קפצתי לגיחה קטנה לתוך המרחבים הוירטואליים.
בניגוד לתחזיותי הפנימיות שבישרו לי ש'הזמן' יתחיל בצורה די צולעת בעקבות החלודה שצברתי בימי בין הזמנים...הופתעתי לטובה ובסייעתא דשמייא התחלתי מצויין..אך כמובן שההגדרה "מצויין" רחוקה להיות מהמצב האידיאלי וכי יש עלי [ואני מניח שאף לכם] לעבוד הרבה על הרוחניות,על המידות,על הבין אדם לחבירו ועוד הרבה תחומים.
ואביא רעיון חמוד ששמעתי מפי מרן ראש הישיבה שלי.
אנו נמצאים בימי ספירת העומר שבהם אנו מתאבלים על פטירתם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שהיו גדולים ועצומים בתורה ואף הגמ' אומרת שבכוחם היה להחיות מתים.
וידוע לכל ינוקא הסיבה לפטירתם של התנאים-משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
ומיד נשאלת השאלה שהיא תמיהה גדולה,איך גדולים ועצומים בתורה כהתנאים לא נהגו כבוד זה בזה? איך הם לא ספגו את תורת רבם שהעלתה על נס את ה"בין אדם לחבירו"? האם תורה הייתה בראש מעיינם ומידות שהם הבסיס לתורה היו בשולי חייהם?
אז ישנם שעונים את האימרה הידועה שעם הצדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה..
אך יש רעיון יפה יותר.
איפכא מסתברא! ה"בין אדם לחבירו" של התנאים היה עצום מאוד,הם הרגישו שחברם והם ממש כגוף אחד..הם יישמו בצורה הכי מושלמת את תורת רבם אך אדרבא,בגלל זה קרה מה שקרה.
מכיוון שהם הרגישו קרובים מאוד נפשית זה לזה בלי משים לב הם פגעו זה בזה,מה שנקרא בשפתינו שלנו "ירדו" אחד על השני,ולא קשה לתאר במחשבותינו ולחוש את הסיטואציה,גם בחיינו שלנו אנו לפעמים מזלזלים בחברינו או עוקצים אותו דווקא בגלל שהוא חברינו בלבבינו,אנו מרשים לעשות לו את זה בגלל שאנו יודעים שבסופו של דבר הוא ידלג הלאה ולא ישאיר בלבבו קפידה.
אך זוהי טעות גדולה,נפש האדם לא חסינה כלפי חבר הפוגע בה ואפילו זה יהיה חבר נפש..אז נכון שאולי אילו זה היה אנו אז לא היינו משאירים בליבינו מאומה..אך ישנם אנשים שמקבלים את זה שונה.
אז יהי רצון שבזכות ההתאבלות שאנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא נעצור אנו ונחשוב מעט על עצמינו בכל הסיפור הזה,נפיק את הלקחים ונתעורר ויהיה בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".
_________________
 |
|
|
