"אחריות חברתית"

ונדקדק עוד:
השאלה אינה  "מאי אהנו" וגם לא "מי הם רבנן",
אלא מאן שם לך דההוא מרבנן (דאהני לן טובא) ליתא כוותיה או עדיפא מיניה?

הדיון לא מאי אהנו רבנן, אלא מיהם רבנן.

ניתן גם לומר שבודאי רבנן אהני לן, אבל לא בתחומי החיים אלא בתחומי התורה.

האם זהו גלגול חדש של הטענה העתיקה "מאי אהנו לן רבנן, לדידהו תנו"?

אני לא בטוח כלל כי הרב אליישיב או כל גדול אחר הוא הקטן, יתכן כי הציבור הוא הקטן.

באשכול ישן התפתחת דיון, מי משפיע על מי. האם הרבנים משפיעים על הציבור או שהציבור הוא שמשפיע על הרבנים.

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2078154

מאיר
ראשית הבהרה: קטונתי מלהביע דעה על דרכי הנהגתו של ענק שבענקים כהרב אלישיב. כל מה שאני אומר הוא רק בהתייחסות לאמירה: "הכתפיים שלי לא מספיק רחבות" שכפי הנראה מבטאת את הנהגתו. 

אני מתכוון לומר, שא"א להמשיך ולנהל את הדור על בעיותיו המתחדשות לבקרים לפי ההוראות של גדולי הדור הקודמים. בעיקר מפני שהם ניתנו לשעתם בלבד.
תוכנית הלימודים בסמינרים זקוקה דחוף לריענון, לצורת הלימוד בישיבות בדורינו יש בעיות רבות ועוד ועוד. אז מה אם ר' חיים וולוז'ין קבע לפני 5 דורות שככה ילמדו בישיבות? עכשיו יש את המנהיגים של הדור הזה והם צריכים לקבל החלטות בהתאם לנתונים הקיימים כעת.
הרב אלישיב הוא גדול הדור מספר אחד והוא היחיד שמסוגל להוביל שינויים מהותיים מרחקי לכת. אז אם דעתו, דעת-תורה, שהשינויים לא נדרשים, ניחא. אך אם הוא אומר שכתפיו צרות מדי, אנחנו בבעיה רצינית של מנהיגים ללא כתפיים וממילא ללא תועלת
ואת כל זה אמרו חז"ל ב-3 מילים: "כוח דהיתירא עדיפא" - לאסור זה הכי קל, מי שמתיר ולוקח אחריות כבדה על כתפיו - יש לו עדיפות.

ארצי

אני לא התרשמתי כך, תוכל לנמק?

לפני כמה זמן קראתי ראיון עם צביה גרינפלד, זאתי שהייתה מועמדת מטעם מרץ וקוראת לעצמה חרדית.
בראיון שאלו אותה מהיא אומרת על הרב אלישיב
היא ענתה:"לא מועיל לקהילתו בכלום"
עד היום אני עדין מזדעזע ומתבייש כל פעם שאני מביט אל עצמי פנימה ונדמה לי שלשבריר שניה חלפה בי מחשבה שאולי במשהו מן המשהו היא קצת צודקת. (ואני בכלל סולד ממנה)
אולי בגלל שפעם שמעתי בשם הרב אלישיב שאמר: "אני אין לי כתפיים מספיק רחבות לעשות שינויים" ואם לו אין, אז למי יהיה?
וכן, אני יודע שצדיקים מגינים על הדור, והרב אלישיב הוא הפוסק מספר אחד שלנו ומאור הדור

בעזהי"ת


   לב העברי.
   בא וראה כמה יפה ונפלא כוחה של הלכה. שהרי הבאת כאן שמועה מרבינו החפץ חיים. גדול עולם וכו' וכו' וכו'. ועדיין, בכוחה של הלכה אפשר להכניס את האמרה הזו לתבנית, ולהסיק ממנה הנהגה למעשה.
   כי פשיטא, שאשר אסור לגעת בפצוע מסוכן, הוא אך ורק כשיש בכלל רופא מומחה בנמצא. אבל כשלא יגיע רופא מומחה, ואתה הוא זה שכאן, האם תוכל לישב באפס מעשה, ולפטור עצמך מלאו דאורייתא דלא תעמד על דם רעך? אז בסיידר, ניתוח אל תעשה, אבל שים חוסם עורקים היכן שצריך, וחבוש וחטא היכן שידך מגעת -ועוד כמה כללי עזרה ראשונה פשוטים, וגם השקה את הפצוע במים למען לפחות הקל מעט על סבלו, והנח מעין אוהל מעליו, למען שמור אותו מאור השמש וכו'. 
   את אותו משפט בדיוק, אם בדקנוהו באמת מידה הלכתית, מצאנו לומר בדיוק ההיפך...

