ישראל מלהיות "בני אלוהים" שם ה' שבארץ הוא לא במציאות הידיעה אלא במציאות השמירה, שהוא המציאות של הסביבה שרק הוא דבר שיש בו הווייה ויש בו מציאות
"כי שמי בקרבו" "שמו כשם ריבונו" הוא "שר העולם", שהוא מציאות ההשגחה שרק אותו אנחנו יכולים להרגיש, רק אותו החטא לא מבטל מהמציאות כמו שהוא מבטל את שם ה' שבידיעה, שבזמן החטא לא מזכירים את יצר הטוב כלומר שהוא לא קיים,
ולכן ההוויה היחידה של שם ה' שבקרבינו הוא באמצעות המלאכים כיון שרק להם יש קביעות בחיינו כיון שיש להם הווייה ויש להם נוכחות.
"ביקשו מלאכי השרת לדוחפו" המלאכים הם השליחים מה' לקיים את שם ה' ביושר שבהוויית הדעת "ואל יבוא בכל עת אל הקודש – ולא ימות" אם הוא ניגש בעצמו הוא אינו מזדקק להם, ההפשטה השכלית נוגדת לכל הווייה כיון שהווייה תלויה בהרגשה ואין בה ממשות שכלית, וכיון שהוא דוחף את המלאכים יותר נכון לומר שהמלאכים דוחפים אותו, כיון שהם חלק מהמציאות הקבועה שהבסיס שלו הוא ההווה שבו.
"אמר להם הקב"ה הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי"
"בן זומא הציץ ונפגע בן עזאי הציץ ומת" עיקר החיסרון של בן עזאי ובן זומא היה שהם לא היו "זקנים" כר' עקיבא הם נכנסו לפרדס בעוד העיקר התורני שלהם לא היה שקוע ומעורה מספיק בחיי העולם הזה – שאותו התורה באה לתקן, והכניסה לפרדס קודם ההתבססות במציאות והחיבור אליו בהרגשה של תיקון העולם הזה הופך את הסדר ומשבש את הצורה המקורית, הוא גורם לרצון מוגזם בחיי רוח תלושים שאין להם חיבור מספיק לחלק המציאותי של העולם ולחלק שהרצון העיקרי שלו הוא שכלול חיי המעשה שהבסיס שלהם יהיה בחיי הרוח שהוא תיקון העולם, ורק על ר' עקיבא נאמר "הניחו לזקן שראוי להשתמש בכבודי" כיון שה"זקן" הוא "המשתמש בכבוד" שהעמל הוא שהקנה לו את החכמה – לעומת הצעיר שצריך ליטול אותו ממקום שהוא לא המקום הטבעי שלו עצמו, כיון שהוא עצמו, שהוא גופו, נמצאים עדיין בבחרות שקודם קנין הדעת.
שותף
בשביל לכתוב את ההסבר שכתבת במשנה היית צריך מצד אחד לעיין במשנה ומצד שני לעיין בתורת הקבלה אח"כ היית צריך לעיין שוב איך להפוך אותם להסבר אחד
הסיבה לכך שבעבר המבארים הזדקקו לזה הייתה [לעניות דעתי]כיון שגם בעולם הפילוסופי הכללי שלטה התיאוריה על העצמים הרוחניים - המקובלים סך הכל התאימו את צוררת חשיבת לצורת החשיבה של בני דורם - אך כיום נראה לי שהביאור על פי הקבלה הוא ביאור מעושה כיון שאנחנו לא באמת חושבים בצורת החשיבה הפילוסופית של הימים ההם כיון שחזרנו להבנה הישרה כמו שכתב הגר"א שהוא מיצה את הפילוסופיה ואין בה ממש - ולכן הגישה לדעתי צריכה להיות פשוט להשתדל לנתח את הטקסט בהבנה פשוטה ובריאה ובמושגים המקובלים בימינו
נשלח ב-12/10/2010 21:09
שותף סוד
כפי שכתבתי לך באישי, האשכול הזה נפתח על ידי, אך הוא כבר מזמן לא "שלי". פעם היתה כאן משתתפת שהציגה כלל: מי שמעבד את הגן, הגן הוא שלו. זה נכון מאד לגבי אשכולות. כיון שחדלתי להשקיע כאן ואחרים תרמו יותר, זה שלהם.
כמובן, אני שמח לקרוא רעיונות ולהגיב אם יש לי במה.
לגבי פירושך, הוא מעניין מאד והוא הולך בדרך הקבלה. חוששני שהקבלה עלולה להיות לא חביבה על חלק מן הכותבים כאן, ואולי זה הפסד שלנו. אני עצמי מפקפק מאד בתכניה ובנכונותה ההיסטוריים. אבל אפשר מאד שאני טועה.
