מוות, למה? [חטא עה"ד, עוה"ב, תחה"מ]

המוות היא לכאורה ה"אנטי-שלימות" המירבית, לכן דרוש לה הסבר.

תורתנו מלמדת שהמוות באה לאדם בעקבות החטא.

השאלה היא, מה הקשר בין החטא למוות?
הרבה מהמפרשים נותנים לכך הסבר ביולוגי-מטאפיזי-ספקולטיבי שהחטא מערער את תקינות הגוף לשאוב חיים המרעננים אותו לחיי נצח.
אם כי יש היגיון בסברא וכמו שרואים שגוף תקין האוכל כמו שצריך, נשאר בתקינותו וגם צואתו פסולה פחות.
אבל עדיין נשאלת שאלה, מאחר והתורה אינה ספר מדע, אלא ספר חינוכי, האם נמצא הסבר חינוכי [ובפרט שישנם מפרשים שגם לפני החטא היתה מוות, אך לא תכופה כל כך].

ובכן ישנו רעיון [שגם הוא מוזכר במפרשים אך בקיצור נמרץ] שלפני החטא היתה דעת האדם בריאה למדי ולכן היתה מערכת ערכיו בנויה על ערכים שמעבר לחיים עצמם, שהיינו שלא העריך "רק לחיות" וזהו, אלא "לחיות למען". ערכיו היו מעבר לחיים [יושר של אחדות והתאמה] והם נתנו משמעות לחיים בהיותם למען הערכים.
משחטא נחלשה דעתו לתפוס ערכים הגדולים אפילו מחיים נצחיים או ארוכים מאד. לכן נהיו החיים דבר של מעבר, שאז גם בדעתו שנחלשה יכל לתת ערך לערכים הגדולים מהחיים מאחר והחיים עצמם ירד ערכם.

עוה"ב ותחה"מ אינם רק כאיזון למוות, עבור מי שלא מגיע לו להישאר מת, אבל גם המחשה למושג "ערך הגדול מהחיים".

נושא המוות הוא אחד מן הנושאים היותר בולטים שבהם אידיאה פילוסופית מובהקת אודות נצחיות התודעה האנושית, רעיון שאוצר בחובו אמיתות פילוסופיות אודות מושג ה"אלוהים" ה"דעת" ה"תכלית" ועוד ועוד, תורגמה ע"י בני אדם באופן היותר גס ופשטני. גם אידיאת ה"דין" המקבילה לנושא המוות, קיבלה ממד מיתולוגי גנוסטיקני מובהק באגדות ה"גן עדן" וה"גהינום" הרווחות בדתות השונות.

יש בהחלט מקום לתת את הדעת מן ההיבט האנתרופולוגי על האופן שבו אידיאות מופשטות שכאלו מאומצות ומתורגמות ע"י בני האדם, הגם שדומני שאין ממש מקום לפליאה ע"כ.

נראה שהוגי דיעות יהודים רבים ראו אפשרות להגיע בחיי האדם עלי אדמות לשיאים רוחניים משמעותיים שאינם נופלים ברמתם מחיי העולם הבא שאחרי המוות.

ריה"ל בסוף מאמר ראשון וודאי רואה במצב של עם חי וקיים שהעניין האלוקי מחובר אליו נדרגה הרבה יותר גבוהה ממדרגת עולם הבא.

ייתכן שגם הרמב"ם בדרכו בהלכות תשובה רואה את הדברים באופן דומה. מחד, הרמב"ם רואה במי שמקיים מצוות מתוך שאיפה לעולם הבא, אדם הפועל על מנת לקבל פרס. מאידך, הרמב"ם מתאר את דוד המלך כמי שהתאווה להגיע לחיי העולם הבא, ואף הרמב"ם עצמו מורה מהי הדרך שאדם יוכל להגיע בה לחיי העולם הבא.

נראה שהרמב"ם חשב שעשיה למען עולם הבא כפרס היא דרגה נמוכה, אולם מצב של עולם הבא הוא שונה. הפיסגה של החיים הדתיים היא לעשות את האמצ מפני שהיא אמת. אדם כזה שדבק באמת בכל מאודו חי בעצם חיי עולם הבא עוד בחייו, שהרי כל מהותו של העולם הבא, אליבא דהרמב"ם היא להיות במצב שמאפשר להשיג עוד אמיתות. אדם שעושה את האמת חי בעצם כבר עכשיו בעולם הבא. ברור שיש ביכולת לחיות בעולם הזה את העולם הבא האדרה אדירה של חיי העולם הזה.

האמת הפשוטה שהעולם הזה הוא דבר שאנו רוצים לחיות בו מובא בדברי הניחום שיבלוע המוות לנצח. אכי"ר.

ציקלה,

יתכן שהתשובה לתמיהתך טמונה בזהות ה'מאן דאמר התורני' שתשאל.

באם מדובר ביהודי מקראי, חוששני שכל הקונספציה של 'הישארות הנפש' (במידה והוא מודע למושג 'נפש' במובן שאנו מתכוונים אליו) זרה לו לגמרי, ועל כן ברור מדוע הוא רואה במוות רע.

