הבסיס לגילוי עריות (שאר בשר-משפחה)

התופעה של נישואים בתוך המשפחה  עדיין לא נפוצה אבל שומעים עליה יותר ויותר וגם על בעיות פרקטיות, פיזיות ופסיכיות שנובעות ממנה. מהצד השני נפוצה הרתיעה מיחסים/נישואים כאלה עד כדי כך שלמושג ניתן שם מיוחד (גילוי עריות בעברית ואינססט בלועזית).

נקח לדוגמה נישואי אח ואחות מן האב וכדומה (שלפי ההלכה מותרים אצל הגויים מן התורה) במקרה שמסיבות כל שהן האהבה, האחווה והרעות ששורה ביניהם הן כאלה שבמניעה מלהינשא זו לזה, לא רק שישנה פגיעה ברצון קפריזי שלהם אלא ישנה פגיעה ב"שידוך" הנראה הגון וישר לכל מביט אוביקטיבית.

לאחרונה היה מקרה בגרמניה עליו דיווחה העיתונות. זהו מעשה באח ואחות שלא גדלו יחד והכירו זא"ז בשלב מבוגר יחסית ורק כאשר אמם נפטרה הם החליטו להינשא. החוק הגרמני אוסר זאת ונפתח מאבק לשינוי החוק. (הם צולמו בוידאו ב cnn ואולי עדיין אפשר למצוא את הקליפ.)

השאלה היא עד כמה המוסכמה החברתית העוצמתית נגד נישואי שאר בשר מבוססת. יכול להיות שהבסיס הוא רק כי רצון/תאוות אנוש להזדווג התפתח רק כלפי קרבה חדשה (על האמא אמרו חז"ל בסיפור של מנשה המלך שאין אדם מתאווה לזה) ולא כלפי מי שקרוב כבר או שישנה כאן מגמה כללית להגביל את האדם בחיי המין ולשם כך נבחרו הקרובות או שיש כאן עיוות בקשר עצמו ולא מחמת כיוון התאווה או הרצון להגבלה?

בעולם שמחוץ לעולם הדתי ישנן הרבה תרבויות בהן גם נישואי בני דודים נחשבים לגילוי עריות (אבל נראה כי זו רק שאלה של מימד ההרחבה של המושג בלי שזה משנה אותו).

(ישנם שמנמקים את המושג בגילוי הרפואה על ריבוי הסיכונים הגנטיים למחלות ומומים בוולדות, אבל נדבר קודם על מצבים בלי שיהיה בהם סיכון לוולדות כי הרתיעה האוניברסלית מנישואים כאלה קיימת גם ללא הולדה.)

ווטו
לכאורה להיפך, בהמה מתאוות רק לקיום המין ולא לשום מטרה אחרת, רק בפרימטים העליונים מצאנו שנושא המין משמש גם כדבק בין בני זוג וכעיסוק מעבר לרבייה.

ומאידך, ר' אברהם בן הרמב"ם כתב במספיק לעובדי השם, עמ' קטו (כדאי לעיין במקור, אני מצטט חלקית בלבד):
<ולכן מי שלהוט אחר הבלי העוה"ז ולהוט לקניניו כגון הון, רכוש וכבוד, ומשתוקק לתענוגותיו כגון מאכל ומשתה ומשגל וכיוצא בהם, הרי זה מוציא זמנו לבטלה בהשגת חומריותם של הדברים הללו ושימושיהם ומחשבתו טרודה בהם
... וכל שיאריך ימים כן תחלש התקשרות הנפש עם מקורה ... ולכן אתה רואה את זקניהם שמסתאבים וקרבה מיתתם שוב אינם יכולים לעסוק בהבלי העולם הזה, ואז תגדל רפיסות מוחם ותתבטא בשיחה בטלה ....
עד שיבוא אליהם המוות וינתק הקשר בין הגוף והנפש ותפול הנפש בעינויים קשים וייפסקו ממנה תענוגות העולם הזה שנתאוותה אליהם, ויבואנה מכאוב כמכאובו של הסומא על העדר עונג הראיה וצערו ויגונו על כך ...
ויהיה חלקה עם אלה שנגזרו עליהם יסורי נשמה ומבוכתה ...
>

הגדרה מענינת מאוד לגיהנום.

_________________

לינקזצר, אמבר ובוגי

מותר האדם מן הבהמה [לגבי העכבר/חולד שהביאה אמבר] שיודע לחשוב מתוך עקרונות וממילא כאשר הכחשת המין האנושי במאזניים אין כאן גילוי עריות. למבואר למעלה שיסודו חוסר משמעת מינית במצב חוסר משמעות מינית, הרי הצלת קיום המין האנושי מעניק משמעות מינית כה גבוהה שהיא מאפסת את חוסר המשמעות שבצורה. לכן בקין שבא על אחותו ובלוט שבא על בנותיו י"ל שלא רק שקיום המין חשוב יותר ובגדר "עשה דוחה לא תעשה" אלא שכלל לא קיים ה"לא תעשה". הרעיון הוסבר באחד האשכולות על יבום שזה לא ככל עדל"ת אלא כאמור במדרש ש"יבמה יבא עליה ולא יקח את אשת אחיו בדיבור אחד נאמר" דהיינו שהמיבם אינו נחשב כלל ל"לוקח את אשת אחיו" אלא כ"נותן זרע לאחיו". כמו כן לענין קיום המין ניתן לומר "לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא יקח את אחותו בדיבור אחד נאמר".

בהקשר לכללות הסוגיה, אעתיק ממאמר באישי:
חז"ל אומרים שהקב"ה שונא זקן מנאף. כמובן ששערי הפירושים לא ננעלו אך הפשוט הוא הצבעה על תחושה פשוטה של סלידה הקיימת כלפיו בדומה לסלידה המתעוררת מהמלה "נואף". מצד אחד מתפרש זקן בדומה לזקנה במס' נדה שכבר אין לה מחזור והיינו איש שחסר לו כוח גברא. אך מאידך נתקשיתי בהסבר התחושה, כי הרי אם הוא מנאף זה אומר לכאורה ש"יש חשק וגם נשק" וממילא שלענין זה אינו זקן עדיין ולמה יהיה שנאוי רק בגלל שאין לו את עוצמת הצעיר?

לאחרונה חגגו ע"ה שנים למכר שאינו דתי. באחד מכרטיסי הברכה שניתנו לו נאמר בין היתר: "עדיין רץ אחר בנות למרות שכבר אינו זוכר למה". אמרה זו הפילה לי את האסימון בנושא שמדובר ב"יש חשק אבל אין נשק" והטענה עליו היא שהיה צריך להיות "אין נשק אין חשק". אך האדם כה מתוכנת ע"פ הרגליו עד כדי שפועל לפיהם למרות שאבד המפעיל המקורי המצדיק את פעולתו. במקרה הזה היינו למרות שכל המנוע המניע ליח"מ תלוי בעוצמת ההורמון המקשה, בכ"ז גם כאשר זה הפסיק לפעול ממשיך האדם לרוץ לכיוון יעדו רק בגלל שהראש שלו נהיה כ"כ מוסקס [פארסעקסט]. מילא כאשר ההורמון בתקפו יש לפלפל על אצילות ונשגבות אדם שרוב ראשו במטת התשמיש, אבל כאשר אבד תקפו מה לו להישאר מתוכנת בהצמדתו בבל יעזוב לסיפוק המצומצם שכבר לא שייך לו. נמצא אדם כזה כבהמה וגרוע ממנה בסירובו לצאת מהתחום המבהמו לתחום המאנשו. אם לצעיר נאמר על יחסו לאשה שאינה ראויה לו התאמתית: "היתאווה כפרי לבת המלך?" עליו ייאמר "התתאווה הושענא קמולה להיות עץ פרי?", מספיק זה מספיק, עת לדרוש ועת לפרוש [לגמלאות מלשון להיגמל] ובמקום לקנות ויאגרה שיקנה ספר מחכים.

