'כשהשמש שוקעת, גם אנשים זעירים מטילים צל ענק ושחור' הציטוט חזר שוב ושוב במוחו הקודח של יוסי. הוא קם ממקומו וצעד לספסל הנגדי באיטיות, אולי כדי להרוויח זמן, אולי כדי להביט בפני הרבנים בטרם הוא ניגש אליהם.
הרבנים שדברו ללא הרף לפתע עצרו. הם הסתכלו על יוסי במבט עוין, מבט שקורא לך להעלם מהמקום.
יוסי לא ידע מה עליו לעשות, הוא שקל את האפשרויות:
א- להמשיך בהליכה, הרי מה הוא כבר יגיד להם- "אתם לא מתביישים ככה לרכל על אבא שלי?" זה נשמע תינוקי מגוחך ופתטי.
ב- להוכיח אותם על חטא לשון הרע. אבל הם מן הסתם יסתודדו בינם לבין עצמם מספר שניות ויגידו לו. "אתה לא מתבייש להעיר לרבנים? תתקן את עצמך".
הוא התקדם, עוד שתי צעדים הוא כבר יוכל לעמוד לצידם, הוא צעד.
"יוסי, בוא מהר!!" שמע צעקה מאחריו, הוא הסתובב חדות, מאיר סימן לו לגשת אליו בבהילות.
הוא הגיע למאיר "מה נסגר איתך?" שאל.
מאיר התכופף וסימן ליוסי לעשות כמוהו, יוסי התכופף ולחש "למה אתה מתכופף?"
מאיר הציץ דרך החרכים בספסל. "אתה רואה את המשגיח?" שאל.
יוסי נדרך "איפה הוא?" הוא תר בעיניו, סקר את הגן הגדול בעיניו, דמותו השפופה של המשגיח הייתה קרובה אליהם, והמשיכה להתקרב.
מאיר ויוסי עצרו את נשימתם, בסוף כל סוף פגישה עם המשגיח באמצע גן ציבורי לא מבשר טובות. המשגיח הגיע לספסל עליהם יושבים הרבנים.
-"שלום עליכם רב דוב, מה שלומו?"
-"ב"ה יום יום, מה מעשיכם כאן?"
-"דאגה בלב ישיחנה כתוב כבר?"
-"אהה..."
-"אתה מכיר את הבחורים האלו?" הרב הסתובב ובא להצביע על הבחורים בספסל, אבל כמו האדמה בלעתם, לא היו בסביבה. הרב בלע את רוקו והפטיר. "לא, טעות, אני מבולבל היום"
-"אתה לא מבולבל!! הם היו כאן לפני דקה"
-"צודק, אבל הם לא כאן"
-"אולי הם כאן?"
-"אתה רוצה לערוך חיפוש בגן? עזוב אותך מזוטות.."
-"צודק, אין לי כוח וזמן מיותר"
יוסי ומאיר נשמו בהקלה. המשגיח המשיך להתקדם אט אט בעליה התלולה כאילו כל העולם שלו.
הם קמו במהירות ובמשנה זהירות מהעפר, גבו של המשגיח היה מופנה אליהם, הם פסעו אל הצד השני של הגן בזריזות.
-----
בתוך כל ההמולה סמוך לחדר האוכל בישיבה עמד אליהו שפיצר.
מטר שאלות ניתז עליו, הוא לא ידע מאיפה להתחיל כי הוא בעצמו כמעט ולא ידע דבר, מחילופי הדברים הקלים ששמע, שכלו המחודד הבין שסילקו את פורטלסון מהישיבה.
כולם דיברו בקול, העלו השערות, זרקו לחלל האוויר שמועות שכלל לא מאומתות. לפתע הוא הרגיש דחיפה חזקה בכתפו הימנית. "שפיצר, מה קרה שם?" עצביו התלקחו וניצוצות כעס עיניו זרו, הוא הסתובב וראה את שמואל משיעור ב'. "על סמך מה אתה דוחף אותי, הה??" שאל בכעס
שמואל נבוך, כולם אוטומטית היפנו את ריכוזם אליו. "כלום, בסך הכל אני רוצה לדעת מה קרה!! מה אתה מתנפח, שוויצר!!" ירה בבוז.