מאידך, קרוב לודאי שתמצא יהודים חז"ליים שיראו בעולם פרוזדור לעוה"ב, והיו אף שנתנו לכך ביטוי בספרות חז"ל, כידוע ().

אתה יכול להמשיך הלאה ולשאול יהודי רמב"מי ימי ביניימי שימיר את הנשמה בשכל הנקנה.

ולסים ב'מאן דאמר תורני' מצוי בימינו שלבטח יטען ש'לפי היהדות' בכל אדם יש 'ניצוץ א-להי' (לאפוקי מהגוף שאינו כזה?) ששואף לשוב לכור מחצבתו.

בסופו של דבר, העיסוק בשאלה תלוי בהנחת מוצא פילוסופית ותקופתית ואין בו 'דעת היהדות'.

____________________

אגב, בעיני, העובדה שיהודים מתאבלים מרה על מקרי מוות (בניגוד לדתות שכנות שלעתים חוגגות אותן) מלמדת מה באמת חושבים רוב היהודים, לפחות בתת המודע, על המיתה. ודו"ק.

המוות,
האם יוכלו חברי הפורום להבהיר את עמדת התורה בנושא המוות.
כפי שלימדו אותי העולם הוא פרוזדור, כשאדם מת אומרים שאלו שנשארו סובלים אבל המת הגיע לשלמות, לעיקר.
אומרים שהנשמה בבית שם, ששם זה נצח, כאן הכול ארעי, העולם בכלל נוצר בשביל להטיב אם הנשמה שיוכל להגיע לשם ולקבל ביושר את מה שמגיע לו, (גם הרשע מזדכך שנה ואח"כ מגיע לשלמות, (רק בודדים לא מגיעים לשלמות לאחר שנה)).
בקיצור, יש לי הרגשה שכל מן דאמר תורני שתשאל "איפה יותר טוב לנשמה"? יאמר שלנשמה יותר טוב שם מכאן.
ומצד שני התורה מקדשת את החיים כמטרה "ובחרת בחיים" ועונש הוא תמיד במקרה הגרוע ביותר "מוות".
מכאן אני למד שמוות זה דבר רע, הרי כמה וכמה פעמים התורה מדגישה שהחיים הם טובים והרע יוביל למוות.
האין בכך סתירה?

באופן כללי ניתן לתאר את הקשר בין החטא למוות בדרך זו.
החטא קבע את החיים כחיים עם כשלונות ותקרים, מעתה כיון שזו רמת חיי אנוש הרי שגם בגופו נקרה מאורעי כשלונות ובכללם המוות.

תוקן על ידי - יהוסף - 11/16/2002 7:02:24 PM

אור,

כלל לא עלה כאן על הדעת להבין "מעבר לחיים" במובן כרונולוגי של לאחר החיים. הכוונה היתה לערכים הנעלים מהחיים - היינו שיש להעדיפם על פני החיים!

תוקן על ידי - ווטו1 - 11/9/2002 5:53:00 PM

לרגע חשבתי שהגעתי לאהלה של יהדות.

מה הכוונה ב"מעבר לחיים"? האם מי מכם יכול להתייחס למן "מעבר" כזה ולא להמצא חוטא במיסטיקה?

אדרבא דוקא רעיון העולם הבא (שההשגה היחידה שיכולה להיות לנו בו היא דמיונו של מצב שבו כל ההקשרים נהפכו למקשה אחת בצורה גורפת), הוא בטוי להמשך החיים מתוך ידיעת השלם. אך אין זה מעבר לחיים, כי כל שאנו יודעים הינו חיים.

מבחן,

אם תשובת חברך היא ראיה בעיניך: אז אני אשמח ל-400 שנה, כמו שאשמח ב-120. אז הנה לך ראיה שאתה טועה. אי אהבת החיים שווה בעיני לאי אהבת אלקים, ומקורה בנצרות הארורה ובפיצוליה.

אתם מניחים שהחיים הם כיף
אז אתם שואלים למה מוות?
מה כל כך טוב לכם?
הצעתי פעם לחבר לחיות ארבע מאות שנה
תגובתו: "רק לא זה, בבקשה"!

הצורך הזה שאתם מצביעים עליו -למצוא אידיאל הגדול מהחיים- אינו תמיד כה אידיאלי. מתוך רצון להעניק לחיים חוויות אינטנסיביות, מוכן האדם לסכן את חייו. בכלל זה נקיטת אידיאל מוצהר שעלול בחשש רחוק שימסור את החיים עבורו.

אני חושב שזה המצב אצל רוב האידיאליסטים וזה מסביר למה הרבה מהם אינם כל כך אידיאליסטים ומוסריים בתחומים האחרים בחיים שמחוץ לאידיאל המוצהר שלהם.

ווטו

אני מביאה מרשימות שקבלתי ממך, על מסירות לאידיאל שמעבר לחיים, מתוך התורה.

אהבה משורש 'א-הב' מסירות עצמית, הינה מסירות רצוי עבור רצוי יותר.
נאמר 'ואהבת את הווה אלוקיך בכל לבבך' היינו מעבר לכל נרצה מסוים בחיים 'ובכל נפשך' היינו אף מעבר לחיים עצמם 'ובכל מאדך' היינו אף מעבר לנרצה יותר מהחיים, שהאדם היה נותן עבורו את חייו.