| נשלח ב-30/4/2007 20:02 |
 |
| |
אחרי מות
(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2019 16:17 |
|
| |
איסור שחוטי חוץ "...למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה'... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם..." השעירים הם השדים מסמלים את הרוע, אנשים חושבים פעמים רבות שעליהם לעבוד ולשרת את הרוע, כי כך יוכלו להצליח בחיים. בעיניהם, החיים מחייבים שליליות, וחובה עלינו להיעזר ברוע ולשתף איתו פעולה. זה קורה במיוחד כאשר אדם נמצא במקום שנדמה בעיניו כשטח כהפקר "את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה", ואנשים נוטים להאמין שזה הכרח לשתף פעולה עם זה. התורה מלמדת, כי מכל זה עלינו להיזהר שבעתיים, והזובח קרבן לרוע "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך".
אבל, מה כן אפשר לעשות עם הרוע? אם באופן זמני "עיתי", קרה וטעינו, ואנו רוצים להיפטר מהטעויות, כשאנחנו נזכרים בטעויות שטעינו, ורוצים להתנער מהם, אז אנו לוקחים שני שעירים. את האחד אנו מקריבים לה' להורות שאנו רוצים להתחטא לפני ה' ולהיטהר מכל העוונות. את השני אנו שולחים "לעזאזל המדברה". אנו שולחים אותו למקום ההפקר, ומורים בכך שלרוע איננו משרתים אותו ואיננו משתפים פעולה איתו, אלא רע הוא ולמקום הרע ישוב. לשליליות אנחנו מתייחסים בשלילה, כי שלילת השלילה - חיוב היא. זוהי ההתנערות האמיתית מהחטא, ההבנה שאמנם טעינו, אבל אנו משלחים את הטעות חזרה למקורה הרע, ואיננו נותנים לה קביעות אצלנו, ולפיכך הכל מאולתר - בחירת השעירים - מאולתרת, באמצעות גורל, בחירת השולח - מאולתרת, "איש עיתי", זמני, באופן זמני אנו נאלצים להתמודד עם הרוע. איננו מאמינים ואיננו מקבלים אותו בכהיותו אורח קבוע במקומותינו. ואת ההתנערות הזאת מהרוע, "והיתה לכם לחוקת עולם... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 18:01 |
|
| |
החידוש העקרוני שאהרן היה יכול בכל יום בשנה הוא כבר של הגר"א.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 17:17 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | ...
נראה שבעקרון הסדר הזה אמור לנהוג כל אימת שהכהן הגדול רוצה להכנס לקדש הקדשים, ולא נאמר כאן לשם מה הוא רוצה להכנס, ובסוף הפרשה נקבע יום בשנה, והמטרה היא לא להכנס לקדש הקדשים, אלא לכפר על העם, וצ"ע. |
|
כדי לא להשאיר את השאלה בצ"ע, שוב אצטט את עצמי הפעם מ "נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה, והחידוש הוא בשם הרב מרדכי ברויאר: פרק טז מכיל שני נושאים שונים לגמרי, שאוחדו יחד לכלל "סדר עבודה" אחד – כתוצאה מכך ישנן 'חריקות' לכאורה בסדר הדברים, אך אלו מתבקשות מאופי האיחוד. 1. הנושא הראשון בו עוסק הפרק, הוא "פתרון" לבעיית הגישה אל הקדש – שהרי הפרק פותח בהדגשה כי אחרי מות שני בני אהרן, ה' מזהיר (ע"י משה) את אהרן שלא יבוא בכל עת אל הקדש, אלא רק אחרי שיעשה סדר פעולות מסוים – וסדר פעולות זה יכול להיעשות בכל יום בשנה, לפי ראות עיניו של אהרן! 2. הנושא השני (המודגש בפס' כט-לד) הוא הצורך לכפר על חטאי בני ישראל, ובמקביל לכפר גם על אהל מועד וכליו מטומאות בני ישראל – כפרות אלו נעשות ביום אחד ומיוחד בשנה, הלא הוא בעשור לחודש השביעי = יום הכיפורים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 13:34 |
|
| |
עכ"פ קיחה בלשון חז"ל היא דרך ליקוחין
קידושין עח א: שניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה:
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 12:14 |
|
| |
כלומר - השינויים הם פשוט אמצעי ביטוי ספרותיים. כנראה זה אמר פעם משהו למישהו, אבל לנו קצת קשה באמת להבין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 12:12 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: | | בפרשת אחרי מות ברוב העריות הביטוי הוא לא לגלות ערווה.
