מה בין בני לבן חמי.
בעל התניא כותב ב"אגרת הקודש" שלו, (החלק השלישי של התניא), פרק כב:
"אהובי אחי ורעי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונווכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה בגשמיות, כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש, אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש השם, על דבר האתונות שאבדו לאביו, (שמואל א פרק ט פסוק ט), כי באמת כל עניני אדם, לבד מדבר תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם, כמאמר חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות דף לג עמוד ב ועוד), ... ומה שכתב בישעיה, (פרק ג פסוק ג): "יועץ וחכם חרשים", וכן מה שאמרו חז"ל, (אבות פרק ו משנה א): "ונהנין ממנו עצה ותושיה ", היינו בדברי תורה הנקראת תושיה", (סנהדרין דף כו עמוד ב)
עם הזמן החלו החסידים ככלל, ואף חסידי האדמו"ר משולשלתו, לשאול את הרבי בכל דבר, החל משידוכים דרך מקום מגורים ועבודה.
הכל בכל מכל כל.
בחב"ד קראו, (או קוראים, תלוי באם "הם" מהממשיכים ל"התקשר") לזה "התקשרות", וכל מי שהיה (או שהוא ) יותר נודניק, הוא יותר "מקושר".
במקביל, התפתחה בעולם הליטאי תיאוריית ה"דעת תורה", לפיה אדם שלמד תורה ברמה "גבוהה", זוכה לכוחות עליוניים, ולסמכות להבעת דעה מחייבת ברמת "דעת תורה".
לפי תיאוריית ה"דעת תורה", אדם שלמד תורה ברמה "גבוהה", זוכה לכוחות עליוניים, המעניקים לו סמכות להביע דעה שהיא "דעת תורה" מחייבת, אף אם היה זה פוליטיקאי שאמר לו מה להביע.
רש"ר שכתב בפירושו לבראשית על הפסוק "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", (פרק כב פסוק י"ב):
"... ואמנם, אותם דברי הבל ורעות רוח נאמרים בשם אותה "חכמת ישראל", אשר לגבי דידה אך "ציות של כלב" היא אותה יראת שמים, אולם אליבא דאמת, יראת שמים אינה אלא אותה מידה המפעילה את החרות המוסרית העילאית, ואת כח תבונתו של האדם ע"י שעבוד חופשי וגמור של התבוננות והרציה לתבונתה ולרצונה של דעת עליון".
שעבוד לחופש, וחופש להשתעבד.
_______
משמעות המושג "דעת תורה" כפי שהוא בעולם הליטאי - מעמדם המיוחד של גדולי התורה לפסוק בכל נושא, דתי, כלכלי, חברתי ופוליטי, היא "חדשה", בעוד שהמושג כפי שהוא מופיע במקורו בגמ', (חולין דף צ עמוד ב), פירושו הוא "וודאות מוחלטת".
הנצי"ב, (בהקדמתו לפירושו העמק-דבר לחומש שמות), משתמש במושג זה במובן של דעת העם שקיבל את התורה מסיני.
על התפתחות המושג ראו את מאמרו של גרשון בקון: "דעת תורה וחבלי משיח: לשאלת האידיאולוגיה של אגודת ישראל בפולין", תרביץ שנה נב, חוברת ג, עמודים 497-508.
הזהות והשינוי באמונה -בין חסידים וליטאים.
החסידים והליטאים זהים באמונתם, אך הם גם שונים.
הם זהים:
ה"רביים" וכן "גדול" שדעתו היא "דעת תורה", אינם מוגבלים בנושאים בהם הם יכולים להביע דעה.
"הם" יודעים את הכל.
הם גם זהים בגמישותם, ושאין "פסיקותיהם" של הרבי וה"גדול" מחייבות נימוקים שהם, ודי ב"אני אומר", ופעמים (יותר מרבות), אף במי שאומר "הוא אמר".
והם שונים:
בעוד שסמכותו של הרבי, היא מפני שאבותיו או קרוביו היו אדמו"רים, (כשהשאר הוא "אקסטרה"), הרי גדולתו של ה"גדול" היא מ"עצמו", מרמת לימודו, שהפכה את דעתו האישית ל"דעת תורה"- קרי "דעת האלוקים".
לדעתם של הליטאים, "אמונתם" היא יותר "יהודית", מפני שהיא אינה אמונה באדם, אלא בדעת האלוקים.
ואילו לדעתם של החסידים, אמונת ה"דעת תורה", אינה אלא "חיקוי זול" לאמונה ברבי.
האם ייתכן, ששתי האמונות, אינן אלא "אותה גברת בשינוי אדרת", כששתי האמונות ממלאות את אותן הפונקציה:
צורך האדם לסמכות, והפוליטיקים לסמכות מסייעת?
_______
ב"מעשי למלך", (הערות בספר "חפץ-חיים על התורה", עמ' ל הערה ה), כותב ר"ש גרינימן, שהחפץ חיים היה אומר:
"מי שדעתו דעת תורה יכול לפתור כל בעיות העולם בכלל ובפרט, אלא שתנאי התנה, שהדעת תורה תהיה צלולה, בלי איזו פנייה או נטייה כל שהיא. ואם יש לך אדם שדעת תורה לו, אלא שמעורבת אפילו מעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העתונות, הרי דעת תורה עכורה היא, מעורבת עם פסולת, ואין ביכולתה לרדת לסוף הענין".
מהבעיות שהיו וישנם בעולם, ניתן להבין שעוד לא היה אחד שכזה.
האם החפץ חיים שהשתמש בביטוי "דעת תורה", או שהוא המצאה שלאחר זמן?
האם זה אומר, שדעתם של רבים מה"גדוילים", החתומים על כרוזי ה"דעת תורה" היא עכורה, או ש"יתד" ו"המודיע" אינם נחשבים לעתון?
