.
.
מה לך פה, אליהו?
"אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא"
(בבלי מו"ק כו. )
"תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה."
(בבלי, ברכות ג. )
מה המקור לכך שאליהו הנביא לא מת, לאמירה שהוא חי? לידיעה כי הוא מתגלה מידי פעם?
התשובה הטריוויאלית היא, כמובן, אמפירית. מכך שהוא התגלה לאנשים לאחר מותו, ברור כי לא מת.
גם תאור עלייתו בסערה השמימה (מל"ב ח'), מותיר רושם של עליה ולא של מוות, למרות הדמיון לתאור מיתת משה רבנו (1) .
בנוסף לשני אלו, יש להזכיר את הפסוקים האחרונים בנביאים:
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.
וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם. "
הבה נחזור להתחלה.
"פגישתנו" הראשונה עם אליהו הנביא היא ישר לתוך המעשה. אין לנו תאור של ההתגלות הראשונה, או הקדשתו לנביא. שם אביו לא ידוע לנו (ולפיכך, לדברי חז"ל, אינו נביא בן-נביא), ורק שמו ומקומו ידועים לנו.
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב:
חַי-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר
כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי."
כך אנו מתוודעים לראשונה אל הנביא, ישירות מפיו. לא ידוע לנו מה המסר שבשלו הלך אל המלך. הוא אינו מפחד מהמלך, אינו חושש לאיים עליו, וגם אינו נרתע מכך שהוא לוקח על עצמו, לכאורה, את הבצורת. "כי אם לפי דברי".
ומייד, ה' שולח אותו אל נחל כרית, להסתתר במדבר ולשתות ממימי הנחל. לאחר זמן, הנחל לידו הוא חי, יבש. אין מים גם לנביא. גם אליהו, ישתתף בסבלו של העם כולו, הנאנק תחת קשיי הבצורת כמו המלך החוטא.
יש צורך להמחיש לנביא את הסבל, כדי שלבו לא יהיה גס בעונש שהושת על העם כולו. כמעט, הייתי מצפה לשמוע "ההיטב חרה לך על הנחל? " (2) .
לאחר שלוש שנים, מצווה ה' על אליהו להודיע על תום הבצורת. על התחלתה אין אנו יודעים על ציווי ה', אך על הסוף – הכתוב מפרש:
"וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. "
הסיפור ידוע, אליהו מכנס את העם אל הכרמל, הוא מצד אחד, ונביאי הבעל עם נביאי האשרה – 850 – מהעבר השני. העם, צופה במחזה.
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר:
עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים
אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו
וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר"
שתיקת העם כאן משמעותית, ואנו יודעים את המשך הסיפור, המסתיים בנחלי דמם של 850 נביאי השקר ששחט אליהו.
איזבל, פטרונית ה-850, מאיימת, ואליהו בורח אל המדבר. למעשה הדבר נראה כאילו אליהו, שוב, כמו יונה, מבקש לברוח משליחותו.
ואם כבר אמרנו כמו יונה, שימו לב:
"וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד
וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת
וַיֹּאמֶר: רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי."
וממול:
" וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' ... וְעַתָּה ה', קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי: כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. "
ואני רוצה להדגיש – הוא בורח מקום הישוב אל המדבר. משלח את נערו ורוצה להפרד מעולמם של בני האדם.
ה' לא מתכנן עדיין לסיים את השליחות של אליהו, ולפיכך, במקום למות תחת הרותם, מתעורר אליהו למגעו של מלאך:
"וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל.
וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם. וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב.
אליהו חוזר לשכב. לאחר שהשביע את רעבונו והרווה את צמאונו, הוא שב להתנתק – כמי שמכסה את ראשו בשמיכה ומנסה לישון כדי להתנתק מהעולם. אולם למלאך יש שליחות אחת, והוא אינו מוותר עליה:
וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר: קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ.
וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה, וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב."
טוב, כאן כבר עזבנו את יונה ועברנו אל הדמיון והשוני למשה רבנו. 40 יום ו- 40 לילה, הר חורב, ואם זה לא מספיק – אז גם נקרת הצור מפרשת כי תשא נמצאת – "וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם". המערה היא נקרת הצור.
שמתם לב ששוב הוא הולך לישון? או שאולי מדובר בשני המקרים בעייפות פיזית, פעם בשל הבריחה מאיזבל ופעם בשל הליכה של 40 יום?
אולי, אך כאשר שינס מתניו והשיג את מרכבת אחאב בריצה, לא ציין לנו הכתוב עייפות כלשהי.
אליהו, שביקש למות ולהפסיק את שליחותו, מקבל את ההזדמנות שלו לשטוח את בקשתו/טענותיו:
"וְהִנֵּה דְבַר-ה', אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.
וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי - וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."
מאחר והסיפור מוכר, אבקש להאיר רק כמה נקודות, אולי מהפחות מוכרות:
המעבר של אליהו מדיבור בגוף שלישי (קינאתי לה') לדיבור אל ה' כאל נוכח – "בריתך".
ה' מגיב לדברי אליהו:
"וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה'
וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' –
לֹא בָרוּחַ ה'
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ –
לֹא בָרַעַשׁ ה'
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ –
לֹא בָאֵשׁ ה'
וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה
וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר:
מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ."
לפני שה' שואל שוב את אותה השאלה, הנה ה' עובר – ואיזה מעבר! ואז, שואל ה' שוב באותן המלים בדיוק. מעין מתן מועד ב' לאליהו. שאלתי מקודם וענית את התשובה הלא-נכונה. נסה שנית.
ואליהו? איך אליהו עונה בפעם השניה?
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."
אותה שאלה – אולה תשובה.
כמעט אני מתפתה לכתוב כי מי אשר לא ירא את אחאב וחמת זעמו, אינו ירא אף את ה', שעתה – בפעם השניה – מעיז ומשיב בדיוק באותה הצורה.
אולם לדעתי, מתגובת ה' לתשובתו השניה, ניתן להבין את תשובתו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ--עַל-אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ...."
ה' מבקש מאליהו לשוב ולבחון האם הוא מסוגל להמשיך ולמלא את שליחותו כנביא. נביא, צריך לדבר אל בני אדם. לראות את קשייהם ומצוקותיהם, להשתתף עמם בצערם כמו בשמחתם. נביא אינו יכול לחיות בנחל על כלכלת העורבים או על עוגות המלאכים. הוא גם אינו יכול להיות קנאי יתר על המידה.
אליהו, מצד שני, כאילו אומר לה': זה אני. אני כבר במדרגה אחרת, ואינו שב למטה אל שאר האנשים.
כתגובה – הוא מפוטר.
"מפוטר", משום שאין כאן את המשמעות המודרנית למלה זו. יש כאן הודעה על שלוש המשימות האחרונות – והאחרונה שבהן היא למנות את המחליף שלו.
אליהו, שהבין כבר את כוונת ה', מחליף את הסדר. הוא ממנה את אלישע למחליף, ואת שתי המשימות הבאות – הוא מעביר לאלישע.
אליהו לא מת. הוא עולה בסערה השמימה, משום שהארץ נתן לבני אדם, והוא ניתק עצמו ביודעין מבני האדם ומחייהם. מבחירה. המדרש קבע לו עונש על אמירתו בהר חורב "כי עזבו בריתך", והסביר בכך את נוכחותו בכל ברית מילה "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"(3) .
אז מה היה לנו עד עתה:
דמיון למשה רבנו, מעשה דומה ליונה הנביא, התרחקות מבני האדם והתקרבות לעולם המלאכים, והאמירה כי חזרתו לכל ברית מילה היא עונש.
אולם פרט לנבוא העתידית של מלאכי, מניין כי אליהו לא מת?
זה, כבר נעוץ בפשט מפורש בספר דבה"י, באיגרת שהגיעה אל מלך יהודה:
"וַיָּקָם יְהוֹרָם עַל-מַמְלֶכֶת אָבִיו, וַיִּתְחַזַּק, וַיַּהֲרֹג אֶת-כָּל-אֶחָיו בֶּחָרֶב, וְגַם מִשָּׂרֵי יִשְׂרָאֵל.
בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה יְהוֹרָם בְּמָלְכו,; וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. ...
... וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב, מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: ... "
מבחינת השנים, אנו כבר כמה וכמה שנים לאחר תקופת הנביא אליהו. וכפי שהסביר הראב"ע (בפירוש על מלאכי), לולא אליהו עצמו שלח באותה העת את האגרת, היה צריך לכתוב כי "ותימצא", או משהו מעין זה המעיד כי אליהו הכין את האיגרת שנים רבות לפניכן, ולא כך היא.
וכדברי הראב"ע – ופעמים רבות שנראה בפני רבותינו.
(1) לגבי חנוך, ראו פירוש הראב"ע, כי חנוך נפטר, וכי התאור "לקחו ה'" אינו אלא אמיה סגנונית גרידא.
(2) כלומר, כפי שאמר ה' ליונה הנביא לגבי הקקיון.
(3) דומני כי הציטוט לקוח מפרקי דר"א, אולם אינני בטוח. השוואות בין עמידת אליהו הנביא על דעתו לבין עמידת רבי אליעזר על שלו – גם במחיר הנידוי, תתקבלנה בברכה בהמשך הדיון.
(4)