באשת איש הביטוי הוא: וְאֶל-אֵשֶׁת, עֲמִיתְךָלֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְזָרַע ....
מה משמעות השינויים?
|
|
רק את עצמי לצטט ידעתי, אז הנה מתוך הפוסט "לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות", עפ"י גישתה של ד"ר אסנת בר-תור (בהקשר אחר אמנם, אבל מתאים) –
שימו לב לדוגמה בסוף: החוק המקראי הקזואיסטי מכניס את הקורא לתוך סיפור מיניאטורי ("כי תבא בכרם רעך"), מציג בפניו את השיקולים של נותן החוק ("כי היא כסותו לבדה"), מערב אותו רגשית ("כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"), מייצג את מחשבותיו של הקורא ("וכי תאמרו מה נאכל") ועוד ועוד – כמו כל ספרות טובה. אמור מעתה: לא חוקים יבשים לפנינו, אלא יצירות ספרותיות בזעיר-אנפין, שכל אחת היא עולם שלם בפני עצמה. שתי אנקדוטות להמחשה הבה ונקרא את צמדי הפסוקים הבאים וננסה לנחש – מה מהם הוא חוק ומה לא: אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ.
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. שימו לב שבציטוט הראשון מופיע מעין עונש ובשני לא – ולמרות זאת, כל מי שמכיר קצת תנ"ך יודע שדווקא השני הוא חוק (דב' כג, טז) בעוד הראשון הוא 'רק' משל (משלי ל, י). כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ.
וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ. גם כאן, בציטוט הראשון יש עונש והוא קצר וקולע, בעוד שהשני חסר עונש וניסוחו 'ספרותי' יותר – ולמרות זאת, דווקא השני נחשב לחוק ולא הראשון.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2015 09:28 |
|
| |
מצאתי בנימוקי חומש לרבינו ישעיה
בסוף קדושים
ולא תקיא אתכם הארץ, פירוש: לא דיי בהקאה כאשר קאה את הגוי אלא בכרת. עכ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 16:55 |
|
| |
בפרשת אחרי מות ברוב העריות הביטוי הוא לא לגלות ערווה.
באשת איש הביטוי הוא: וְאֶל-אֵשֶׁת, עֲמִיתְךָלֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְזָרַע
בזכר:
וְאֶת-זָכָרלֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה
בבהמה:
וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּתֶּבֶל הוּא.
בפרשת קדושים
באשת איש הביטוי הוא ינאף.
הביטוי שכיבה מופיע יותר פעמים:
יא וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיועֶרְוַת אָבִיו, גִּלָּה; מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם. יב וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹמוֹת יוּמְתוּ, שְׁנֵיהֶם: תֶּבֶל עָשׂוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. יג וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁהתּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. יח וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה דָּוָה, וְגִלָּה אֶת-עֶרְוָתָהּ אֶת-מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, וְהִוא, גִּלְּתָה אֶת-מְקוֹר דָּמֶיהָוְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, מִקֶּרֶב עַמָּם. יט וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ. כ וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹעֶרְוַת דֹּדוֹ, גִּלָּה; חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים יָמֻתוּ.
ןבעריות אחרות הביטוי הוא לקיחה:
יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְ רָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּאוְנִכְרְתוּ, לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲוֹנוֹ יִשָּׂא. כא וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיונִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.
וכן מצאנו את הביטוי גילוי:
וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ.
מה משמעות השינויים?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/04/2015 16:56:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 16:27 |
|
| |
אאל"ט אין אף נביא שמתאר את ה' עצמו אלא תמיד את סביבתו, לבושו וכדו' (ובידו אנך. לבושיה כתלג חיור. יושב על כסא רם ונשא. בא מאדום חמוץ בגדים.) פרט ליחזקאל שגם הוא מסייג את דבריו באלף סייגים - כמראה הקשת אשר יהיה בענן...הוא מראה, דמות, כבוד, ה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 11:40 |
|
| |
ערוות אביך
משנה וברייתא מגילה כד. המכנה בעריות ואומר קלון אביו (וקלון אמו) משתקין אותו
ביאור דבריו
1 שאינו קורא כלשון הכתוב אלא אומר אביו במקום אביך . וזה מתאים לתוספתא במקום אבל ראה בשבועות לו. שאמרו "כנה".