_______
הלכה היא בשולחן ערוך חושן משפט, (סימן יד סעיף א):
"... או שאומר המלוה: נידון כאן, והלוה אומר: נלך לב"ד הגדול, אבל אם אמר המלוה: נלך לב"ד הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו".
המהרשד"ם, מסביר בתשובתו, (שו"ת חלק חו"מ סימן ז), למה נהגו בשאלוניקי ש"היו בה אנשים קדושים גאוני עולם אנשי השם שנהגו שהנתבע כופה ומביאו לפני ב"ד שהוא רוצה, וח"ו לומר שנהגו כן, שלא כהלכה".
" ... שאם יבא התובע ויאמר, זה שאני רוצה הוא הגדול, או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה, ואמר הנתבע אין האמת כדבריך, מאן מוכח? בעונותינו כל אחד מתנשא ואומר, אני אני, ואפסי עוד גדול ממני, וירבו המחלוקות והקטטות, לכן ראו להשקיט הריב, אחר שהנתבע ציית דין תורה, ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר, שהדין בזה עם הנתבע".
אם ניתן לנהוג כן בדין, ספק אם ניתן לנהוג כן גם ב"דעת תורה", אשר בה אומר כל אחד דעתו היא: ה"גדול" שלי הוא הגדול מכולם, ומי זה שיחליט, מי הוא הגדול מכולם?
הרב אפרתי לא היה מעולם ולא יהיה לעולם.
ולכן כתב הרב שלמה דיכובסקי, ("דעת תורה בהלכה", תורה שבעל פה" לח, עמודים ע-פח):
"אומנם, עקרונית, ייתכן מצב שבו יקבל אדם על עצמו יותר מגדול אחד כסמכות, ואז הוא עלול להקלע למצב של סתירה ... נמצאנו למדים שקיימת אפשרות חוקית לדעות שונות ל''דעת תורה''.
ופתרונו:
"על כן, מן הראוי שכל אחד יעשה לו רב אחד בלבד".
פתרון מבריק בפשטותו, ואלפי גדולים.
כאשר כל אחד יעשה לו רב אחד בלבד, כמה רבנים יהיו?
_______
בקובצי "תחומין" נדפסו מספר מאמרים בנושא "דעת תורה ואמונת חכמים", ובמאמצם של מחייבי התופעה להצדיק את המושג "דעת תורה" מבחינה הלכתית, הם יצרו במאמריהם דמות שהיא "יצור כלאיים" מחלקים של "סנהדרין", "חכמים", "רוח הקודש" ו"סייעתא דשמיא".
לדבריהם, עברה סמכות הסנהדרין לחכמים, שהגדולים שבהם זוכים לרוח הקודש וסייעתא דשמיא, ושסמכותם היא גם להחליט איזה טלפון סלולרי הוא "כשר".
באחד מהם ("דעת תורה - בענין שאינו הלכה", (תחומין יב עמוד 175), מביא הרב ש. שאנן, חבר בית הדין הרבני בפתח תקוה, הוכחה ל"סייעתא דשמיא" של הגדוילים:
"לא על חינם נהגו אפילו אנשים שאינם מקיימים תורה ומצוות, לפנות לגדולי הדור, (כגון לאדמו"ר מבלז ולחזון איש) כדי לבקש מהם עצות בעניני ניתוח ושאר בעיות. הכל יודעים יש לגדול הדור "סייעתא דשמיא", ו"צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
אמונת חכמים" של אנשים שאינם מאמינים באלוקים.
אילו קרא את אשכולי שיחת דגים-העולם העגול, הוא היה יודע, שלחזון איש היה ידיעות רפואיות, שאינן נופלות מידיעותיו של מנתח מוח. ולכן גם אין הכרח שהם הלכו אליו בגלל ה"סייעתא דשמיא", ואולי הלכו אליו בגלל ידיעותיו, או מפני שחשבו שהוא יודע
אשרי המאמין.
שימו לב:
הרב שאנן לא רצה ל"הסתבך", לא עם החסידים, ולא עם הליטאים, ולכן הוא בחר לו כדוגמאות ל"גדולי הדור", גם רבי חסידי וגם גדול ליטאי, אך הוא לא טרח להזכיר כל "באבא" שהוא.
האם מפני שהם אינם חברים ב"מועצת גדוילי התורה", אלא במועצת חכמי התורה?
_______
הרב שלמה דיכובסקי, יצא במאמרו הנ"ל, מנקודת הנחה שישנה "דעת תורה", (שאם לא היה, הוא היה היום שופט עליון או רב ראשי), ושאל: מהי דעת תורה? מה הם התחומים שבהם נצטווינו לשמוע לדעת תורה?
והוא מציין :
"לצערי לא מצאתי בנושא זה בירור הלכתי מקיף ומעמיק, למעשה כמעט שלא נכתב דבר בנושא ...".
ייתכן שההסבר לתופעה זו הוא פשוט ביותר: הוא לא מצא בירור הלכתי מקיף ומעמיק, -על מה שאינו.
על רוח הקודש של החכמים, הוא כותב (דף פג):
"נושא "הסכמת חכמים והסכמת העם", האמורים לעיל כמקור הסמכות ההלכתית, מלווה בדבר נוסף: :רוח הקודש" ו"סייעתא דשמיא", מקובל בידינו כי לגדולי הדור האמיתיים, ישנה הערה מיוחדת משמים, לכווין לאמיתה של תורה, ולהנהיג את העם".
האם יש לקבלה זו "קבלות" להוכחה?
