כל דבר אחר [שם סרט של וודי אלן]

בחורי ישיבה בגדות הירקון, בלילה, רוכבים

רוכבים בחבורה בלילה באופניים ישנות בגדה השמאלית של הירקון המצחין. שעיה ומוטי ואני במוצאי יום ארוך של גמרא ותחרות סברות בבית המדרש והטפות של מוסר וחיבוטי נפש מהנים ומייסרים כמו גירודי רגליים וקריאה נינוחה באבן עזרא קוהלת בהפסקת הצהריים במיטות. רוכבים בחושך בגדת הירקון.

רוכבים אל רידינג. מה יש ברידינג? רידינג הוא מגדלור עבה שמאיר לים ולמטוסים הנוחתים בשדה דוב, ויש שם תחנה של אוטובוסים דו מפרקיים עם פרסומות דו מפרקיות ומייצרים שם חשמל שנפלט מהמגדל הזקור הזה בעורקים של מתח גבוה. כל האור שיש שם בלילה, בתל אביב, בא מהחשמל של רידינג. הרכיבה קשה ונעימה ויש בריזה טובה, קור רטוב שעולה מהנחל וטופח בפרצוף, וגם ריח לא נעים עולה מדי פעם מהצחנה.

מרידינג אפשר לראות את הישיבה בבני ברק. הישיבה ניצבת כבדה ושטוחה על גבעה גבוהה. שעיה אומר שמישהו עם משקפת בראשו של רידינג יוכל לראות את הישיבה, כמו שאנחנו רואים את הים ואת תחנת הכוח בצפון מהחלון בחדר הפנימיה. מוטי צוחק - למה שמישהו שטיפס כבר במגדל יפנה את ראשו מזרחה? מעולם לא קרה דבר כזה. הוא בטוח.

הגוף מלא אדרנלין-ללא-מוצא מהרכיבה המאומצת. יושבים בחוף, שותים בירה קרה, חושבים על הים, על הלילה, על בנות שפגשנו ברבי עקיבא בליל שבת. ליל שבת הוא זמן נהדר לטייל ברבי עקיבא. בישיבה מתכוננים לסעודת השבת הטפילה, מלהגים דיבורים של חול באוירה החגיגית הזו של לפני הקידוש, ויש מי שיוצא להתערבב ברחוב הראשי עם בנות בחגיגיות של שבת, בנות בשלות שמישהם החליטו לגדל בערוגות נפרדות משל עצמן. מסתכלים באורות אוניה רחוקה. מעשנים סיגריה. חוזרים.

הנה אבא הלל סילבר האמריקאי-רפורמי-ציוני הזה עם האצטדיון הענק שלו ומרכזי הקניות ושלטי הפרסומת הענקיים. שעיה ממציא רעיון מוזר שמישהו אחר אולי יוכל להרוויח בו הרבה כסף: אפשר לבנות שלטי פרסומת עם כלובים כאלה, ואנשים אמיתיים שיפרסמו בהם כל מיני דברים. אני חושב שהאותנטיות תמכור יותר, הוא אומר. מוטי לוקח את זה למקום אחר, מדבר על רעיון לסיפור קצר בסגנון אורלי קסטל בלום שהוא מעריץ. לכתוב על שלטי פרסומת כאלה, על איש שנקלע לעבודה כזו. וכבר הוא מצייר אותו - מזוקן, מקריח, שיער כסף. הוא מפרסם שוקולד. שעיה שואל על האפשרות להחזיק שוקולד אמיתי בחום של אוגוסט בשלט פרסומת. מוטי אומר שהשוקולד יכול להיות מפלסטיק, האיש המלקק אותו יהיה אמיתי. וכבר אנחנו רוכבים אל בני ברק.
 
משום מקום מוטי מתחיל לדבר פילוסופיה. הוא שואל אם יש בעולם זיוף אותנטי. לא אונטולוגית כמובן, אנחנו עייפים מדי לזה, לשונית. צמד המילים הזה מקיים בהכרח אוקסימורון? וודאי שלא. הלא מוכרח שיהיה זיוף אותנטי, הוא אומר. זיוף ממש. כמו שקר אמיתי. תחשבו על הירקון המצחין, על הבריזה. תחשבו על עצמכם, על תחנת הכח ברידינג, על הישיבה.

הלב יוצא למוקז'יץ. לניגונים, לרב'ה עם פני הילד. ויש שם קור מקפיא של מזגן ומחלקים פלחי תפוח וילדים רכים בפיאות חלקות מתגודדים בחוץ. מתי שהוא הרב'ה ימות, אומר שעיה, מעניין לחשוב על הרגע הזה של הכניסה למלכות השמים. כל חייו התאמן הרב'ה לרגע הזה, ושעיה נהנה לתאר את אכזבתו. תהיה בכלל שהות להתאכזב? יהיה מי שיתאכזב? מוטי מלהטט ליצנות: הרב'ה ממוקז'יץ ושולה אלוני מתים בתאונת מטוס. הרב'ה מתאכזב ממלכות השמים בו בזמן ששולה אלוני צועדת אל השאול. ביחד. ומצחקקים.

והיה שם צער. אלוהים יודע.

זהו, שזה מעגל. לא יוצאים משום מקום, ובטח של מגיעים לשום מקום. סתם הרהורים מהורהרים שלי.
מקווה שריציתי אותך. את חוקת הפורום יהיה קשה יותר לרצות, מן הסתם...

אם יש לכם כאן בין כל המחשבות אשכול כזה של הרהורים, אולי תעבירו את זה לשם? כשלעצמי אני חושב שאפשר להשאיר את זה כאן, למרות שלא מגיעים לשומקום הזה. אבל מה אני יודע.

מימוני ,
 אני מציע שתייחד אשכול קבוע לכתיבה אישית: שירה,פרוזה,הגיגים. זאת תהיה ההודעה הראשונה