2 שמפרש מה שכתוב "ערוות אביך" שר"ל ביזוי אביו וזה מפני שלא שייך כפשוטו שזכר הוא ולכן בפרשה המקבילה בקדושים כתוב במקום ערוות אביו "אשר יקלל את אביו וגו'"
3 מפני הקושי הנ"ל מפרש ערוות אביו "כפשוטו" שהבא על אביו חייב בנוסף על האיסור של כל זכר. וזה פירש רב יהודה בסנהדרין נד. ו"קלון" בלעז הוא משכב זכר (כמו "ארבע מאות ילדים שנשבו לקלון" ועוד).
אבל פשוטו של מקרא
כמו שהפסוק מפרש עצמו אשת אביך... ערות אביך היא
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 11:26 |
|
| |
בעל מכיון שאיני יודע מהי אספקלריא ... (מראה והרמב"ם תירגם זכוכית שמביטים דרכה) איני יודע אם תירוצי מקביל לתירוץ הגמ'.
ושוליו שולים בלשון מקרא (בד"כ) הם קצה התחתון של הבגד.
בחז"ל 1 מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו (ומה ראה יחזקאל ועל דמות הכסא דמות....)
2 ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כנראה פירשו "ויראו העם את ה'" מלשון ראייה ולא מלשון יראה והמפרשים נחלקו בזה...)
תוקן על ידי בערולאאדע ב- 26/04/2015 11:32:07
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 11:17 |
|
| |
בער
יבמות מט ע"ב:
א"ר שמעון בן עזאי כו': תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה אמר רבא מידן דייניה וקטליה אמר ליה משה רבך אמר (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת (ישעיהו ו) ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא
ובהמשך:
מכל מקום קשו קראי אהדדי ואראה את ה' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה
לכאורה עולה מכאן שישעיהו ראה לא ראה את השוליים
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 11:08 |
|
| |
יש אומרים שיצאה אש פעם אחת והיא שאכלה על המזבח ... ובאותה שעה היו נדב ואביהוא בקדש ובדרך יציאתה אכלתם האש
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 11:07 |
|
| |
בעל לא הבנתי אם כוונתך שראה ממש ולא רק את הכסא - מכאן מוכח להפך שאומר "ואראה את א'" ומיד מתאר מה ראה יושב על ... אם ראה יותר מזה לא זה התיאור המתבקש אלא הוא כאומר ראיתי שה' יושב על...
וכן בתורה : ויראו את אלקי ישראל (ומה ראו:) ו(הנה) תחת רגליו (כסא) כמעשה לבנת (=אבן) הספיר וכעצם השמים לטהר. מתואר מה ראו בראייתם את אלקיח ישראל שראו שתחת רגליו וכו'.
ומה שכתוב אצלו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ללא שום הסתייגות שזה חזיון / חזון / מחזה שאינם "ראיה"אלא כמו נבואה וכדו' [ורק בארמית אין ביטוי מיוחד ולכן גם לשון ראיה וגם לשון חזיון מתרגם בשווה בשורש חזא ולכן אמרו על זה המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי וכו' (רבינו חננאל מגילה כו: הובא בתוס' קידושין מט.)].
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2015 10:28 |
|
| |
בער
הרעיון שהריגת חיה לשם אכילה היא רצח, אא"כ א"א אחרת מאוד מאוד לא סביר. בנוסף, האם א"א להסתדר בלי חיה ועוף?!
נראה יותר שהריגת בהמה סתם היא רצח, ולכן כאשר נאסר לשחוט בחוץ (כדי שלא יזבחו לשעירים), הרי ששחיטה כזו נחשבת כרצח.
לגבי הדם והקטורת, עניין הקטורת נאמר באמצע כי זה הסדר שהדבר צריך להיעשות. אם כדבריך, היה צריך לומר ולקח מלוא המחתה ומלוא חופניו ומדם הפר. נאמר שהוא שוחט, לוקח קטורת ומכניס, ואח"כ לוקח דם (מבחוץ כי הוא מעולם לא הוכנס) ומזה.
הכתוב אומר במפורש שהוא לוקח מלוא המחתה ומלוא חופניו ומביא מבית לפרוכת, ונותן את הקטורת על האש. קשה לי להבין איך אפשר לומר שהפשט הוא שהנתינה נעשית בחוץ. זו סברה שאפשר לשמוע אותה, אבל לעקם את הפשוטים לפי הסברה זה בדיוק מה שפשט הוא לא.
|
|
|
|
|
