מיימוני,
אפשר לכתוב פשוט את מילות הברכה: " עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון... וכו' " זהו כבר פסוק מסורס כדבעי

_________________

פסוקי קוראן? לא בטלפון שלכם

מיימוני,

אין לי מה להוסיף על דבריך וכיוונך.

נראה שזה הכלל לפרטים שהזכרת. "האם אנו רואים בכתיבה המצטטת העתק של המצוטט או רק הזכרתו"

ישנם נתונים שנותנים לציטוט צורה של העתק ויש של הזכרה בעלמא וכל מקרה לגופו!

שחרית

זיהוי הגדרים הוא מלאכה חשובה, ולמרות שאין בידי דברים ברורים ממש, יש לנו מקורות.

א. חז"ל קבעו שכתיבת שלוש מילים רצופות מפסוק מחייבת שירטוט (כלומר סימון שמבטיח כתיבה ישרה ונאה). נראה שזה המינימום שמתחתיו אין זה נקרא ציטוט.

ב. כמו כן מצאנו, בדיני כיבוד הורים, שמותר לאדם להזכיר את שמו של אביו, כל עוד

1. הוא מכוון לאדם אחר.
2. זה שם נפוץ.

לפי זה נראה כי מי שמשתמש בקטעי פסוקים בשפה הרגילה בלי להתכוון לפסוקים, אין בזה חשש זילזול.
יתכן שיש להוסיף לזה תנאי שגם השומעים יכולים לברר כוונתו ולהבין שאין הוא מצטט אלא מדבר סתם.

אמנם, אין כאן אלא דימוי דברים, ולכן כדאי לשמוע דעת החברים והלמדנים בזה.

ידענוביץ? נישטאיך? בורג? יצחק יונתן?
ורבנו וטו?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
אוקיי, אני חוזרת בי מן הניסוח הקשה של סירוס דברי מקרא, אבל עיקר הדברים עומד - אם יש לך התנגדות לכתיבת רצפי מילים המופיעות במקרא, הרי לא תוכל לכתוב דברים פשוטים וטריויאליים כמו: השלום לך, שהרי הופיעו במקרא (מל"ב ד, 26).

האם אין כאן חשש שמגיבוב החומות ומהגבהת הגדרים ייעלם הגן מן העין ויישכח חלילה?

סנסי

מצטרף לשחרית. הבה ונשמח בשמחתך.


שחרית

א. התהליך שציינת מוכר גם לי. ואף ראיתי אותו אצל אחד הילדים בבית (הוא התחיל להגיד "גדוי" במקום המילה המקובלת "גדוילים").

ובוודאי שאת צודקת שהמילה המסמנת את המסומן טעונה שמירה או הרחקה, תלוי מה המסומן.

אך אין אנו עוסקים כאן באינטואיציות שלנו, עד כמה שהן נכונות ומדוייקות, אלא בדיני תורה.

התורה מגדירה איסורים וזהירויות בשם השם ובפסוקי התורה. לפי כללים אלו כתבתי מה שכתבתי.


ב. הצעתי, בעיני, אינה לסרס דברי תורה אלא להשתמש בהם באופן המותר.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

קודם כל, סנסי, לגבי ההזמנות, האם יש על מה שנפרוץ בשירה שמחה? אנא שתפי!
(אני מקווה שאין לאף אחד בעיה עם שירת נשים באופן וירטואלי).

לגבי כל הנאמר פה, ניכר שהבעיה אינה עם המסמן (המילה המתארת את הדבר), בין אם מסמן של דבר נשגב וקדוש כשם השם ובין אם להאא"ה אם מדובר במשהו מלוכלך ומביך (כהפרשות הגוף), אלא עם המסומן, דהיינו עם הדבר עצמו.

בגלל העובדה שיש מידה של מבוכה או יראה או אימה או סלידה מלהתייחס לדבר עצמו, ניתנים לו כל מיני שמות שאמורים להקל עלינו את ההתייחסות המילולית אליו. אבל חזקה על המילים הללו שאחרי זמן מה, ינכסו אליהן את המשמעות שממנה מנסים הדוברים להתחמק באמצעות המילים הרכות, או באמצעות הלשון הנקייה ( ובלשון העמים: Euphemism), ויחפשו מילה אחרת, שגם היא "תתבלה" בעיתה ותוחלף בחדשה.