הפירוש שלך מצליח להתאים היטב למשנה, אבל יש תמיד מקום לחשד, בגלל מיעוט המידע שיש לנו, שאולי זו כפיה של פרשנות יוצרת על טקסט שמשמעותו שונה ואולי פשוטה בהרבה.
י. פ. העיר בצדק שחלק מן המונחים שלך מגיעים מתרבות זרה, עד כמה שיש בידנו לברר.
כדי להקל על הדיון ולא לערבב, אני מציע שתפתח אשכול נפרד לגבי שיטת הפירוש על פי הקבלה למקורות במסכת חגיגה או בתלמוד בכלל. לדעתי יש לדיון כזה חשיבות עצומה. עד היום היו מעט מאד מגיבים בפורום שניסו להציג את מחשבת הקבלה בצורה בהירה, כפי שאתה אכן יכול לעשות, כפי שניכר מניסוחיך. וזה גם יאזן מאד את העובדה שכאן, כפי שציינת בעצמך, נטית הפירוש היא בכיוון של מחקר היסטורי.
ולמרות שכבר פתחת אשכול השבוע, תוכל לפתוח אשכול נוסף עם ביאורי הקבלה על ידך. אולי תקרא לו "פירושי מסכת חגיגה על פי תורת הסוד" או משהו מעין זה, כרצונך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-12/10/2010 10:45
יעקב- אם אתה רוצה שאמשיך להשתתף אמור נא לי מה היא הדעה הרווחת בפורום לעומת מה היא דעתי המצומצמת בפורום. ברצינות- האם פירושי המשנה ע"פ עומק רמיזותיהם של התנאים לעניינים גבוהים איננה מעניינת את חברי הפורום ? האם עלינו להסתפק רק בהסברים פסיכולוגיים חברתיים לדיוניהם הסתומים (מאד מאד) של רבותינן ? קצת חבל לעבור ליד הדברים האלה ולהשאר עם התובנות שאתם ממילא נכנסנו. תקן אותי אם טעיתי- מכל מלמדי השכלתי.
נשלח ב-11/10/2010 09:32
אמשלום - בירושלמי מפורש שאלישע אמר "דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים" והוא האפיקורס במשנה בסנהדרין שאין לו חלק לעולם הבא הסיפור שמובא בירושלמי שאלישע בכה היה ידוע כנראה לכותבי הבבלי (שנכתב אחריו - ונראה לי שמחקרים שראיתי בעבר הוכיחו שכותבי הבבלי היו מודעים לירושלמי - תקני אותי אם אני טועה)ובכל זאת הוא השמיט אותו - כנראה כיון שהוא סבר שהמציאות לא הייתה כזאת [או שהפרשנות לא נכונה] ובכל זאת הוא הביא שר' יוחנן אמר [ועשה] שהוא יוציא את אחר מהגהנום ודבר שלא מסתבר הוא לומר שיש כאן איזה ויכוח במציאות האם אלישע בכה ומה אמר ר"מ - וזה מביא אותי לחשוב שהירושלמי סבר שאפשר "לגייר" את אחר וזה מתאים עם מה שכתבתי לפני זה שחכמים בהתחלה לא ידעו איך לדון את אלישע כיון שהוא לא כפר בעיקר התורה של הלל הזקן ולכן חכמים [רבי מאיר] היו צריכים לנסח את הדברים המוציאים מהכלל שאף הם עיקרי התורה שבלי זה אין לה תוקף מחייב ומאחר שמוצא הדין עם העיקרון של הכפירה של אלישע אפשר כבר להחזיר את אלישע גופו כיון שהוא לא באמת חטא אלא שהוא טעה ודי בבכי שהוא ההכרה בטעות [של אלישע או שלנו]בשביל שאלישע יצא זכאי אמנם דעת הבבלי הוא שאחר נשאר אחר ואין לו תקנה ויש חשש משמעותי מללמוד ממנו תורה אלא שהוא הביא דעה מסוימת [ר' יוחנן] שיש לו כן מקום למחילה שותף - אני מתנצל שחשדתי בכשרים [אמשלום הבהירה את כוונתך] - בלי קשר לכלום אני אשמר אם תמשיך להשתתף אגב - נראה לי שהדעה הרווחת כאן בפורום היא כמו שכתב יוחנן
נשלח ב-11/10/2010 09:19
יעקב ידידי- איך עלה בדעתך דבר כזה שאקרא לך גוי ע"ש דעותיך ?! התכוונתי רק לברר עניינו של יוחנן פאולוס מאיטליה (מה גורם ליהודי להסתתר מאחרי שם כזה?) וזה עדיין לא נתברר. אמשלום- אולי את יכולה לעזור לי בזה ? אני גם אשמח לפתוח אתך את הנושא אם תרצי.
נשלח ב-11/10/2010 06:57
[יעקב,
ראשית - הבהרה אני חוששת שהתבלבלת לגבי שותףסוד - כשכתב ש"אין מגלים סודות התורה לגוי" ענה לשאלתי מדוע עליו לברר מהו שיוכו הדתי של בעל הניק "יוחנן פאולוס" לפני שימשיך לשוחח איתו מעל גלי האינטרנט... (לא שאני חושבת שיש אמת רלוונטית כלשהי בדבריו של שותף סוד, אבל זה כבר דיון אחר).
ולענייננו - אני מודה שהתבלבלתי מעט מדבריך. אתה מנסה לעשות הבחנה בין ה"שיפוט" של הירושלמי והבבלי כלפי אלישע בן אבויה, אבל מערבב את הסיפורים שלהם, וכן משליך מסיפורי הגמרא על המשנה - שזה אולי בסדר בשביל דרשה, אבל לא אם אתה באמת מנסה לברר מה חושבת המשנה על אלישע אבויה ושכמותו.
למשל, כתבת - "שבמשנה [שכתב ר"מ – כידוע] מפורש שאין לו חלק לעולם הבא והוא הוא ה"קוטרא מקיבריה" שהוא תקנתו של אחר". היכן מוזכר אלישע בן אבויה במשנה? ואם אתה מתכוון למשנת סנהדרין ולפירוט אלה שאין להם חלק וכו', הרי מוטב שתבדוק היטב ותגלה שרק לפי הבבלי העלה אלישע בן אבויה את הסברה שיש שתי רשויות בשמים ובירושלמי כלל לא נזכר עניין זה (מה שמעיד יפה שיש הבדל מהותי בין מה שנחשב "אחרוּת" בעיני הירושלמי, לעומת מה שנחשב "אחרוּת" בעיני הבבלי). בנוסף, כדאי לשים לב שרק הבבלי מעלה את ה"קושיא" כיצד ניתן ללמוד את תורתו של אלישע (שהרי הוא כופר וכו'), ואת הירושלמי העניין לא מטריד כלל. איני חושבת שאפשר לפטור הבדל זה רק בתובנה שהירושלמי הבין שאלישע בן אבויה חזר בתשובה (כי זו "חזרה" כ"כ לא ברורה לפי הסיפור, ונדמה לי שדנו בזה באחד האשכולות אליהם לינקקתי לעיל) ולכן להבנתי קושיא זו (ההבדלים בין הירושלמי והבבלי בעניין היחס לאלישע בן אבויה) בעינה עומדת.]
נשלח ב-11/10/2010 00:29
שותף - הגדרת אותי כגוי בגלל דברים שנראו לך ככפירה - דבר שחכמינו התקשו לעשות אפילו ל"אחר" - כנראה שההגדרות שלך בעניין חדות משלי [- קיצוניות יותר] ולכן רציתי שתשתף אותנו במה שכל כך ברור לך - זה יכול לתרום לדיון "חלק לעולם הבא" זה הדבר שמגדיר את הישראל כישראל שלא נכרת מעמיו וכיון שב"אחר" דנו החכמים ולא יכלו להכריע כנראה שהוא עדיין לא יצא מהכלל לגמרי
נשלח ב-10/10/2010 23:24
מיימוני- א. האשכול שלך הוא- לאן נעלמת ממנו בשבוע האחרון ? ב. האם הפירוש שהצעתי על המשנה של אין דורשין נראה לך מתאים לכאן ? ג. האם יש דרך לסלק מפה את הפרסומות המגעילות של מי יהיה הגבר שלך וכו' ?
נשלח ב-10/10/2010 22:56
יעקב- אני מתנצל שלא הגבתי לדבריך, פשוט הם היו קצרים ולא בלטו בין שאר התגובות. מה שאלתך בעניין החילוק בין יהודי לגוי ולאיזו משנה רצית לייחס אותו ?
נשלח ב-8/10/2010 11:16
[ונקודה נוספת – בעקבות רבי עקיבא אמת מידה מרכזית של גדולי הדור בעלי הסמכות לקבוע בחיים הציבוריים היו אלו שמסרו נפש על התורה יותר (כמובן שהיו גם חכמים ואפשר שהיחס מתדרר בימינו מעט כיון שהקלות ברכישת החכמה יכולה לגרום במידה מסוימת אף לקלות הדעת עצמה ובאין אמונה בארץ יגבר כח הצדיקים וד"ל)כיון שרק המסירות היא הערובה על היושר המוחלט ועל הגובה הרצוי שמעל קטנות הדעת של החיים וביטול התחתונים לצורך גבוה]