מיהו מקור קבלה זו, והאם הוא החזון איש שכתב (אגרות ח"א סימן ל"ג):
"... השגחתו יתברך היא בכל דור ודור, על היחידים ששתלן בכל דור ודור, להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהם מעמיקים בהלכה, הם בשעה זו כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם, ועל פיהם נקבעו הלכות באישות החמורה ובשבת ובשאר ההלכות החמורות".
_______
ה"סמכות המלאה להוראה", ללא כל צורך בנימוקים, גם היא בדברי החזון איש, שכתב, (אמונה-ובטחון פרק ג, סימן ל):
"התורה הכשירתם /גדולי התורה/ לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום".
החזון איש גם סיפר לתלמידו ר"ש כהן:
"אמש היו אצלי ... ואמרו לי שחיפשו בכל ד' חלקי שו"ע ולא מצאו איסור על שירות לאומי ... אמרתי להם. שדין זה כתוב מפורש בשו"ע חלק חמישי ... אולם חלק זה אינו מצוי אצלם, כי נמסר רק לתלמידי חכמים". (מעשה איש, (בני ברק תשנ"ט), חלק א עמוד רמב).
רק בימנו - לאחר מותו הוא הוכתר, כדוגמה לדמות המנהיג שידע "דעת תורה", ואף שכתב באגרותיו:
"אין רצוני להורות הוראה לרבים למעשה", (קובץ אגרות ח"ג סימן קע"ב), ו"איני מן המשיבים הלכות למעשה", (קובץ אגרות ח"ג סימן קעג), "כמובן אין הדברים אמורים כאן, לקבוע הלכה, רק נטיית הדעת". (קובץ אגרות ח"ב, אגרת קנז).
האם בחייו הוא היה ידוע ככזה?
הרב י.מ. טיקוצינסקי מירושלים, שהיה אחד ממשתתפי אסיפת הרבנים שדנה בשאלת "קו התאריך" בשנת 1942, כתב בהקדמה לספרו "היומם בכדור הארץ", http://www.hebrewbooks.org/root/data/pdfs/SA/kadoorhaaretzsa.pdf (ירושלים תש"ג, ראש עמוד 3):
"לא ידעתי ולא שיערתי כלל, שיש בא"י, גאון צנוע היושב לו בפינה צנועה, חבוי בד' אמות של הלכה ...".
הוא לא ידע ולא שיער, האם מפני שעדיין לא היה "יתד"?
_______
היה זה המשגיח הר"י לווינשטיין, שהפך את ה"גאון הצנוע" שישב לו בפינה צנועה, שסירב לפסוק לרבים, ל"פוסק הדור"?
איך ומתי היה הדבר?
כשתלמידי ישיבת מיר נמלטו לקובהׁ(יפן), בעת מלחמת העולם השניה, התעוררה שאלת "קו התאריך", וכאשר קיבל הר"י לווינשטיין את מברקו של החזון איש: "אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי ואל תחושו לשום דבר" (נדפס בקובץ אגרות ח"ב סימן קס"ז), הוא גילה להם: "החזון איש הוא ה"שופט שבימיך", הוא פוסק הדור בימינו, והלכה כמותו", וכי הוא קיבל בשעתו מפי הגרח"ע: "כי המסורה של התורה עוברת מדור לדור ע"י אנשים מיוחדים שהקב"ה הועיד לכך, והחזו"א הוא אחד מהם", וציוה לתלמידיו לנהוג כדברי החזון איש, לאכול ביום הרביעי ולצום תענית יום כיפור ביום החמישי, אף שפסק דינו היה "דעת יחיד", כנגד החלטת 23 הרבנים שהשתתפו באסיפת הרבנים, שפסקם היה: יום הכיפורים יהיה ביום הרביעי.
מתי נכתב מכתבו הבא:
"... השגחתו יתברך היא בכל דור ודור, על היחידים ששתלן בכל דור ודור, להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהם מעמיקים בהלכה, הם בשעה זו כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם".
לפני או אחרי שהוא שמע על דברי הר"י לוונשטיין?
הרב שמחה אלברג, ("הפרדס" לח, (תשרי תשכ"ד) עמוד 5) כותב, היה זה הוא שגרם להקצנה הדתית שהיתה בקרב הציבור החרדי בבני ברק:
"... אבל אברך איש חזון איש שבבני ברק הוא חי ממש ונושם את השו"ע במלוא החומרות שבו, וכשבן בני ברק לוקח את השו"ע לעיין באיזו שאלה, הרי מבטו מכוון כלפי המחמיר, ולא יחפש ולא יעדיף את דעת המתיר".
ואילו במאמרו "ירושלים של מעלה ושל מטה", ("דגלנו",כסלו-טבת תשכ"ה), כותב הרב שמחה עלברג:
"את בני ברק הייתי מגדיר בשתי מלים: "עולם החומרות" ... בני ברק מחפשת חומרות ולא קולות, אברך שחי תחת השפעתו של החזון איש בהתיישבו ליד השלחן ערוך, יחפש את הדעה האוסרת, המחמירה המקפידה יותר".
תיאורית השפעתו על ההחמרות, התקבלה גם אצל אקדמאים, ראו למשל פרופ' מ.פרידמן: "מודל השוק וההקצנה הדתית", בחבלי מסורת ותמורה-רחובות תש"ן.
האם גם חומייני הושפע מהחזון איש?
_______
אם החזון איש הפך למנהיג היודע "דעת תורה" רק לאחר מותו, הרי לגר"א היתה סמכות מלאה עוד בחייו, שכשהוא אמר את מה שאמר, לא היה מי שחלק עליו.
כמעט שלא היה.
תגובה לnmzilber שכתב באשכול המשאלות:
<"על הגר"א אמר ר'חיים מוולוז'ין שהוא כרא"ש או כרשב"א. וגם הגר"א אמר על עצמו שיכול לחלוק עד הריטב"א בסברה ועד הרא"ש בראיות. אין לי מקורות לכך מלבד מה ששמעתי כמה פעמים בישיבה, אם אין לכך מקור תקנו אותי. אולם, אם אמירות אלה נאמרו הן חריגות ביחס לאחרונים וחזקה על הגר"א ותלמידו ר' חיים מוולז'ין שידעו על מה הם מדברים. ייתכן שלכן אומרים "רבנו" להדגיש את ייחודו בין האחרונים. אמנם הבית יוסף נחשב ראשון ממש אבל דווקא לכן אין מה להדגיש, כמו שהרמב"ן הוא רק רבי משה בן נחמן">
הרב אליהו משה בלוך כותב במאמרו "תולדות הגר"ח מוולוזין" שבספר "רוח אליהו" (לייקווד תשי"ד), בשם רבו, הר"א קוטלר:
"שיש קבלה נאמנה שהגר"א אמר לר"ח מוולוזין, שעד הרמ"א יכול לחלוק מסברא, ועד הרא"ש בראיות".
עד הרמ"א ולא עד הריטב"א
הסבר משלי ללשון "רבנו":
העורך היה "חזון איש'ניק", וידע שהחזון איש כתב, (קובץ אגרות ח"א אגרת לב, עמודים נח-נט):
"... נחזור לשיטת הגר"א, והנה בזה מתייחס בספרו בקרירות יתירה, אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה, עזרא ע"ה, רבנו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה ע"י כקדוש מעותד לכך ... והוא נחשב כאחד מן הראשונים ולכן חולק עליהם בתוקף ועוז, וגם על הרי"ף והרמב"ם הוא חולק ... כמו שלא היינו אומרים כן על הרמב"ם והרשב"א, כן לא ייתכן לתמוה עליו למה יחלוק על השו"ע, והלא מקומות שחולק הגר"א על הכרעת השו"ע המה למאות".
כנראה, שאותו העורך חשב, שאם החזון איש אמר, שהגר"א הוא בדרגת משה (רבנו), כי אז עליו לקרוא לו באותו תואר שקראו למשה רבנו: (רבנו) אליהו.
ומעניין לציין, שבשו"ת "חוט המשולש" סוף סימן ט, בתשובתו של הר"ח מוולוזין, נאמר:
"... אע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול, ומחוייב אני בכבודו ומוראו כמורא שמים, אני שומר מ"ש חז"ל (ב"ב קל:) כי אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכבר הוזהרתי מפי מורי קדוש ישראל הגר"א מווילנא ז"ל, שלא לישא פנים בהוראה".
אלא שהיא תשובה מצונזרת, ובמקורה היה כתוב:
"וכבר הוזהרתי מפי מורי קדוש ישראל הגר"א מווילנא ז"ל שלא לישא פנים בהוראה אף להוראת רבותינו בעלי התוספות".
הדברים הם ציטוט מלשון התשובה, כפי שהם מופיעים בספר "עליות אליהו" סוף הערה סב.
האם החזון איש לא ידע שהתשובה צונזרה? האם אילו ידע שהוא כן, היה כותב את שכתב, הרי הגר"א חשב שגם מי שאינו כמשה רבנו, יכול לחלוק על בעלי התוספות?
________
פרופ' ש.ז. הבלין כותב במאמרו "ביאורי הגר"א לשו"ע", (ישורון ה עמוד תרחצ) הההערצה העצומה אל הגר"א גרמה לבעיות:
"... ההערצה העצומה אל הגר"א, תחילה אצל חכמי וילנא וליטא, ואחר כך בכל העולם האשכנזי, טשטשה חלק מן העובדות, הן בתולדותיו הן בקורות כתביו וחיבוריו ... אחד הדברים הללו היה חוסר סבלנות כלפי כל ביקורת, או מחלוקת כנגד דעותיו של הגר"א".
כדוגמה ל"פחד" מפני ביקורת על הגר"א, הוא מציין לדברי מחותנו של הגר"א-רבי אברהם דאנציג (ה"חיי אדם") שכתב בהקדמה לספרו "חכמת אדם":
"והנה לא נמצא בחיבור זה מדברי מחותני הגאון רשכבה"ג מ"ו אלי' חסיד, והוא לסיבת כי שמעתי דיבת רבים, המתרעמים עלי שהשגתי עליו באיזה מקומות בחיבורי חיי אדם, ובלתי ספק שהאנשים המתרעמים אינם בקיאים בלימוד הפוסקים, שכן דרך תורתינו הקדושה, זה בונה וזה סותר, והתלמיד חולק על הרב, כמו שכתוב בשולחן ערוך, ודרך זה אף היה נהוג בימי התנאים והאמוראים, ובודאי זהו נחת להגר"א מה שאני מפלפל בדבריו, ממי שהוא אומר שפיר קאמר, כדאמר רבי יוחנן על בר לקישא (ב"מ דף פד ע"א) ולכתוב דבריו אף אם לא יהיו נראים לי לא אוכל, ולכן אחזתי במידת השתיקה להסיר תלונתן מעלי, והם עתידים ליתן את הדין, כי מנעו נח"ר להגר"א לפלפל בדבריו, והדן אותי לכף זכות, ידונו אותו משמים לזכות". (הועתק מ"ישורון" ה עמוד תקכ"א, שהוא העתק מנוסח ההקדמה כפי שהיא בחיי אדם מהדורת "מאורות דעת", ירושלים תשמ"ח, בהקדמה עמוד 28, כפי שהועתקה לשם מה"חכמת אדם" הוצאת שנת תקע"ה.
הקדמה זו שחלקים ממנה הובאו בספר "עליות אליהו" (עליות קיר א, בד"ה והנה מאז), נדפסה רק במהדורה הראשונה של ה"חכמת אדם" שיצאה בוילנא בשנת תקע"ה, (וגם זה רק בחלק מהם, ראו חיים ליברמן, "קרית ספר" לז (תשכ"ב) עמוד 413, ובספרו "אהל רחל", א עמ' 471-472).
במהדורות הבאות, הוחלפה ההקדמה ב"פושרת".
מי החליפה?
מחבר "עליות אליהו" מציין לספר שו"ת "בנין עולם" (להרב יצחק אייזיק חבר), חיו"ד, סימן ס"א סוף סעיף ב', (ורשא-1851, דף קלח עמוד ב, טור ב) שכתב:
"וידוע מה רב חיליה של הגאון ז"ל, ומי בדורינו יוכל להכריע כנגדו, בפרט להקל באיסור חמור, והוא ראה דברי הרמב"ם ז"ל ודחאם בשתי ידים".
פרופ' ש.ז. הבלין גם מביא מספר "אהל משה", (חלק ב סימן ס"ח, להרב אליעזר משה אב"ד פינסק, שהגהותיו על הש"ס נדפסו בסוף ש"ס וילנא):
"והנה קנאת אליהו אכלתהו, על כי באתי בצ"ע על דברי קדשו של הגר"א ז"ל, ודרך בזה בדרך הרבה מרבני ליטא שיחיו אנוכי לא כן עמדי ולא אחשוב היות נוחה בזה דעתו של אותו צדיק אשר האיר עיני העם לחפש בחורים ובסדקים אחר כל הראשונים ז"ל, ולא לשאת פנים נגד האמת לפי ראות העין, [להלכה ולא למעשה בלא ראיה ברורה כדרכו בקודש, וכמ"ש הראשונים נגד הגאונים שהיו תיכף אחר חתימת התלמוד] וכן הורונו דרך זה כל קדמונינו והבאים אחר הגר"א כבעל חכמת אדם, שידע עוצם קדושת רבינו ז"ל וגודל תלמיד תלמידו בעל משכנות וקהלת יעקב ז"ל ... אם שאין שם רק הכרע הדעת והאמת עד לעצמו והמאמינים /והממאנים / בזה לא תלמידיו הם כי לא למדו דרכו, רק דרך מנגדינו, אשר יעקשו הישרה למען כבוד גדוליהם, והוא כבוד המדומה ...".
בדברי הרב אריה לייב צינץ מפלאצק, (מחברם של ספרים רבים, ביניהם הספרים "אילת אהבים" ו"יעלת חן"עמ"ס כתובות, טיב חליצה, טיב קידושין, וגט מקושר), על סמכותו הבלתי מעורערת, והוא כותב בספרו "שו"ת משיבת נפש", (ורשא- )1849, סוף סימן ט"ז ראש עמוד טז):
"ידעתי כי במדינתכם כרוכים אחר דברי הגאון מהר"א מווילנא שמחמיר מאוד, מ"מ אהבתי צדק להצדיק מנהגן של ישראל, ואם כי לא קם כמוהו מימות רבותינו הקדמונים נ"ע, להיות כל התורה כולה נגלה ונסתר כשולחן ערוך לפניו ... ולא יפלא שישיג פעוט וכשל כח ביגיעה רבה ועצומה, מה שלא ישיג הענק דרך העברה בעלמא, ומי לנו גדול מר"ש בר יוחאי נהירין ליה כל שבילין דרקיעא וכל העולמות עליונים, אף עפ"כ רובא דרובא לית הלכתא כוותיה, ורב אשי שאמר אם הראשונים כבני אדם כו' אעפ"כ פסקינן הלכה כבתראי, הא למדת שאין ראיה מגודל מעלת האיש לקבוע הלכה כמותו ... ".
גם האדמו"ר הזקן כותב, (אגרות קודש, אדמו"ר הזקן , האמצעי והצ"צ, אגרת לד, עמוד פח), על סמכותו הבלתי מעורעת של הגר"א:
"... ולפי הנשמע אין במדינות ליטא מי שירום לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד ולאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה ח"ו, כי אם במדינות הרחוקות בתורגמא ואיטליא ורוב אשכנז ופולין גדול וקטן ובזאת חפצתי באמת".
ואילו ר"ח מוולוזי'ן תלמידו כתב בספרו "רוח חיים", (על משניות אבות פרק א משנה ד):
"ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו ששנינו, יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא, וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרומים, המחברים האמת".
וראו שו"ת הרא"ש כלל מו סימן ב:
"ומעיד אני [עלי] שמים וארץ, שאיני חוקר וחופש וחוטט לבטל דבריך, אך אם הייתי יכול לקיימם, היו חייבים עלי מאד; אך מה אעשה, תורתנו תורת אמת ואין אדם רשאי להחניף בה".
________
בעבר כתבתי (באשכולו של מיימוני ראשונים כמלאכים) על שאחד מראשוני האמוראים, חזר פעמים רבות על הרעיון של "ראשונים עדיפים", כאשר ה"ראשונים" הם כל הקודמים בזמן, בין אם הם התנאים ביחס לאמוראים, או חכמי ימי בית ראשון וחכמי ימי בית שני, בני ה"עמים הקדומים" ובני העמים המאוחרים, ונשות ישראל "של פעם" והנשים של היום.
במאמרו "לירושלמי ראש נזיר וראש נדרים", (סיני צ עמודים לז-לט), ציין פרופ' שרגא אברמסון, למקורות רבים שבהם הועמדו ה"ראשונים" כנגד האחרונים, והעיר, שרבים מהם הם מדברי רבי יוחנן:
"ושגור הרבה בפי רבי יוחנן, בשמו או בשם אחרים"
מדוע היו הראשונים יותר טובים?
ישנם הטוענים, שרבי יוחנן, (שהיה היה בן הדור הראשון של האמוראים, ("מסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה [הוראתם] מאתים שנה, רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל היו דורות ראשונים", שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תרעז), רצה ל"השליט" את סמכות הקביעה הסופית של ההלכה לתנאים, ולכן הדגיש את ההבדל בין "איכות" הראשונים כלפי האחרונים.
האחרים שאינם מוכנים לקבל טעם זה, טוענים, שהסיבה לעדיפות הראשונים היא "ירידת הדורות", ירידה שאף הביאה לפחיתות פיזיולוגית של בני אדם ושל עצמים אחרים, (כגון ביצים):
"וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כורחך הביצים בזמננו נתמעטו" (רבי יחזקאל לנדא, צל"ח, מסכת פסחים קטז ע"ב.
בדורינו דגל בתיאוריה זו גם הסטייפלער, בספרו "שיעורין של תורה" סימן א, ובה הוא מנסה להצדיק את השיעורים ה"מנופחים" של החזון איש.
ומצאנו גאון (אחרון ה"גאונים) שחלק על "תיאורית ה"עליונות לראשונים", וטען שדווקא למאוחרים יותר ישנה עליונות בפסיקה.
כאשר רב האי גאון נשאל, (באם התשובה היא אכן מרב האי, ראו שמואל אברהם פוזננסקי:"ענינים הנוגעים לתקופת הגאונים", (ורשא תרסט דף 29), (ספר האשכול מהדורת אלבק חלק א הלכות ס"ת מעמוד 158, ספר האשכול מהדורת אויערבך, הלכות ס"ת בין עשיתו בין לקרות בו, סימן יד עמ' 49, אוצר הגאונים לסנהדרין (טויבש) עמוד קפא, דברי רב האי הובאו ברי"ף וברא"ש סוף עירובין כסתמא, מבלי לציין שהם דברי רב האי). שנשאל באם התלמודים חולקים בהלכה, כמי יש לפסוק? והוא השיב: מכיון שהתלמוד הבבלי מאוחר לירושלמי, העדיפות היא לפסיקה לפי התלמוד הבבלי.
"ותו קמייהו הוי תלמוד א"י וידעו טעמי דקדמאי, והיכא דלא ניחא להו נאדו מן טעמי דקמייהו, וכללא הוא "הלכה כבתראי".
הרא"ש גם בפרק אחד דיני ממונות, (סנהדרין פ"ד סוף סימן ו, שהובאו בבית יוסף, חושן משפט סימן כה אות א):
"... דהאמוראים האחרונים פעמים חולקים על הראשונים, ואדרבה אנו תופסים דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה (ב"ב קל:) אין למדין הלכה מפי תלמוד אלא מדברי האמוראים אנו למדים פסקי הלכות אף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמוראים".
(על קדימת הירושלמי לבבלי ראו רמב"ם בהקדמה למשנה תורה: "ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית כמו מאה שנה", ר"ש מקינון "ספר הכריתות" חלק ד סוף שער ב: "רב בבבל ור' יוחנן בארץ ישראל, הוא סידר התלמוד הירושלמי אחר חורבן הבית בקרוב שלוש מאות שנה", והמאירי בפתיחה למשניות אבות: "והדור ראשון מהם שמואל ומר עוקבא ורבי יוחנן ... וחבר התלמוד הירושלמי בכל החמשה/ששה סדרים לבד מטהרות בק"פ שנה אחר החורבן, וגדולי המחברים כתבו בש' שנה".
האם רב האי גאון חולק על הרעיון של ה"ראשונים" יותר טובים?
לא לדברי הרי"ד – הרב ישעיה מטיראני, (תשובות הרי"ד סימן סב):
"... שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם, ואמרו לו, הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות, והאמת אתנו, היאך יכון הדבר הזה, השיבם אמר להם מי צופה למרחוק, הננס או הענק? הוי אומר הענק! שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק? הוי אומר הננס! שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקי' עליה, ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים, ולא שאנו גדולים מהם, ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים, אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר, אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים, ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה, הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם, שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן, (עירובין יג, ב) ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם, להיכן הדין נוטה, שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד, לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים, ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם, וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם, וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות, שאין החכמה תמימה בלתי לה' לבדו".
משל זה מובא בשם הרי"ד ע"י בהקדמת ה"שבלי הלקט", (עמוד יח).
כדבריו מצאנו בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם, ("כתאב כפאיה אלעאבדין"-ספר המספיק לעובדי השם, מהדורת נסים דנה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 176), שכתב:
"משום מה שהקדמנו בראש הספר ונשלימו בפרק זה, וזאת המנהגים הרווחים, המפורסמים או שאינם מפורסמים, הקדומים או המחודשים, הנעשים בנוכחות נכבדים או שאינם נעשים בנוכחותם, אם הראיה קובעת את היותם פגומים, אין מחוייבים ללכת על פיהם, מפני שאין זה מן הנמנע שיתברר למאוחרים מה שלא התברר למי שקדם להם, וזאת אף על הרוב, מפני שהמאוחר מקבל בצורה מובנת יותר, מה שהקודם כבר טרח עליו וביררו, והוא מתפנה לבירור מה שלא ביררו ולהסיק מה שלא הסיקו אותו הקודם, משום התעסקותו בזולתו, וע"כ ההנחה המוקדמת שהוסכם עליה בהלכה אצל חכמי התלמוד, היא הלכה כבתראיי, וזאת למרות שאמרו, "גדול צפרנן שלראשונים מכריסן שלאחרונים", ואין זה משום שלמות המאוחר על פני הקודם, לגבי כל האנשים ובכל המצבים, אלא משום שהמאוחר מעיין במאמרי הקדמונים ובונה עליהם ולומד מהם, ובאמצעות כללי ההיקש הוא מסיק תוצאות שמחוייבין לפעול לפיהן במידה שהדברים הקדומים נכונים, והרכבתם והמסקנות מהם הם על פי הכללים המחוייבים... ואין גנאי בכך מצד בעלי החכמה והאמונה אלא מצד הציבור כעמי הארץ והדומים להם אשר מחובתם לסמוך על דעת מי שנתמנה עליהם".
גישה מפשרת היא גישת הרב קוק, הטוען (אגרות הראיה א עמוד שפט, אורות הקודש חלק ג עמודים ריז-ריט), שלמרות שהיתה ירידה "עם הזמן", גם היו שינויים לטובה:
"כלל גדול הוא שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אי"ז כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של הדורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות, אבל מצד הפנימית היינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת ...".
דבריו דומים לדברי הרב צדוק הכהן מלובלין ("צדקת הצדיק" עמוד 116):
"דכל נפש מישראל יש לו כוח מיוחד בקדושה, וכמספר הדורות שעברו, כך הם מספר כוחות הקדושה והדברי תורה שנתגלה בעולם. ולכך בכל דור ודור הקדושה הולכת ומתגלית יותר, הגם דהדורות מתקטנים כנודע, לפי שכבר נתגלו דברים שנגלו לקודמים, כנודע ממשל דננס ע"ג ענק".
והוא המשל שבתשובת הרי"ד.
במקום אחר כותב רבי צדוק הכהן:
"... כי רואים אנחנו מה שקרה לאבותינו בגלותם, ודווקא בגלות הגיעו לכל הקדושות כי כן רצון הש"י, ושמעתי בשם הה"ק מפשיסחא זי"ע שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור, מכל מקום הנקודה שבלב נטהר בכל דור יותר". ("פרי צדיק", ויחי א, עמ' 217).
אף שלא ברור מה היתה כוונתו במה שכתב "נקודה שבלב הנטהרת עם הזמן" , הרי ברור שהוא רואה כאן מהלך כפול עם התקדמות הדורות-ירידה ועליה.
ר' פנחס מקוריץ מדבר על שלוש תקופות: תקופת בית המקדש, ימות המשיח ושביניהם:
"בעניין אבן עזרא שקורא תגר על הקליר. אמר הרב, אני אוהב ללמד זכות על אבן עזרא ... התנאים והאמוראים היו סמוכין לחורבן ביהמ"ק, והיה עדיין מאיר מאור שנסתלק בקרוב. והצדיקים האחרונים בדורות הללו סמוכין לאור של משיח, על כן אין חידוש עליהם שהם משיגים האמת ... אבל האבן עזרא, שהיה רחוק מאור החורבן וגם רחוק מאור המשיח, לכן לא השיג מעלת הקליר" (ר' פנחס מקוריץ, מדרש פנחס, עמ' 82).
כאשר האדמו"ר מליובאוויטש שאל (התוועדויות תשמ"ג, ח"ג עמוד 1290):
כיצד אפשר לומר שדורינו זה שייך יותר לגאולה העתידה, הרי ידוע מאמר חז"ל "אם הראשונים כמלאכים...?
הוא השיב:
"זכות" דורנו הוא, מפני שהוא כבמשל הננס ע"ג ענק ...".
________
בדברי הרמב"ם מצאנו את ההלכה הבאה:
"ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך". (רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א).
הכסף משנה שואל על הלכה זו:
"... ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה".
על דברי הכס"מ כתב המהר"ץ חיות (תורת נביאים, מאמר לא תסור, כל כתבי מהר"ץ חיות עמוד קט):
"... ואולם מי יתן ואדע היכן מצינו בשני התלמודים שהיה אצל הקדמונים הסכמה מוחלטת הזאת, ולא בא מזה רמז במשנה ותלמוד... ואולא אנוכי הרואה בהקדמת רבינו לספר הי"ד וז"ל: ".. כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירתם ולנהוג בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל", ראינו דגם הוא כותב בטעמא מפני שהסכימו כל ישראל ע"ז, אבל לא ידעתי היכן מצא הסכמה זאת". (ראו גם ש ז.הבלין: "על החתימה הספרותית כיסוד החלוקה לתקופות בהלכה", בתוך "מחקרים בספרות התלמודית" (לרגל מלאת שמונים שנה לשאול ליברמן) ירושלים תשמ"ג, עמוד 148 ואילך ובפרט בהערות 71 ו-90).
הרב אלחנן וסרמן שואל (קובץ הערות ליבמות, סימן ט"ז סעיף ה, דף טז עמוד א, סוף טור ב ) על קושיית הכס"מ:
"במה שהקשה הכס"מ פ"ג ממרים אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי עיי"ש, הנה קושיתו צריכה ביאור, שהרי דבר פשוט, שאין כח לשום חכם, לחלוק על מי שקדמו, אלא א"כ הוא בר פלוגתיה, היינו שיהיו שניהם מסוג אחד, דאל"כהרי אפשר שאינו יורד לסוף דעת מי שקדמו, ואיך יחלוק עליו ... והוא מהאי טעמא דבתרייהו לאו בני פלוגתא דקמאי נינהו מפני גודל הריחוק שביניהם כמאמרם "אם הראשונים כבני אדם וכו' ... אבל נראה שהטעם הזה לבדו אינו מספיק, דאע"ג דודאי דהדורות האחרונים קטנים מהראשונים , זהו דרך כלל, אבל מ"מ יכול להיות יוצא מן הכלל, ... וכן מצינו בדורות המאוחרים שהעידו האחרוניםעל רב האי גאון אף שהיה אחרון הגאונים בזמן, מ"מ היה גדול מהגאונים שקדמוהו וא"כ אפשר דאמוראי קמאי לפי רוב גדולתן היו בני פלוגתייהו דתנאי בתראי, ומ"מ אי אפשר בשום אופן לאמורא לחלוק על תנא, וזהו דקשיא ליה להכ"מ".