_________________

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות  

וכשמת הגוסס מניחים ידיהם על ראשו ואומרים:

ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

ובעת קיום מצוות "שב ואל תעשה" נוהגין לאמר בזה הנוסח:
"הח"ח אמר - כלל ישראל גוסס, מי שאינו רופא מומחה ונוגע בגוסס הרי זה שופך דמים.
ואם בזמן הח"ח כך, אנן יתמי דיתמי כ"ש."

יעקב

תחושת הלב, לדעתי, אינה מדריך מספיק.

ולא עוד, אלא שממה שאני זכיתי להכיר גדולי תורה, הם אינם ניגשים לדברים בצורה כזו.

יש להם חשיבה, ויש להם בדיקה.

אמנם, יתכן שהם, כפי שכתבו פה ושם באשכולות, מסתמכים על הגישה של "אנו נעשה את שלנו והשאר בידי שמים".

כלומר, יש כאן מחשבה ואיסטרטגיה שמיוסדות על כללים הלכתיים. אנו, אתה ואני ועוד כאן, ואולי גם בקרב הרבנים (ראה באשכול על "מי לנו") סבורים שהם טועים. ועוד איך הם טועים לפעמים, לפי ראות עינינו ושיקולינו.

אבל הם אינם עושים זאת מפני שהם מזלזלים או בורחים מאחריות. הם פשוט מחזיקים בסדר עדיפויות אחר וסבורים שהעולם מסור בידי ה', ולהם יש תפקיד לשמור על הגחלת ולא לספק פתרונות פרנסה או לאפשר לחברה להרגיל את עצמה למאה ה21.

ולמעשה, זה להפך. בעבר כתבתי כי לדעתי הרב שך אימץ את הדגם של החתם סופר, וראה כאידיאל בניה של גטו חרדי מבפנים. זה הקו המאפיין ביותר את פוסקי דורנו, בין אלו שהתמלכו בכוח עסקנים ותקשורת, בין אלו שהתמלכו בכוח, בין אלו שמגיע להם מצד יכולתם.

וכך הם מתבססים על העקרונות האלו, לפי דעתי:

א. לא עליך המלאכה לגמור.

ב. הקב"ה מנהל את העולם ולא אני.

ג. צריך לשמור על מה שיש.

ד. צריך שהחיים היום יהיו כמה שיותר דומים לפעם.

ה. צריך לברוח מכל נדנוד של עבירה וספק. וצריך להרגיל לכך את הדור.

כמובן, ניתן לטעון כי מי שמונע על ידי שיקולים אלו, ומתעלם מהצרכים החברתיים, וממה שהם עלולים להוביל אליו, בעצם מגיע למצב שעליו נאמר "שגגת תלמוד עולה זדון". אולי.

אבל איני סבור שזו התחמקות בלתי מודעת. מדובר בתהליך שמחייב התבוננות פנימית והכרעה, וההכרעה היא שהחלק הזה אינו כה חשוב, ואפשר לוותר עליו (או שמי שזקוק לו כבר ימצא בעצמו פתרונות, כפי שכתבו כאן). ואם יש היתר, שההיתר יבוא מעצמו, ולא שחלילה יאמרו אותו בפה מלא.

מסקנתי היא שיש חסרון רציני מאד בגישה של אלו שמוחזקים לגדולי תורה בזמננו. וראוי היה להביא את השאלה של יעקב ותשובתי שלי בפניהם, כדי לשמוע את התירוץ שלהם. אולי הם צודקים? ואם לא, האם לא יודו על האמת?

(יכול להיות שאני תמים מדי?)

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו