| נשלח ב-25/4/2007 23:12 |
 |
| |
מצוות צריכות אמונה?
בעקבות הדיון הלוהט באשכול "מי עמד ולמה" בשאלה אם הנופלים החילונים קיימו מצוות קידוש ה':
מחלוקת ידועה בגמרא ובפוסקים האם "מצוות צריכות כוונה", היינו כוונה בשעת המעשה לצאת ידי חובת המצווה.השאלה שאני מעלה היא לשיטת " מצוות לא צריכות כוונה" האם בכל זאת "מצוות צריכות אמונה", היינו קבלת עול מצוות ואולי גם אמונות נוספות שהכופר בהן מוגדר בהלכה אפיקורס.
השאלה אינה האם אדם שאינו מאמין יכול לעשות מעשים טובים, ואף לקבל עליהם שכר, ואף להיות גדול גדול בעיני המקום ממאמינים מסוימים, כל זה פשוט לי לחיוב. אני מצטמצם בשאלה ההלכתית, נפקא מינות אפשריות:
1. רופא כופר מקיים מילה כניתוח. המילה עצמה עם פריעה וכל הנדרש עפ"י ההלכההאם מותר לו כמו למוהל, למול בהרת מכוח "עשה דוחה לא תעשה"- עשה דמילה דוחה איסור לאו לקוץ בבהרת. אם נאמר שאין מצוות ללא מאמין אנו מצווים להוכיחו ולהפרישו במידת האפשר, למשל מנהל מחלקה דתי. אמנם המוהל או הרופא הם שליחי האב והשאלה מסתבכת, נניח שגם האב כופר.
2.לנוקטים שיש לנו בזה"ז תכלת בוודאות, מותר לעשות טלית שעטנז כי עשה דוחה לא תעשה. מי שבא לביהכנ"ס ביוהכ"פ, אך ורק כדי לכבד את מסורת ישראל, והוא לבוש בטלית כזו,. האם יש להסיר אותה ממנו? ויותר מזה: שמעתי כי מי שלובש בגד ארבע כנפות עם ציציות ואינו יודע שיש לו ציציות עובר בביטול עשה כי ציצית היא מצוות גברא, ואם צריך אמונה או כוונה הוא הדין לחילוני שלובש טלית כלשהי .
אני מחלק את החקירה לשני חלקים: חקירת במושג "מצווה" האם הוא יכול להיות שייך במי שלא רואה עצמו מצווה- לדעתי כן, ודלא כרב מיכי שם. האם יש ראיות מההלכה שבכ"ז מצוות צריכות אמונה- אולי כן
מצווה- ניתן להבין בשני אופנים:
א. הטוב הוא תכונה "טבעית" במציאות הנספחת למעשים ולמצבים מסוימים המוגדרים טובים. מכח תכונה זו חלים על האדם בהיותו בעל בחירה חיובים. אבל תכונת הטוב הייתה מתקיימת גם בלי קיומו של בעל בחירה/ סובייקט. לשיטה זו מושג ה"חובה" נגזר ממושג ה"טוב" ולא להפך.מצווה היא דבר טוב בעיני ה' ובמובן זו יכולה להיות "מצווה" גם למי שאינו בעל בחירה. לפי זה מובן השימוש ב"כי טוב" לפני בריאת האדם, ותיאור גרמי השמיים כ"עושים רצון קונם" והתייחסויות לבע"ח כנושאי מוסר הראויים לשכר ועונש- למשל הדגים בדור המבול, שלא חטאו וניצלו, הצפרדעים בתנורי המצרים שמסרו עצמן על קדושת שמו וכו'. לדרך זו אין מניעה עקרונית שכופר יקיים מצווה. אם זאת עדיין אפשר שהתורה הגדירה כי חלק מהתנאים למצווה הוא אמונה, גם היותו של אדם מאמין או כופר היא עובדה במציאות.
ב. הטוב אינו חלק מהמציאות. המצווה היא ביסודה חובה המתייחסת לסובייקט. מעשה שנעשה עפ"י החובה אנו מכנים אותו מעשה מצווה. לא שייך לפיכך לטעון על הכופר בחובה שהוא מקיים את חובתו ופשיטא שמצוות צריכות אמונה.