שפיצר דחף את שמואל, והטיח אותו בחוזקה על הקיר הסמוך. "תיזהר!!" סינן. "אין לי ראש לשיגעונות של השיעור הדפוק שלך, יש מבין?"
שמואל התכרבל בתוך עצמו. "בסדר, מצטער.. מה אתה רוצה?"
שפיצר המשיך להלום בו
אגרוף-
בעיטה-
בעיטה-
אגרוף-
שמואל לא הגיב ונשא את כאביו בשתיקה.
בקצה הקומה עמדו מספר בחורים משיעור ב', הם הבחינו במכות ששפיצר מכניס לחברם, הם לא השתהו ומייד רצו למקום.
"מה אתה נוגע בו? באיזה רשות אתה מרביץ לו?" התפרצו, ותבעו לדעת.
שפיצר עצר לרגע, מביט איך שמואל סובל בדומיה, הוא נזכר במכה ששמואל העניק לו ורוחו הקרבית שבה אליו ביתר שאת. "מה אתה מתערב?" שאל את הבחור שבא להפריד. הוא דחף אותו והפילו אל הרצפה הקרה.
הם היו ששה ואילו שפיצר היה לבד במערכה. מנגד, הם באו כדי ליישר את ההדורים ולהפסיק את המריבה, לכן הם לא הרימו ידם על שפיצר.
שפיצר יישר את צווארונו שהתקמט, זקף את גבו, הביט על כולם במבט מתנשא ומזלזל ועזב את המקום בחטף, הוא טיפס במדרגות לכיוון חדרו בקומה שלישית.
כל הנוכחים התאספו סביב שמואל. "מה קרה לך?"
שמואל רצה לגרש את המטרידים. "כלום, טיפה הוא לא הבין אותי נכון.."
הם המשיכו במטרה אחד, לדעת מה קרה, ויותר מכך, למה.
הוא הבין שאם לא יספר לא יניחו לו, הוא החליט לספר. "דחפתי את שפיצר, הוא לקח את זה קשה וזהו, טוב?"
האספסוף צמא האקשן התפזר לאט ונבלע בחדר האוכל.
לאחר שעתיים
בית המדרש המה בחורים, כולם התגודדו סביב אליהו שפיצר ועל פניהם הצטייר דוק של תמיהה
בליל משפטים נפוצו לכל עבר
-"לא יכול להיות.."
-"איך הוא עשה דבר כזה"
- "מי היה מאמין..".
אליהו עמד באמצע והסביר את מה ששמע. הוא פתח בזאת "דבר ראשון, זה בכלל לא בטוח ומאומת"
דודי קטע אותו. "מה לא בטוח? אתה מוכר פה לוקשים?"
אליהו התיישב על הספסל. "לא מוכר לוקשים, אני אומר שהרב כהנא לא אמר לי.. סך הכל שמעתי בפוקס"
אריק נאנח. "אתה יכול לסדר את הדברים מההתחלה עד הסוף?".
אליהו שפיצר הביט בכולם מספר שניות, ערך סבב אחד אחר השני לראות מי הם העומדים מולו. "טוב, הרב כהנא שלח את פורטלסון מהישיבה, זה שהוא עף זה נו.. הוא לא שפיץ או מתמיד, התהייה האמיתית היא למה?? שמתם לב שהוא לא עשה בלאגנים או משהו כזה"
כולם הנהנו בשתיקה, מחכים להמשך דבריו.
הוא השתהה מספר שניות והמשיך. "לי נראה בגלל שמישהו דפק אותו לרב"
אפרים השקט התערב לפתע. "למה נראה לך שמישהו ילשין עליו לרב?"
"סכסוך או משהו כזה" דודי הביע את דעתו.