ייתכן ונראה שרעיון זה מכוון באזהרת התורה של לא תנאף וכפי שמוגדר "נאף" בעצכח: "חוסר משמעת מינית". על הזקן להשליט משמעת מינית כנדרש מחוסר משמעות מינית. בשאר העריות המבוארות שם, חוסר המשמעות הוא בחלק ההרמון של אי התאמה בין בני הזוג. שם העיוות הוא בעצם הזיווג והוא כורת משיוך לעם קדוש. בזקן חוסר המשמעות הוא בחלק ההורמון של אי התאמה. כאן העיוות הוא בעוצמת התיור אחר ההזדווגות והוא משניא לפני הווה.

בית משפט ברומניה ביטל את נישואיהם של אח ואחות שנישאו בלי שידעו שנולדו לאותה אם -

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3663532,00.html

_________________

בברכה

לא עכבר, 'החולד העירום' הוא המין המדובר.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=541865&pid=48

אמבר, גם ל'דחיה אבולוציונית' יש נימוק הכרתי אלא שאז קשה יותר לרדת לדעתו של העכבר ולמצוא את העצב שמניע אותו לחפש 'זרה'!

וע"ז נאמר, היינו למדים צניעות מעכבר.

בעניין הדחיה מגילוי עריות - אם היא אבולוציונית או הכרתית -
קראתי לאחרונה על מין מסויים של עכברים שאינם מזדווגים עם עכברה מתוך משפחתם, רק אם תיקרה על דרכם עכברה 'זרה' ממשפחה שונה, הם יזדווגו.
לעיתים נכחדות משפחות שלמות של עכברים ממין זה מסיבה זו, שהם ממתינים עד בוש ובאין אפשרות להזדווג, נכחדת המשפחה כולה.

אמשלום: "כל גילוי עריות בתוך המשפחה הוא סוג של אונס, או לפחות של יחסי מין מתוך יחסי מרות."

ווטו1: "דרושים 'גדרי הפרדה' לצמצם את נזקי הטרור ההורמוני."

עוד לווטו,

ציטוט קטעים ברוח דבריך ממאמר אבינועם בן זאב בוויינט (בהדגשה ובהטיה בכתב נטוי את הנוגע לאשכול זה) -

פוקו טוען שהתרבות היוונית לא התייחסה אל המעשה המיני כאל רע בפני עצמו. היא שונה בכך מהנצרות, למשל, שטיפחה את המיתוס של החטא הקדמון. התענוג ככלל נתפס כצורך טבעי והכרחי, שיכול להיות רע או טוב בהתאם לנסיבות. אוכל, שתייה וסקס כולן הנאות שאין סיבה להתנזר מהן. למרות זאת, כותב פוקו, ככל שההנאה המינית "היא טבעית ואפילו הכרחית, היא עדיין אובייקט לדאגה מוסרית".

ההבדל בין ההנאות נמצא בעוצמתן. התיאבון לסקס, לדברי אפלטון, הוא "העז ביותר שבין אהבותינו". כתוצאה מכך, הסקס לוחץ על הגבולות שקבע הטבע לתענוגות. העוצמה של ההנאה המינית, כותב פוקו, "סוחפת אותנו אל מעבר לסיפוק הצרכים". היא יוצרת בנו "נטייה למרד" נגד הטבע. "הטבע העניק ליצור האנושי כוח הכרחי ומפחיד זה, שתמיד שש לחרוג מעבר למטרה שלשמה הוא נקבע". כאן, בעוצמת ההנאה, מצויה הסיבה למעורבות המוסרית.

המוסר היווני, לדברי פוקו, התעניין פחות בפרקטיקה המינית ויותר בעוצמה שלה. "זו חלוקה שבין יותר לפחות: בין היעדר רסן לבין מתינות". האדם המוסרי יכול לקיים יחסי מין בצורות שונות, אבל תמיד במידה הראויה. האדם המופקר הוא זה שמפריז ביחסי מין. החטא, לדעתו של אריסטו, הוא בסך הכל עניין מידתי - יחסי מין שאינם במקום הראוי ואינם בדרך הראויה. סקס ש"מציית לטבע", קובע אפלטון, הוא סקס מתון, ולכן מוסרי, בשונה מסקס ש"אינו מציית לטבע".