לשחורים בארה"ב היו נוהגים לקרוא Niggers , אבל שם זה נפסל כשם גנאי המזכיר את תקופת העבדים, אחר כך נקטו ב Negroes ואז ב Blacks ואחר כך בColored People ואחר כך Afro-Americans (לא בטוחה שהסדר הזה מדויק) והיום מקובל: Africans Americans.

האם יש פסול בדנוטציה (=במשמעות המילולית) של הכינויים האלה? או שהבעיה היא עם הצורך לכנות בכינוי נפרד קבוצת אנשים.




מיימוני,
אני סבורה שחבל לסרס דברי תורה מן הטעם שציינת!



מואדיב,
אהה,
ובענייני דיומא - ראה מאמר יפהפה של ארי אילון הקורא לשוב ולחוג את יה בשבט!

סנסי

כל מי שכותב שלוש מילים או יותר מתוך פסוק, הרי זה חייב לנהוג בהן חשיבות וקדושה.
ולכן אין ראוי לכתבן בהזמנה.

אם את רוצה לשלוח הזמנה, או מכתב כלשהו עם שימוש בקטע פסוק, אני ממליץ לפניך לעשות מה שעשו חכמי האחרונים, כגון ר' זונדל מסלנט (רבו של ר' ישראל מסלנט):

הם היו מעתיקים את הפסוק בשינוי לשון קטן, כך שהמסר היה מועבר אך הניסוח כבר לא היה מקודש.

למשל, במקום:

"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"

שהינו קטע מפסוק (קטע שחוזר למעשה כמה פעמים בירמיהו, אם גם לא תמיד בהקשר חיובי...) ומקובל לצטטו:

מוטב לשנות את הסדר ולכתוב:

קול שמחה וקול ששון, קול חתן וכלה

השינוי הקטן הזה אינו משנה את המשמעות, אך פוטר מחיוב גניזה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

קדימה...תענו לי..אני צריכה לשלוח הזמנות לדפוס

.

סמך לדברי אקדמאי לעיל:


בכתבי יד רבים של גדולינו מתקופת הראשונים, לאחר יג ו-יד, לא באות טו ו-טז , אלא כסדרן (יוד-הא, יוד-וו).


אך כיום, אין אחד בנו שירצה לחזור לצורה זו, אקדשתא כיוון דעל על.

שאלת סנסי:


שאלה קטנה...:
תמיד ידעתי כי דף שנכתב עליו שם ה' צריך להביא לגניזה,
אבל האם פסוק שלם שלא מוזכר בו שם ה', גם דורש גניזה?

הואיל והובלנו לכאן בקישור מאשכול אחר, הקפצתיו.

הצורה יי, או י"י, לציון שם השם, אף היא מקודשת בעיני יהודים רבים. מה מקורה?

הראה לי מאן דהוא, והיה זה מזמן, ואיני זוכר המקורות. אולם, למי שיש גישה לספרים ישנים, יוכל לעיין בעצמו.

בתחילה היו כותבים במקום שם בן ד' אותיות ארבע נקודות: ****.

אח"כ הפכו הנקודות ליודי"ן: יייי.

אח"כ לג' יודי"ן, היו"ד הרביעית נמשכה עם קו מתחת (אין אפשרות להדגים).

בכת"י ספרדים מלאחר הגירוש נמצא הרבה ג' יודי"ן עם קו למטה, ומאותה התקופה בכת"י אשכנזים נמצא השם כבר בשני יודי"ן.

בערך בתקופה זו חדר הדפוס, ועמו הכתיב יי לשם השם, מנוקד כמו שמנקדים שם אדנו"ת (או אלהו"ת לפי הענין).

לסיכום: באותיות יי, י"י, ה' (קיצור המלה "השם", שאף לה אין קדושה!), ד' וכיו"ב אין קדושה.

ההיפך, כל כתיבתן נועדה שלא לכתוב אחד משמות הקודש.


אוי לשכן ואוי לשכנו

לומדת

עדיף לך שמיימוני שאב בעצמו מהמקורות ולא מ'פויסעק' אחר.
אגב, באחד הלינקים שהובאו למעלה ישנה מובאה בצורת 'פסק'.