"יכול להיות.." אמר שפיצר, הוא קם ממקומו בתנופה. "אבל צריך לתפוס את אותו 'מוייסר' ולזרוק אותו לכל הרוחות, מה יהיה עם פורטלסון, היכן הוא ילמד, מי ידאג לו.. נמאס לי מהאנשים האלו!!" אישוניו התכווצו בחמת זעם ואצבעותיו התנופפו לכל עבר.
"אני רוצה לדאוג לו אישית, לעזור לו למצוא ישיבה" הכריז שמואל.
שפיצר חייך אליו. "אז סולח לי, חבר?"
שמואל הסמיק במבוכה. "סולח, זה בסדר..!"
שפיצר הרים את הקלסר הכבד שלו מהסטנדר והלך לעבר הבימה, הוא שלף את עט הפרקר והתחיל במלאכת הכתיבה.
***
-"יוני, היום אתה יוצא מבית החולים.."
-"שמעתי כבר, אלף פעם את אומרת לי, אמא... הבנתי!!"
-"אני יוצאת רגע למלאות טפסים.. תאכל בינתיים את המעדן שהשארתי לך על השולחן"
-"אוקיי.."
מבט קל על השעון הבהיר לי שנותרו לי פחות מארבע שעות לצאת מבית החולים.
לא ידעתי אם עליי לשמוח או לבכות.
מן הרגיל עליי לשמוח, הרי אני סוף סוף משתחרר מהמקום הארור הזה, מהאחיות שמחייכות תמיד את אותו חיוך קפוא ומרגיז, מהאוכל הלא טעים (בלשון נקייה), מהמבטים החתומים של החולים ומכל ההווי המונוטוני והאפרורי הזה.
ומצד שני, אנה אני בא? אין לי מסגרת שאליה אני מתעתד להיכנס, הכל סוגר עליי, לוחץ ומאיים.
אוף.
ניסיתי לנתב את מחשבותיי לכיוון אחר, לעת עתה.
'למה אתה בורח מהמציאות? אידיוט!!' הקול מבפנים גער בי.
'דייי כבר...!' הייתי על סף התמוטטות עצבים. מבטיהם המרחמים של אבא ואמא לא הוסיפו מעט שמחה במאגר הסיוטים במוחי, להיפך, המבטים הראו לי עד כמה מרחמים הם.
אני לא זקוק לרחמים!! רציתי לצעוק, רציתי...
הדלת חרקה. מייד יצאתי מחלומותיי, בפתח החדר עמד שוטר שעל פי הדרגות שקישטו את כתפיו מדובר במישהו רציני ממערכת המשטרה מעוטר בחיוך מאוזן לאוזן. "אתה יוני פורטלסון?" שאל בעליצות.
העמדתי פני קשוח והשבתי בזלזול. "כן, זה אני" הוא נכנס פנימה, אחריו עמדה שוטרת שבידה נח קלסר ובתוכו שכבו עשרות דפי פוליו.
הוא הרים כיסא מקצה החדר והתקרב אליי, הוא הניח את הכיסא והתיישב עליו. "אז מה שלומך ידידי?" שאל.
הבחנתי שהוא לא מנסה ליצור רושם חביב, ככה הוא מטבעו, אז החלטתי ללכת באותה מטבע, להיות עצמי. הסרתי את המדבקה מידי השמאלית ועניתי לו. "בינתיים בסדר, פחות או יותר.. יש טיפה בלאגן אבל זה לא קשור אליך"
הוא הביט בשוטרת. "למה את לא יושבת?"
היא סימנה בידיה שזה בסדר, הוא הסיט את ראשו אליי. "למה? תספר לי.. אולי אוכל לעזור לך, אל תזלזל באיש!"
התלבטתי. "טוב תראה, סילקו אותי מהישיבה-"
השוטרת הופתעה וירתה לעברי. "מה פירוש סילקו? על סמך מה מעיפים ילד ממקום לימודים?"
חשבתי מה עלי לעשות, יש כאן גם צד של חילול ה', בעצם לא. "הראש ישיבה החליט, בלי סיבה!!"
פניו של השוטר החייכן קדרו. "אתה בטוח במה שאתה אומר?"
"באלף אחוז!!"
השוטרת כתבה את הכל בדף הקופי שבקלסר, היא מצמצה בעיניה מספר שניות ואמרה. "זה חדש לי, אני אפנה היום לקב"ס הוא כבר יודע איך לטפל באנשים כמו הרב שלך" היא ביטאה את המילים "הרב שלך" בזלזול מופגן ופניה הביעו שאט נפש.
השוטר הציג את עצמו. "נעים מאוד, קוראים לי דן.. מצטער שלא אמרתי עד עכשיו" וטפח על שכמי.
השוטרת קמה ממקומה. "אני סיוון, שוטרת חדשה" וצחקה.
-"טוב, רוצה נתחיל לדבר על מה שרצינו?"
-"כן, בכיף...
-"אתה בחור טוב... אני לא מבין למה סילקו אחד כמוך. וסיוון, תכתבי את הכל, שלא יהיו בעיות"
סיוון הנהנה בראשה, ושלפה מתיקה עט אדום להדגשה. דן כחכח בגרונו ואמר.
-"אוקיי, תוכל לספר לי איך התאונה קרתה?"
-"זה נורא ארוך, אני מעדיף שתשאל אותי שאלות ואני אענה, זה בסדר?"
-"לא רק בסדר, בסדר גמור. אז ככה, למה בכלל נהגת?
-"זה היה דרך להימלט מאיזה מישהו שירה עליי..
-"כן, אני יודע.. למה הוא ירה?"
-"גם אני לא יודע, אבל נראה לי שהוא קשור לרצח של אחותי שיפי.."
-"סליחה??" דן כיווץ את גבותיו בתמיהה. סיוון העבירה מבטים ממני לדן, מחכה שאתחיל לבאר את דבריי.
-"אחותי נרצחה לפני חצי שנה בערך, יש סיכוי שהרוצח זה מי שירה גם עלי"
-"אויש, כנראה זה יהיה יותר מסובך ממה שנראה לי.. בכל אופן, כאן החקירה תעצור, כבר יבואו אליך שוטרים לקחת אותך לחקירה בתוך התחנה"
-"ואתה תחקור אותי?"
-"אם תרצה, בשמחה!"
-"אז אתם הולכים עכשיו?"
-"כן... להתראות חמוד, ניצור איתך קשר"
סיוון החזירה לתיקה את העט ואת הקלסר העבה. דן הסיר את משקפיו וקם מכיסאו, הוא לחץ את ידי ויצא את החדר בצעדים כבדים.
מייד בצאתם של השוטרים מחדרי פרצו הוריי כסערה פנימה. "מה הוא שאל אותך?"
ראיתי שהם לחוצים, חוששים מהלא ידוע להם. "ממש כלום, השוטר בן אדם נחמד והשוטרת כמעט ולא דיברה.. אתם סתם בלחץ"
אבא הבין שהוא סתם היסטרי. "ומתי אתה משתחרר מכאן?"
"אממ.." הבטתי בשעון הקיר. "עוד שעה בערך, אתה ממהר?"
"לא ממש... עוד שעתיים אני צריך לאסוף את ריבי מהגן, תבוא איתי היא בטח תשמח שהיא תראה אותך"
נזכרתי בריבי החמודה, שעד לפני שבועיים כל ערב הייתה נכנסת- יותר נכון לומר מתגנבת- לחדרי ושרה לי שירים שלמדה בגן, שאלתי את אבא "כבר כמה זמן לא ראיתי אותה?"
אמא התערבה. "אולי שבוע וחצי, היא הייתה פה פעם אחת"
השתוממתי. "מתי ריבי הייתה אצלי?"
אבא גירד את זקנו. "היית ישן באותו זמן, היא בכתה לנו, רצתה שתקום" אמר. הוא פתח את דלת המקרר והוציא בקבוק ספרינג. "רוצה לשתות?" הציע.
"אנל'א צמא, אמא את צמאה?" שאלתי.
"לא יזיק לי טיפה תות בננה" אבא התקרב אליה ומזג לה כוס שתייה. הוא נשען על דלת החדר. "התפללת כבר מנחה?"
"לא התפללתי" עניתי לו. "אני אתפלל בחדר, יש לי סחרחורת" שיקרתי.
אבא יצא את החדר בשתיקה, בבית חולים לא היה בכלל בית כנסת, היה מחסן של המנקות ששם החליטו אבא ועוד מספר שוהים בבית חולים להתפלל באופן קבוע, ולשם הוא צעד.
אמא הביטה בשעון הקיר. "רוצה שנלך כבר עכשיו?" שאלה.
סימנתי לה באצבעי שתחכה מספר דקות. היא הסתובבה וראתה אותי מתפלל וממילא שתקה, הנייד בתיקה צירצר בקול, היא ענתה.
-"אולי עוד חצי שעה אנחנו זזים
היא שתקה מספר שניות
-"מי דפק בדלת?"
על פניה היו אלפי סימני שאלה
-"כן כן, מייד כשאבא מסיים את התפילה אנחנו באים לבית."
היא לחצה על המקש האדום פעמיים, מביטה במכשיר שקועה במחשבות ומחזירה אותו אל תוך התיק. היא נראתה סוערת ומהורהרת ומן הסתם קרה משהו.
'אבל מה קרה?' הרהרתי לעצמי.
'תחכה טיפה, אתה מתפלל עכשיו, שכחת?' סנט בי הקול.
'לא שכחתי, אבל אני חייב לדעת מה קרה!' נלחמתי בעצמי.
'נראה לך שתוכל לעשות משהו בנידון? אם אתה חושב שכן, תדע שלא!!' השיב אותו הקול.
'אני יכול, ואני גם אעשה' החלטתי.
פסעתי שלושה צעדים אחורה, שפתיי מלמלו "עושה שלום..." בריחוף מה.
זה כמו הפעמים בהם אתה יודע שהתפילה היא לא תפילה, למראית עין אתה מתפלל, וזה לא שולל את האפשרות ששפתיך ממלמלות את התפילה, ישנה אפשרות שאכן אתה אומר את המילים, אך ללא כוונה, הקלישאה 'תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה!!' נדבקה למציאות בשעה זו.
התפללתי ללא כוונה, מוחי היה שקוע בדברים אחרים, יותר מכל עניין אותי תוכן השיחה שאמא דיברה.
התיישבתי על מיטת בית החולים הרעועה, התחלתי לקפל את דבריי ולהכניסם אל תוך התיק הגדול, אמא ישבה דרוכה על הכיסא והביטה בי במבט חלול, היא היססה אך שאלה לאחר מספר שניות של דממה.
"מישהו מבוגר חיפש אותך בבית!" אמרה לי אמא.
לבי צנח, הרגשתי את הפעימות גוברות בהדרגה, איך שהקרקע בוערת תחת כפות רגליי. "אמא, מי זה?" שאלתי, למרות שידעתי שזה אותו אחד שהביא לי את הספר; אותו אחד שגרם לכל שהותי בבית חולים הקודר; אותו אחד שגרם לסילוקי מהישיבה.
אמא הביטה בי כלא יודעת. "מאין לי לדעת מי הם חבריך.." פלטה בשקט. היא תחבה את תיק התפילין אל תוך המזוודה הריקה שנחה לצידנו.
אבא נכנס אל החדר שפיו מלא בטרוניה. "בית חולים כזה עוד לא ראיתי מימיי" אמר בכעס, הוא מצמץ בעיניו ונשא את התיק הגדול על ידו.
"אבא, חכה רגע!!" צעקתי.
הוא הניח את התיק על הרצפה. "מה קרה?" שאל בתמיהה.
"אני צריך להכניס אל תוך התיק, את הספרים שמקור התורה הביאו לי.." הוא דחף את התיק ברגליו.
"תודה אבא!" אמרתי.
אבא עשה עצמו כלא שומע ופנה אל אמא. "יש משהו חדש?" התעניין.
אמא ידעה שיש משהו חדש. "כן, איזה ברנש דפק בבית וחיפש את יונתן"
אבא הביט בי. "מי זה? מאיפה אתה מביא את כל היצורים הללו, הה?"
השפלתי את עיני, לא רציתי להיכנס אל תוך ריב מיותר.
שתקתי.
כעסו של אבא התלקח פי כמה כשראה שלא עניתי לו, הוא כנראה חשב שאיני עונה לו משום שברצוני להרגיזו, מה שכלל לא נכון. הוא צעק לי. "יוני, העיפו אותך מהישיבה, אני מחפש לך ישיבה, אתה הולך למבחן ועונה על כל השאלות, חסר לך שאתה לא עובר, מובן לך?" שאג.
לא הבנתי מה קורה כאן. "אני אעבור את המבחן, עכשיו מה אתה בעצבים?"
אבא בלע את רוקו. "למה אני בעצבים?" הא צחק צחוק ציני. "כי הילד שלי הולך בדרכי אחותו, הולך אל התהום, אל פי פחת" לחש בארסיות.
אמא עמדה בצד והזדעזעה. "איך אתה מדבר אל שיפי? אתה לא מתבייש?" נזפה בו. השריון שעד כה סימל אותה נשבר כקליפת ביצה ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה.
אבא הבין שהוא לא ניסח את המשפט נכון, אבל הוא לא התנצל. 'הכבוד יותר חשוב לו' אני בטוח.
אמא יצאה את החדר בחופזה, מסמנת לי בידה לגשת אליה, התקרבתי אליה מרחק שתי צעדים. "אבא טיפה בלחץ, אל תתייחס אל מעשיו, כל אבא היה ככה עושה במצב כזה!!" היא ליטפה את שערותיי. "אני בחוץ, תארגן את הדברים ותבואו לרכב" אמרה ונכנסה אל המעלית שהייתה פתוחה.
***
רוי נשען על הקיר בכבדות. הוא הפך את כובע הנייק שלו פעם נוספת, מביט בבבואתו דרך המראה בקומה ראשונה של הבניין.
הוא טיפס במדרגות באיטיות משוועת, ולפתע עצר.
הסלולארי שלו רטט, הוא הניף אותו נגד עיניו.
'בוס מחייג אליך' נראה מהמסך. הוא לחץ על 'סנד'
-"הה?"
-"באיזה קומה הם גרים?"
-"קומה שלישית?"
-"בסדר, שמעתי שמעתי.. טוב, ביי"
הוא סגר את המכשיר, מביט בו בעגמומיות והחזיר אותו לכיסו.
הוא כבר עמד מול דלת עץ שבמרכזה היה כתוב
כאן גרים בכיף משפחת פורטלסון.
לרגע תהה איזה כיף יש להם בחיים, הוא חייך בשטניות ודפק על הדלת.
את הדלת פתחה נערה בגיל שבע עשרה. "כן, מה אתה צריך?" תבעה לדעת.
הוא הסתיר את צחוקו.
'מה אני צריך??'
'המון אני צריך, אידיוטית!'
הוא השיב לה בעדינות ככל שיכל. "אני צריך את אח שלך יוני"
היא סובבה ראשה לסלון. "ריבי, תחזירי את הכוס למטבח, מהר!!" פלטה במהירות. הוא ראה ילדה קטנה רצה עם כוס בידה ונבלעה בבית. היא החזירה את ראשה אליו. "אממ.. יוני לא כאן, הוא עדיין בבית חולים"
עיניו התעגלו. "עדיין בבית חולים?" התפלא.
היא הרכינה את ראשה. "כן" הפטירה לקונית, וטרקה את הדלת.
הוא ירד במדרגות השיש בניחותא, את עיניו צדה תמונה של שקיעה, ונץ דואה ברקע הסגלגל-כתמתם. הוא התמקד בתמונה מספר שניות. פלט "אוווהווו" קצר והמשיך לרדת במדרגות.
מן העינית הציצה נעמה וטלפנה לאמה, היא חיכתה מספר שניות.
-"אמא, מתי אתם באים?"
-"אולי עוד חצי שעה אנחנו זזים"
-"איזה אחד שנראה בכלל לא יהודי דפק בדלת וחיפש את יונתן"
-"מי דפק בדלת?"
-"אמרתי לך, אחד גוי נראה כמו המפחידים האלו בסרטים, בואו מהר הוא עדיין בבניין"
-"כן כן, מייד כשאבא מסיים את התפילה אנחנו באים לבית."
היא ניתקה את המכשיר והחזירה אותו לעוגן. ידיה ווידאו שהדלת נעולה בכל המנעולים שיש, היא הציצה שוב מהחרך בדלת.
הוא המשיך לרדת במדרגות, בידו הייתה.. סיגריה? לא, זה נראה יותר כמו סיגר! מה זה? טוב, לא משנה.. זה לא משנה, הוא לפתע עמד במקומו וסובב את ראשו לכיוון הדלת.
היא עמדה נטועה למקומה, ממאנת להקשיב לקול הזועק לה לזוז מהעינית, להתרחק.
הוא המשיך להביט מספר שניות, נועץ מבטו בדלת העץ. רעשים עמומים נשמעו מהקומה הראשונה.
החלון שבחדר מדרגות שהוביל לתקרת הכניסה לבנין שמטרתו היה לאוורר את יושבי הבניין נתפס לשימוש אחר, רוי קפץ פנימה והתחפר בתוכו בזריזות, הוא מישש את הלכלוך הרב שנצבר שם והתלבט אם עליו לקום או להישאר בטינופת, סביבו היו משקופי ברזל חלודים, דפים מקושקשים, ולכלוך שהצטבר במשך השנים, הוא התכסה בזה. כשידע שאין סיכוי שימצאו אותו, נשם בהקלה.
הרעשים מחדר המדרגות התגברו והתעצמו. "אבא הבאת משטרה?"
הוא שמע גיחוך קל. "לא משטרה, ...... צריך"
הוא ניסה להרכיב את המשפט, מן הסתם המשפט האמיתי היה. "לא הזמנתי משטרה, באמת שלא צריך" ככה הוא שיער.
הקולות הלכו והתרחקו, נשמעו מעומעמים ומטושטשים יותר ויותר. הוא ניער את האשפה שהייתה כרוכה סביבו במאמץ.
רוי הינו אדם אסטטי ונקי, תמיד נודף ממנו ריח מי קולון, אולי הוא נדבק דווקא לחברות הזולות, אבל הרצון להיות מסודר ונקי, עזר לו רבות בעבודתו.
הבוס בתחילה סירב לאפשר לו להתקלח כל יום פעמיים, גם בחורף. אך לאחר שראה מה התוצאות הניח את הנתונים מול עיניו ושקל מה עדיף.
היה ברור שעדיף לאפשר לו להתקלח גם שש פעמים ביום, העיקר שיהיה יעיל, כמו תמיד.
הוא עדיין נותר במקומו, האינטואיציה שלו הורתה לו להישאר לפחות עוד עשר דקות. בדרך כלל אנשים צוחקים על בעלי אינטואיציה שמקשיבים לקול הזה.
לדוגמא: אתם יושבים עם חברים איזה ערב, משחקים דמקה או איזה משחק חשיבה אחר, ופתאום ללא התראה אתם מרגישים משהו משונה שדורש ממכם לקום ולצחצח את הנעליים.
עכשיו, מה תגידו לחברים? אני הולך לצחצח נעליים?
הם יגחכו בשקט (או שמא בקול) למה אתה מצחצח נעליים באמצע החיים, נכון?
אז אתם תתרצו שאתם הולכים 'רגע-אחד' להתפנות, וכמובן, איך לא, תלכו לצחצח נעליים, מסכימים איתי?
ואז שאתם נכנסים לחדר אתם רואים את נר החלב שקניתם יום לפני מוטה על צידו, וטיפות שמן נוזלים על מיטתכם. יכול להיות ש...
המיטה תתלכלך. וכידוע, שמן לא אוהב להתנקות.
או ח"ו עלולה להתפרץ שריפה.
אתם תודו לאינטואיציה שעזרה לכם ותחזרו לסלון עם הבשורה.
אחרי מעשה- אתם תפרסמו לכולם שהצלתם את הבית משריפה בזכות האינטואיציה.
לפני מעשה- תתביישו לומר בכלל שהלכתם בגלל האינטואיציה, אתם לא הוזים, נכון?
רגש האינטואיציה היה אחד הצדדים החזקים באישיותו של רוי, מהסיבה הזאת הוא נשאר עדיין בתוך המחבוא.
לאחר שתי דקות שנידמו לו כנצח הוא שמע צעקות מהקומה התחתונה.
'מה זה?' תהה. הצועקים טיפסו במדרגות ואי אפשר היה להתעלם מהרעש, הוא שמע אותם מתקרבים, הם עצרו סמוך לחלון בו שהה, הוא עצר את נשימתו, לחץ אימים, פחד מההמשך, במידה ויתגלה.
לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני לא אפחד!!!!!!!!!
הוא שיחרר אוויר מגרונו, ניסה לייצב את קצב נשימותיו הסוררות. תכנן מה עליו לעשות במידה ומחבואו יתגלה. הוא חכך ידיו זו בזו, ניסה להרתיח את דמו במידה ויצטרך להתמודד איתם.
דמויות אביו ואמו יושבים בסלון ונלקחים על ידי כוחות המשטרה נחרטו היטב בזיכרונו וצפו בבהירות מול עיניו, דמו רתח. הוא הרגיש שהוא יכול- הוא יכול לנצח- להימלט מהמקום המזוהם הלז.
'אל תהיה מדומיין' צחק עליו הקול הפנימי.
'תשתוק בבקשה!!' ניסה להשכיח את הדיבורים שאין לו שליטה עליהם.
המבע המבוהל של נעמה התפרש לו למפרע למפתח לכל הצרות.
הוא ניסה לייצר תרחיש:
הוא דפק בדלת- נעמה פותחת- טיפה מבוהלת, אבל מראה שאינה מפחדת- הוא מחפש את יוני- הוא לא נמצא- היא טורקת את הדלת- כנראה מציצה עליו מן העינית- מתקשרת להורים- מזמינה משטרה.
והנה אני פה------
איך יוצאים מהסבך? זהו, שאם יש שתי ניידות הוא במלכוד. אם יש אחת זה בסדר.
הוא תפס בקצה הקרטון שהסתיר את פניו והרימו כדי שיוכל לראות מה מתרחש מחוץ לד' אמות של החלון, מדי שוטר כחולים היו במרחק שלושה סנטימטרים מהחלון, כך שמנעו ממנו לראות מה הולך בחוץ. הוא שם אוזנו כאפרכסת ורצה לדעת אם השוטר לבד או יש צוות של שוטרים.
רעש טפיפות רגליים נשמע, הוא מייד החזיר את הקרטון אל פניו.
"איפה הוא? בחלון?" שמע צעקה מחדר המדרגות.
Game over??
לא, לא... אסור לוותר!! הוא הבין שכלתה עליו הרעה.
או עכשיו או----------
ביציאה מהכלא.
הוא היה בגובה שתי קומות וחצי מהקרקע, רעש השוטרים המתקרבים הלחיץ אותו, עליו לפעול בזריזות.
'הלו, זה שתי קומות!! אל תהיה מטומטם!!'
'מטומטם אתה....'
קפיצה מגובה כזה יכולה להוות כישלון חרוץ, נפילה על עצם לא במקום, פירושה: בית חולים ואחריו בית משפט.
מאידך, אפשר גם ליפול על כפות הרגליים בתנוחה מאוזנת שלא תגרום לחבלות, המינימום יכאב, וזהו.
או.....
שאפשר להחליק דרך המרזב, הוא לקח את הסיכון, הוא כרך את ידיו סביב המרזב החלוד והתגלש למטה..
מן הבניין יצאו לפתע שתי שוטרים.....