איך זה מסתדר עם דברי החזון איש:
"... וכ"ש אם הדבר יצא מפי הגר"א שהוא כאחד מן הראשונים, אשר ניתן לו רשות לחלוק על הראשונים".
לחזון איש (אגרות כרך ב סימן כד) הסבר משלו לסיבת הסכמה זו:
"... אבל האמת בזה שדור אחר המשנה ראו את מיעוט הלבבות נגד בעלי המשנה, וידעו לבטח שהאמת לעולם עם הראשונים, ואחרי שידעו אמיתת הדבר, שאי אפשר שישיגו הם האמת, מה שלא השיג אחד התנאים, לא היו רשאים לחלוק, והיו רק שונים את דברי התנאים שקדמום, וגם מחתימי התלמוד ביטלו דברי אמורא שאמר מחמת העלמת דברי התנא ורק רב ברוחב לבבו לא נתבטלו דבריו, וכל הסכמותיהם היו בהשגת הבורא יתברך ובהופעת רוח הקודש, וכבר הסכים הקב"ה על ידם ... וכן היה בדור של חתימת התלמוד...
ומה שכתב מרן הכסף משנה שקבלו כך- לא טובה וחסד עשו עם הראשונים, אלא האמת חייבה אותם, כי איך נעשה על דעתינו, אם ידענו שדעתינו קצרה והאמת אין אתנו".
לדברי החזון איש, היתה ההסכמה מתוך ההבחנה בפער שבין הדורות, וכאן נשאלת השאלה:
האם הפער לא המשיך לאחרי חתימת התלמוד?
האם היתה הסכמה שלא לחלוק על הגאונים או הראשונים?
האם היתה הסכמה שלא לחלוק על הראשונים?
הראשונים חלוקים בענין סמכות הגאונים, ראו האנציקלופדיה התלמודית כרך ט, שלד, גם ראו את מאמרו של מאיר חבצלת "יחס הרמב"ם לגאונים", סיני כרך נג, עמודים קכב-קלז ובעיקר מעמוד קלד.
בענין סמכות הראשונים, ראו שו"ת יביע אומר חלק א - או"ח דברי פתיחה ד"ה (ד)
ובענין לחלוק על האחרונים, כתב הר"ח מוולוזין בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן ח)
דברי בעל נ"ב אינם לא מקרא ולא משנה שנדרוש עליו תילי תילים לעשות סניגרון לדבריו ובלי ספק דאשתמיטתי' להרב בעל נוב"י סוגיא דב"ב דרובן לאבד ומה הרעש הלא מצינו לגדולי הראשונים כן וגם בש"ס אמרו אשתמיטתיה".
והוא כותב בסיום תשובתו:
"ודבר מה ישיבני כת"ר בזה אסלסלם ואחבקם ולא אזוז מחבב כל דבור ודבור על אפניו ואענדם עטרה על ראשי ומיני' ומינאי יתקלס עילאה ית"ש ברוך חכם הרזים שאין דעת בני אדם דומה זה לזה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ובלבד שיכווין לבבינו להוציא הדין לאמיתה של תורה והוא ית"ש למען חותמו אמת יפקח עינינו להמציא לנו דרך האמת בתורה דכתיב בה אמת ושלום".
ואילו הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר שם אות י"ב).
"עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים, . .. והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק".
וראו שו"ת הרא"ש כלל נה סימן ט ד"ה והצעה השנית.
"...מי לנו גדול כרש"י זצ"ל, שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו, ר"ת ור"י ז"ל, וסתרו דבריו; כי תורת אמת היא, ואין מחניפין לשום אדם".
ואסיים בדברי בעל ה"מגילת אסתר", בהקדמת פירושו לספר המצוות להרמב"ם (עמוד ג סוף טור ב):
"... ואל יתמה מתמיה עלי, איך מלאני לבי לבא ולסתור דבר מדברי הראשונים, והמה חכמים מחוכמים, כי על זה אשיב ואומר, מה כתב החכם הרופא שלמה אלמולי יצ"ו בסוף ספרו הקטן אשר קרא מאסף לכל המחנות, וז"ל: אפשר שידעו האחרונים וישיגו יותר מהראשונים, משתי בחינות. הבחינה האחת, מטעם שכבר אפשר שאיש מן האחרונים, לקח לעצמו לעיין בדרוש אחד מיוחד, והשתדל והעמיק ושם בו כל שכלו ועיונו והשתדלותו, באופן שהשיג בו יותר מדברי הראשונים, והבחינה השנית שהנה אנחנו האחרונים, עם המעט שהתמדנו בעיון, השגנו הרבה יותר בזמן מועט, ממה שהשיגו הם בזמן רב, וזה לפי שבימיהם היו כל החכמות נעלמות ובלתי נשלמות, והיו צריכין להוציאם מדעתם בהשתדלות נמרץ, אבל אנחנו מצאנו הכל כשולחן ערוך לפנינו, כל דבריהם וראיותיהם מסודרים, ובאור חכמתם נראה אורוהיו לנו לעיניים, כאשר הביא זה הרב צדקיהו ברבי אברהם בתחילת שבלי הלקט שלו, בשם הרב רבי ישעיה מטראני, (הוא הרי"ד שהבאנו תשובתו לעיל), שחבר אחד שאלהו איך יעלה על לב איש להשיב ולחלוק על דברי הגאונים ...".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 18/04/2007 9:52:34
עולם הפוך אני רואה