ידועה החלוקה הבריסקאית ביין דינים "על החפצא" ו"על הגברא". למשל אם נאמר שמצוות ציצית על ה"חפצא" של הציצית צריך להטיל ציצית גם בבגד שעוד לא נלבש וכו'. עצם קיומם של מצוות חפצא הוא קושיה על דרך ב' ויש ליישב בדוחק שזה סוג הגדרה הלכתית של מצווה שברמה הפילוסופית הן כן "בגברא".לפי דרך א' להפך: גם מצוות "גברא" אינן אלא מצוות על "האדם כחפצא", כי הסובייקטיביות ככזו אינה רלוונטית. ייתכן שיש גם מצוות "גברא" וגם מצוות על "חפצא" גמורות, זה לא כ"כ מסתבר לי כי מדובר בשיטות פילוסופיות סותרות העומדות ברקע. ראיות:
1מצוות פרו ורבו- א"א להבין אלא כמצווה על האדם כחפצא . גם אדם שעשה את כל ההשתדלות ואין לו בן ובת לא קיים המצווה, ואם זו מצוות "גברא" טהורה לא שייך לצוות אלא על מה שבידי האדם
2באשכול מהותו של חושן משפט. מסקנת הרב מיכי, אותה הוספתי לבאר, היא כדרך א. וקשיא רב מיכי אדרב מיכי.
3ספירת העומר: כאן שאלתי על גוסס העומד למות בספירה אם יכול לברך לפי דין "תמימות"? קיבלתי מבעל בעמיו בשם הגרי"ד, ומחבר שלי בשם הגרש"ז, כי דין "תמימות" היינו שכל הימים עד לאותו יום יהיו תמימים, ולכן יכול לברך. למה למדו הגדולים הנ"ל שלא כפשט הכתוב "שבע שבתות תמימות תהיינה"? נראה שלשיטתם מצוות יכולות להיות רק על גברא ולא על האדם כחפצא לכן לא שייך לצוות את האדם על מה שלא תלוי בו, והאם ימות מחר לא תלוי בו. כל זה נגד דברי החיד"א שמי ששכח לספור, לראשונים הנוקטים "תמימות" כל ברכותיו לבטלה.
4.שינה בסוכה: פוסק הגרש"ז, לשיטתו בעניין ספירת העומר, כי מי שנרדם בסוכה מותר להוציאו כדי שייכנס אחר. ישן אין בו דעת ופטור מן המצוות ולכן הגדרת המצווה היא להרדם בסוכה. הרצי"ה קוק חולק , אם כי כמנהגו לא הורה הלכה למעשה. לדעתו כוונת דברי הגר"א "שתי מצוות שאדם נכנס בהן בכל גופו הן סוכה וא"י", היא שהן מצוות "חפצא" גמורות שלא תלויות בדעת. (אם זאת עדיין ייתכן שהן כן תלוות באמונה, אבל לא כהכרח פילוסופי, ולפי דרך א').
אם מצוות הן באמת על "האדם כחפצא" , האם התורה הגדירה שרק מאמין יכול לקיימן?
ראיות:
1 הביא הרב מיכי מהאגרות משה שכופר אין ברכותיו ברכות. לא הבנתי: פשיטא שברכה ותפילה אינן עקימת שפתיים אלא ביטוי של מחשבה בפה, מי שאין לא את המחשבה לא יכול לברך. השאלה היא על שאר המצוות
2 הביא הרב מיכי דברי הרמב"ם כי חסיד אוה"ע הוא מי שלא עושה שבע מצוות מהכרע דעת אלא מפני הציווי. דעתי: א.הראיה לא מוכרחת: א. מדובר על נושא אמוני של קבלת שכר בעוה"ב, אין זה קשור בהכרח להגדרת מצווה. ב . כל מצוות בני נח הן מצוות לא תעשה חוץ מדינים שבפשטות הוא מצוות עשה. מצוות לא תעשה בוודאי לא קשורות לאמונה מכאן ראיה שלא מדובר בנושא הלכתי ודוחק לצמצם הדברים רק למצוות דינים . ג.הרב קוק באיגרת ע"ב מעלה אפשרות שחכמי אוה"ע גדולים מחסידיהם. לאור שיטת הרמב"ם זה פשט. למשל בשמונה פרקים: עדיפות החסיד המושלם על המושל ביצרו במצוות שכליות כז' מצוות ב"נ. ד. אפשר שבני נח צריכים אמונה למצוותיהם, לפחות מצוות דינים, אבל ישראל לא צריכים. ההו"א הזו מאוד מסתברת תיאולוגית.
3ראיה משלי: כל הלימודים המוציאים מומר ונכרי מכלל "רעך" ואחיך" כי אינו עמנו בתורה ומצוות. לכאורה מומר ונוכרי הם שני עניינים שונים: זה אינו מצווה וזה מצווה ועובר, איך אפשר ללמוד את שניהם מלימוד אחד? כנראה שחז"ל קיבלו כי מצוות צריכות אמונה, ולפיכך יש להן דבר משותף שאינם שייכים בקיום מצוות.
לסיכום: נראה לי שמצוות הן במהותן על "האדם כחפצא" ובכל זאת הן צריכות אמונה
נ.ב.
איזו אמונה צריכות המצוות? מסברה הייתי אומר: רק קבלת עול תו"מ. אבל גם אפיקורסים שונים יצאו מכלל רעך, ומסתבר שהדברים שכופר בהם אפיקורס כל כך מהותיים לתורה, שגם המצוות הן בהקשר שונה לחלוטין שמפקיע אותן מכלל מצוות. הייתכן ש"פרופ' ל." המנוח ,לסוברים שהיה אפיקורס,עבר כל ימיו בביטול עשה דציצית?
תוקן על ידי nmzilber ב- 25/04/2007 23:13:42
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2007 17:07 |
|
| |
זילבר
תודה על האיקון. ואוסיף עוד תיקון של בעלי בתים. כל המצוות בין אדם לחבירו אינם צריכים כוונה, מכיוון שכל המצוות האלה אין מברכים עליהם, לא עובר לעשיתם ולא לאחר עשיתם.
אבל המצוות שכן מברכים עליהם הברכה היא היא הכוונה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2007 07:57 |
|
| |
ב"יביע אומר" ח"ו יו"ד סימן כ"ט הרב עובדיה מוכיח מהרבה אחרונים, בינהם הנודע ביהודה והחיד"א שכל המצוות בין אדם לחברו לא צריכות כוונה אף למ"ד צריכות כוונה, ולכן ניתן לקיימן במקום המטונף.ואביא משם את דברי הנודע ביהודה המופיעים בספר "אהבת ציון" של בנו:
"ואמר אדוני אבי הגאון ז"ל הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס, משא"כ בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום, שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה, לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה מ"מ הרי יש תועלת לעני בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא". למדנו:
1. היכן שצריך כוונה, כוונת שכר כ"ע"מ שיחה בני" אינה מועילה, כדברי ירוחם אותם דחיתי בפזיזות. והסברה היא שאינו רואה כאן עניין ערכי אלא מן מכונה שמייצרת שכר.
2. מצוות בין אדם לחברו תלויות רק בתועלת שמפיק חברו, לכן לא צריך שום סוג של כוונה או אמונה,דתית או מוסרית.
3. החילוק הוא בין "מצוות שאין שום תועלת מצד עצמו" למצוות שיש כזו. לכן גם במצוות "לאומיות" כיישוב א"י ומלחמה וגם בפרו ורבו צריך לומר שא"צ לא כוונה ולא אמונה. מצווה "שיש תועלת מצד עצמו" היא בהכרח מצוות תוצאה אבל ההפך לא נכון. ומכאן ראיה גדולה שהטוב הוא מציאות ולא ציווי.
4.במצוות בין אדם למקום- צריך כוונת מצווה ולא מועילה כוונה ערכית. פשט דברי הנוב"י כי תפילין וציצית אינם פועלים כלום אלא הינם ציווי בלבד. אבל לא סביר שהוא חולק על כל המקובלים ולכן צריך לפרש: המצוות הנ"ל פועלות בעולם רק כאשר הן נעשות בכוונה למצוות הבורא, ולפחות "כוונה בסיסית" לשיטת א"צ כוונה. את דברי הרב נבנצל שהבאתי צריך אכן לפרש שיש בהנחת תפילין של נער חילוני עניין, אבל לא מצווה גמורה. הסברה היא שהדתי שמאמין שזו מצוות ה' ע"י כך הוא קשור בכל הטעמים של המצווה כפי שה' יודע אותם, וזה שונה מהותית מהחילוני שיודע רק טעם אחד מצומצם כשמירת הקשר לעמ"י, וכל זה לא כפי שכתבתי למעלה. ולגבי "אומר מותר":זדון מוסרי אכן שמו זדון, אבל קיום מוסרי אין שמו קיום מצווה גמור והסברה:מספיק שתידע חלק מהטעמים ותעבור במזיד כדי להיות מזיד. אבל כדי לקיים מסתבר שצריך לדעת שזה רצון ה', והוא יודע את הטעמים כולם.