ההפרזה, לפי התרבות היוונית, יכולה לבוא לידי ביטוי גם על פי אופי התפקידים של השותפים בסקס. התפקיד הפעיל (הזכרי) יוצר פוטנציאל של הפרזה בדרך של כפייה, אלימות והשפלה. "גברים מבוגרים וחופשיים" שממלאים את התפקיד הפעיל, יכולים להיות רודנים, אלימים ומשפילים כלפי "נשים, נערים ועבדים", שמאיישים את התפקיד הסביל.

נוסיף, במאמר מוסגר, שספרות המוסר לא היתה אדישה גם לאכילה ושתייה בהפרזה. אבל משום שאותן הנאות "מטרידות" פחות, ללא שום השוואה לטרדות הסקס, הקשר בין מוסר ואכילה ושתייה הלך ונחלש במהלך הדורות, במקביל להתחזקות הקשר בין מוסר לסקס.

מקום, מועד ושותף ראויים...

מטרתו של מוסר המין ביוון העתיקה היתה למתן את ההפרזה המינית יש לכך היבטים שונים (הציטוטים להלן הם מספרו של פוקו):

מקום ראוי - מספרים על דיוגנס שאונן לעיני כל בכיכר העיר. לשיטתו, "אם אין כל רע באכילה, אין גם כל רע באכילה בציבור", ומאליו כך גם לגבי התנהגות מינית שאין בה כל רע. התרבות היוונית, לעומת זאת, הבחינה בין ההנאות. אכילה בציבור אינה הפרזה, בעוד שסקס בציבור הוא כן הפרזה.

מועד ראוי - ראוי לקיים יחסים מיניים "בתקופה בה הרבייה לא רק אפשרית, אלא גם הצאצאים בריאים, נאים למראה וחסונים". לא ראוי לכן לעסוק בסקס בגיל צעיר מדי ובגיל מבוגר מדי. בנוסף, יש גם לבחור את שעת היום הנכונה. "מומלץ להעדיף את הערב", כי הערב נוח לגוף ויש בו "החשיכה (ש)מעלימה מן העין תמונות בלתי ראויות". יש גם לדאוג שהעיסוק בסקס לא יגרום לאדם לסטות מעיסוקיו. סוקראטס מוסיף לכך את גילוי עריות. גילוי עריות, לדעתו, הוא סקס בין הורה, אב או אם, לבין ילדיהם שעדיין לא הגיע זמנם לסקס. אבל, סוקראטס מוסיף גם נימוקים אחרים.

שותף ראוי - לא עושים סקס עם כל אחד ואחת, אלא רק עם שותפים מתאימים. הגישה הזו מתאימה לכל התרבויות. אבל בעוד שכל התרבויות התבססו על כללים אחידים כמו לגבי גיל (איסור לסקס עם כל הקטינים) ולגבי מגדר (איסור על סקס חד-מיני, בכל מצב שהוא), היוונים לא התבססו על כללים אחידים. אין, למשל, איסור סוחף על יחסי מין עם נערים, או בין גברים, אלא איסורים שמתייחסים למשתנים האישיים של כל אחד מהם. סקס שאין בו התחשבות במצבו של השותף הוא סקס מופרז.

"המניח לתענוגות לשלוט בו"

סקס מופרז פוגע גם באדם עצמו ולא רק בשותפיו, כפי שאפשר ללמוד מהדיאלוג הקצר שמצטט פוקו מספר הזכרונות של כסנופון, היסטוריון בן תקופתו של סוקראטס:

"אמור לי, אואתידמוס, מאמין אתה שהחופש הוא נכס נעלה ונהדר, בין ששייך הוא ליחד או למדינה?"
"הוא הקניין היפה ביותר שיכול להיות לאדם", השיב אואתידמוס.
"אך המניח לתענוגות לשלוט בו, ובעקבות זאת אינו מסוגל לעשות את הטוב, האם תחשוב אותו לחופשי?"
"כלל וכלל לא", אמר.

הדיאלוג מלמד על הפרדוקס של החופש: אדם חופשי הוא אדם שמרשה לעצמו להתענג כרצונו, אבל ההפרזה בתענוגות מאיימת על חופש האדם.