לסיום אני מעניק אייקון  לירוחם, שמסתבר שסברתו הבעל-הבתית יותר מכוונת לפסיקה מחילוקי הישיבתייים. (סעיפים 1,2,3 לעיל).
תוקן על ידי nmzilber ב- 24/05/2007 7:54:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2007 01:50 |
|
| |
עד עכשיו עסקתי בחילוניים ובמסורתיים. מה עם רפורמים, האם מצוותיהם מצוות?
(רפורמה, כפי שנגדיר לצורך העניין: א. אמונה בקב"ה ב. כפירה בתורה מן השמיים ג. היהודים מחליטים כיצד לעבוד את הקב"ה בכל דור, עפ"י ערכיהם ונטיותיהם).
השאלה האם רפורמי שמניח תפילין זה יוגדר כמניע ערכי חיובי כמו חילוני שעשה זאת כקשר למסורת ולתרבות העם וכו', ואז לדברי הרב נבנצל ואף לענ"ד קיים מצווה או: יוגדר כמניע ערכי שלילי- לשם "דת אחרת". כידוע אסור לבדות דת לבני נח, וקו"ח ליהודים (רמב"ם הל' מלכים פ"ח).
אני חושב שהתשובה היא אינדיבדואלית: עד כמה הרפורמי לוקח את העניין הדתי ברצינות, ועד כמה זו גרסה מסוימת של יהדות תרבותית כמו שנראה נכון לרוב ה"רפורמים" הישראלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2007 23:21 |
|
| |
כבר הייתי מפסיק לכתוב, לולא ראיתי ממספרי הצפיות שיש לי צופים שקטים.  לצופים השקטים
עוד נק': מה הדין בכל המצוות שצריכות לשמה כהנחת סכך, אפיית מצה, וטווית ציצית האם די ב"כוונה קיומית" של מסורתי או ב"כוונה ערכית" של חילוני? לדעתי לא. כתבתי לעיל שכוונה אינה מפרטי המצווה אלא תנאי במצווה, ולכן העדר כוונה אינו ביטול עשה. לעומת זאת במקרים אלה הכוונה היא מפרטי המצווה ולכן מסתבר שצריך כוונה מלאה.
(אם הכוונה היא חלק מפרטי המצווה האם למ"ד צצריכות כוונה צריך להתכוון לכוונה, כפי הפרדוקס שהליתי קודם? לא: כי הכוונה היא רק חלק מהגדרת החפצא של סכך, מצה, ציצית)
תוקן על ידי nmzilber ב- 15/05/2007 23:31:51
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2007 13:09 |
|
| |
זילברי
החללים הכופרים במלחמות ישראל הם מקדשי ה' ממש .
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2007 12:54 |
|
| |
מתעסק,
אני רואה הסברים סוצילוגיים כלא רלונטיים כמעט אף פעם לדיון הלכתי, אבל זה לא נושא האשכול.
מדבריך עולה שאלה: מה דין מי שמקדש ומודע להשלכות הקידושין במערכת המשפטית היהודית, אבל לא מאמין באיסור ניאוף א"א כאיסור אמיתי אלא רק כמציאות משפטית? האם זה תלוי האם לבי"ד יש יכולת לאכוף את המשפט היהודי בפועל?
הערה חדשה: עד עכשיו התעלמתי מכך שיש מצוות המוטלות על הכלל כקורבן ציבור. מצוות אלה מתקיימות ע"י הפרט כאבר מכלל ישראל כשם שיד שמאל מניחה תפילין, וברור שהפרט אינו צריך לא כוונה ולא אמונה. ייישוב א"י לפי הרמב"ן, מלחמת מצווה או רשות וקידוש ה' הם במובהק מצוות כאלו. לגבי קידוש ה' יש לציין את לשונו הייחודית של הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווים על קידוש ה' הנורא הזה". לפי"ז החללים הכופרים במלחמות ישראל הם מקדשי ה' ממש.
תוקן על ידי nmzilber ב- 03/05/2007 12:55:07
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2007 23:45 |
|
| |
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא- שנאמר ועמך כולם צדיקים וגומ"
כפלח הרימון רקתך,ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.
כל יהודי באיזה שלב בהיי היום שלו מקיים מצוות, ישוב ארץ ישראל, צדקה, ביקור חולים צער בעלי חיים, נוטעים וזורעים וכו
מיכה לא מתכוון במצוות כמו הרבי וזילבר לא כמו מיכה ואני לא כמו אף אחד וטומי לפיד לא כמוני
למי יש את הכוונות האמיתיות רק הוא -דחמי ולא מתחמי- יודע.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2007 22:16 |
|
| |
למרות שלדעתי מצוות צריכות אמונה, יש לי קושיא על הר"י הוטנר,שיסודה בדילמה של מיכה המורשתי אם צריך אמונה בכל התורה או במצווה ספציפית: מומר שקידש קידושיו קידושין (רמב"ם אישות ד' ט"ו) אף שעובד ע"ז מרצון. והרי אינו מקבל את סמכות התורה ואיך יכול להתכוון להחיל דין מדיני התורה, הרי הוא כמו שוטה וקטן בעניין זה? מסתבר שכל מה שצריך הוא ידיעה שהוא מחיל דין מחייב האוסר את האישה לכל אדם, אבל לא צריך להאמין במקור ובהקשר התורני של הדין.לפי דברי אם הוא נוצרי אדוק, ואם הנצרות אומרת שנוצרי שקידש בקידושין יהודיים האישה אינה אסורה לאחרים (אין לי מושג אם זה כך) אז באמת לא יהיו קידושיו כי ברור שלא הבין מה הוא עושה. השאלה: למה לא ללמוד מכך למצוות? אולי גם מי שמכיר בערך הצדקה והחסד כמחייב , אע"פ שבהקשר הומני ולא תורני, זה נקרא שהוא יודע את הדין ויכול לקיים את המצוות הנ"ל?
תוקן על ידי nmzilber ב- 30/04/2007 22:25:28
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2007 22:00 |
|
| |
ירוחם,
אני מבין שגם אתה אומר דבריך רק בעושה מצווה במקרה ומאדישות, אבל גם אתה אומר שמכוון לעבירה כמו חשב לבא על הערווה ומצא שהיא אשתו, או לומד תורה ע"מ לקנטר אין לו מצווה. אמנם בייבום מצאנו שיש מצווה, לפחות לפי הרמב"ן שהבאתי אבל זה חריג.
על תפילין כתבת "מתוך שלא לשמה".זה נושא רחב ובדרך כלל מפרשים את זה ביחס ליהודי מאמין שבוודאי מקיים מצווה בלימודו, אבל יש לו כוונות נספחות ולכן באופנים מסוימים עדיף שלא ילמד כי ייצא מזה קלקול כאלישע בן אבויה שלמד לשם כבוד וכו' .לכן גם הגבילו באופנים שונים את היתר שלא לשמה, וכל זה שייך לתחום ההדרכות בלימוד ולא להלכה.
אמנם התוס' כתבו "שלא לשמה" הכשר הוא בכל אופן שאינו מכוון לקנטר, וזה שייך גם לחילוני כופר הלומד ב"בימ"ד חילוני" בימינו ובד"כ לא מכוון לקנטר. אבל לא אמרו שיש לו מצווה אלא רק שיבא לשמה ויש לעודד זאת .גם זה לא בכל צורה, אסור לרב לשנות לתמיד שאינו הגון, גם כזה שיבא לשמה, כדי לא לתת למעשיו "הכשר". לגבי מצוות מעשיות להבדיל מלימוד, לא נראה לי ש"יבא לשמה".
צדקה- "ע"מ שיחיה בני", מדובר שם ביהודי מאמין שמכוון למצווה, ומקווה לקבל עליה שכר מהקב"ה, מה זה שייך לעניין?
פו"ר ועונה- אני לא נשוי. לגבי עונה: למ"ד צריכות כוונה יש מצווה רק אם מכוון. למ"ד אין צריכות כוונה לא צריך לכוון באותה שעה, אבל לר"י הוטנר צריך שיהיה יהודי מאמין שבאופן כללי רוצה לשמור מצוות, ושלא יכוון לעבירה- כגון שחושב שזו אישה אחרת. פו"ר: המצווה היא של השתדלות מתמשכת, לכן גם למ"ד צריכות כוונה לא חייבים לכוון ברגע ספציפי, אבל כאמור צריך אמונה
(לגבי הקדושת לוי, דווקא בדורו עוד היו שבתאים ופרנקיסטים, שאמרו לשם ייחוד לפני "מצווה הבאה בעבירה". מסתבר שקדוש ומלמד זכות כמוהו לא שמע עליה.אבל בא נפסיק לערבב הלכה ואגדה)
לגבי הגר ונשמתו, באמת הם היו בהר סיני אבל זה לא כמו "הרצון הפנימי" שיש ביהודי ורחוק בעיני שגם מזה יכולה לצאת נפ"מ הלכתית כמו מ"הרצון הפנימי" הנ"ל. למשל : לראשונים הסוברים ש"תליוהו וקני" לא מועיל. נניח שגוי גר תושב נשבע לקנות משהו. בן נח מצווה על השבועה (תוס' איפשהו). בי"ד של ישראל , מתוך טעות, כפו אותו לקנות, .הוא "קנה" אך אין לקנינו תוקף. אח"כ אותו גוי התגייר, האם נאמר שלמפרע קנינו קניין כי כבר אז היה כישראל שרצונו הפנימי לעשות מה שמחוייב??
תוקן על ידי nmzilber ב- 30/04/2007 22:19:02
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2007 21:48 |
|
| |
ירוחם, מי שמאמין שבנו יחיה בגלל מצוות הצדקה - בהכרח מאמין בקב"ה שציוה לתת צדקה. אחרת למה שיקרה לו נס?
ואם כבר נכנסתי לפה, אני רוצה להבהיר את מה שכתבתי באשכול המקביל - שמי שמאמין למחצה גם יצא ידי חובה למחצה - כי כאן אני צריך לחקור האם האמונה פה מתייחסת לאמונה כללית או למצווה הספיציפית - כלומר - מי שלא מאמין בקב"ה כי הוא אף פעם לא ראה ניסים, או כי לא ייתכן שהקב"ה יצווה מצוות לא מוסריות (לדעתו), אם כן ברור שבמצות הצדקה הוא מאמין כי הוא מוסרית, וכשלעצמה אינה תלוייה בניסים. כלומר בעצם הוא לא מאמין שהקב"ה כל יכול, אבל הוא מאמין באפשרות של תורה מן השמים וכדומה (ובלי להיכנס לדיון מה זה "שמים"). לכן ייתכן שהוא יצא ידי מצווה. ורק נניח אם יש מצווה ספיציפית כמו דין ארבעים מלקות כשיד ב"ד תקיפה, ולפי שאר התנאים (כלומר נניח שמדברים על לפני 3000 שנה, שזה לא מאוד לא מוסרי ולא חילול ה' וכדומה), אם כן אם הוא היה בב"ד ודן מישהו למלקות מכל סיבה שהיא שאינה מצוות התורה - א"כ יש פה שאלה אם לרשות המבצעת יש רשות לבצע את פסק הדין שלו. ואני טוען שאין לרשות המבצעת רשות ולא שום היתר - כי לא היה פה ב"ד ראוי שפסק - אלא ב"ד של כופר(ים).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2007 20:02 |
|
| |
זילבר
נער בר מצווה כופר לא יניח תפילין בעבור הוריו, (אבל לפי דעתי שלמדנו לעיל הכפירה היא רק זמנית, ובתוך חוכן הוא לא כופר) נער אדיש יעשה זאת-ומתוך שלא לשמה בא לשמה, כך שנינו לא?
צדקה: האומר פרוטה זו לצדקה בעבור שיחיה בני הרי זה צדיק גמור- כך נאמר לא?
פו"ר: האם אתה אומר לשם יחוד לפני קיום המצווה? או הנני מוכן ומזומן? הרבה מן המצוות גם אנשים חשובים מקימים כמצות אנשים מלומדה.
הקדושת לוי שאל פעם אנחנו אומרים בערב יוהכ"פ -כי לכל העם בשגגה- וכי אין יהודים שעושים שעושים במזיד? והסביר, לא מצינו יהודי להכעיס שעושה עבירה, שאומר לפני זה לשם יחוד.
אין הבדל לכפייה למתן גט לכפייה להקרבת קרבן או כל מצוות עשה אחרת.
ודאי שפסח שני הוא לימוד ולא הלכה. אם הית מעמיק קצת במה שאומרים חז"ל על נשמתו של גוי שמתגייר, לא הית כותב את דבריך עליהם.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 23:24 |
|
| |
זילבר
גם מדברייך לגבי קטן אין ראיה, הואיל ומדובר בחיוב דרבנן וניתן לומר שיסוד חובת ההתחנכות הוא שגורם שחכמים הרחיבו חיוב למי שאינו חוייב בדבר הואיל ועתיד להתחייב.
כמו כן אין זה פשוט שלקטן אין כלל מעמד של סובייקט הרי לכמה דברים מעשיו מועילים כגון קנין ועוד.
אשר על כן יש לומר איפכא - קטן הוא סובייקט אלא שהתורה לא הטילה עליו חבות לענין מצוות, ובאו חכמים (לשיטה שהבאת - אם נפרש כדברייך) ומשום שהוא סובייקט הרחיבו והחילו עליו מדבריהם רמת חבות מסויימת על שם העתיד.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 23:19 |
|
| |
זילבר
ביבום אין זה פשוט:
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה ישנה בין שהיתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה אחד המערה ואחד הגומר - קנה.
במה דברים אמורים שנתכון לבעול, אבל אם נפל ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן - לא קנה...להטיח בבהמה והטיח ביבמתו - קנה שהרי נתכוון לשום בעילה מכל מקום.
והיא משנה יבמות ו,א. והפירוש המשנה שם:
היבמה אינה צריכה קדושין מן התורה כי אשה הקנו לו מן השמים...ולפיכך הבא על יבמתו באיזה אופן שיהיה קנה קנין גמור.
(וראה רי"ף יבמות רמז עז, ובחידושי הרמב"ן יבמות נו,א ד"ה קנה לכל - וכל המחלוקת לענין קניה בהעראה)
עכ"פ דינו המיוחד של יבום יוצר לה דינים מיוחדים וספק אם אפשר ללמוד ממנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 22:48 |
|
| |
זילבר
אני הבנתי בהמשך שכן דנו בנושא. ובכל אופן מתוך הדיון הזה, נגיע גם לשאלתך.
ואי ביטולו של העשה, כלומר שהוא כן מקיים מצוות עשה. בסופו של דבר זה כן קיום מצווה.
לא הבנתי את ההתפלפלות הלא הגיונית.
לפי מה שאני זוכר הרמב"ם אומר כי כל יהודי בתוך תוכו רוצה לקיים מצוות, אלה היצר הרע מונע את זה ממנו, ולכן כשמלקין אותו, שוברים בעצם את היצר הרע, ואז מתגלה האדם היהודי האמיתי
והוא הרי רוצה בקיום המצווה, ולכן שפיר כאמר רוצה אני.
אתה ודאי מכיר את זה, מה דעתך על הרעיון הזה?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2007 21:59 |
|
| |
ירוחם,
במחילה, המשפט הראשון שלי באשכול היה שהאשכול לא עוסק בשאלה אם מצוות צריכות כוונה. האשכול דן לשיטת "מצוות אין צריכות כוונה". האם בכל זאת צריכות אמונה?
בכ"א זו שאלה טובה,איך מיישב את הברייתא של כופין אותו מ"ד מצוות צריכות כוונה? שהרי מצוות צריכות כוונה זו מחלוקת אמוראים, וכל צד צריך ליישב את המקורות התנאיים. בלי לעיין, אפשר אחד מהשתיים: או שהוא מגביל את הברייתא לעובר לתיאבון ולא להכעיס, שבזכות הכפייה יבא לידי כוונה, או שהוא נוקט בחילוק של המנ"ח ואומר שהכפייה אינה כדי לזכותו במצווה אלא כדי למנע ממנו ביטול עשה.
תוקן על ידי nmzilber ב- 29/04/2007 22:47:18
|
|
|
|
|
