הגנה מן הצדק

בןאיש,
אתה מזהה את ההגנה מן הצדק עם חוקים שמהותם אינה אינהרנטית. לדעתי הזיהוי הזה אינו ברור, וככל שהבנתי הוא גם לא נכון.
אני הייתי דן בשאלה של 'עבירה לשמה', שבה מקבל עובר העבירה 'הגנה מן הצדק', כלומר שלא צודק להעניש אותו (ואולי אף יש לשבח אותו), למרות שעל פי החוק הפורמלי הוא עבריין.
חוקים שעניינם לא אינהרנטי הוא חוקי סמכות למיניהם ('לא תסור'), ואולי חוקי סדר הדין. מדוע זה קשור להגנה מן הצדק שהיא במהותה עיקרון מטא-משפטי, כלומר עיקרון שמצדיק חריגה מן ההליך והחוק החקוק בגלל שיקולים מטא-משפטיים.
זה דומה קצת ל'עקרונות' של דבורקין וכדו', שנכנסים לתוך ההליך וההכרעה המשפטית, וכך נעשה גם אצלנו ובכל מערכת במידה זו או אחרת (אצל אלו שאינם פוזיטיביסטים קיצוניים).
השאלה האם נכון לחוקק חוק כזה, או שמא להותיר זאת לשיקול דעתו הלא פורמלי של ביהמ"ש, שעד כמה שאני מבין עושה זאת בדרכים שונות גם לפני שהיה חוק, זוהי כבר שאלה אחרת.
אנחנו מכירים חוקים שלא נאכפים וכתבי אישום שלא מוגשים בגלל היעדר עניין לציבור (כמובן ה'ציבור' כאן הוא היועהמ"ש, כמו ש'האדם הסביר' היה עד לפני זמן קצר אהרן ברק, שהרי בחלק מהמקרים היה עניין גדול מאד לציבור, וזו רק היתה דרכו לנטרל את אילוצי החוק שלא נראו לו). גם זו דוגמא דומה להגנה מן הצדק (או שלא מן הצדק).

אוסיף ואומר שההיפך הוא הנכון: הגנה מן הצדק דווקא מתבטאת במקרים שבהם המהות האינהרנטית עומדת בניגוד למה שעולה מן החוק הפורמלי. כאשר לא צודק ליישם את החוק זה לא אינהרנטי? זה אמנם מטא-חוק ולא חוק (לדוגמא: חשוב על יישום של העיקרון הכלול בו עליו עצמו), אבל מדוע אתה לא רואה בו תוכן אינהרנטי?

רבנו מיכי האריך בזה ב"צוהר" ודעתי כדעתו, נמצא אחד מהם קרוב או פסול זה גם מטפיזיקה.

כנראה טעיתי ויש נימוק טכני ל"הגנה מן הצדק":  הרי בשביל לחקור שוטרים צריך מחלקה לחקירת שוטרים, וכדי לחקור את הנ"ל צריך מחלקה לחקירת חוקרי שוטרים וכך ברגרסיה אינסופית. כדי לצמצמם את הבעייתיות עדיף להפעיל כלפי המשטרה עצמה הרתעה לא פלילית בדמות "הגנה מן הצדק" לנאשם.  עד כאן לפי הגדרת הפרקליטות "שמירה וריסון התובע". (אני רק תמה על השם "הגנה מן הצדק" , הרי מוותרים על הצדק בשביל הרתעת התביעה להבא)
לגבי הגדרת הכנסת , לשיטתך: "שיש צורך כללי לאזן בין הכוחניות הדורסנית של התביעה ושל הפרקליטות בפרט, לבין המעמד המתגונן והחלש של הנתבע והסניגוריה". זה מקרה מובהק שבו עושים את המערכת נכה, ואז עושים קביים. הבעיה היסודית היא שהתביעה היא בידי המדינה בעוד הסנגוריה היא בידי הנאשם לפי יכולתו הכלכלית. צריך שלפחות במשפט פלילי שהתביעה והסנגוריה יהיו שתי רשויות מטעם המדינה. עדיין אנשים יקבלו באופן מקרי שופט/תובע/סניגור מוצלח יותר או פחות אך לא תהיה אפליה על בסיס כלכלי, שגם פוגעת מראש בהרתעה כלפי עשירים. כמו כן: לא יהיה צריך לשחרר רוצחים לחופשי כדי לאזן את כוחנות התביעה.

ולדעתי גם לא במשפט התורני, שהמטפיזיקה שבו היא נטע זר.

עוד נימוק אפשרי  הוא "מטפיזי": אסור שמעשה רע (של שוטרים/תביעה) יעשה פרי במציאות, זה רמוז קצת בשם השני של "מירנדה" - "פרי העץ המורעל". בהלכה אפשר למצוא פסול עדות רשע, לא רק רשע דחמס שיש בעיה באמינותו אלא גם מחלל שבת וכיוצא בו. מדובר באותו עקרון, עם צעד אחד הלאה: אסור לתת לאדם רשע "לעשות פרי" במציאות. אבל לדעתי במשפט חילוני שמטרתו תיקון החברה לא שייכת כל המטפיזיקההזאת.

ולשאלתך, זילבר:

אכן מדובר במקרה שברור שהפושע פשע, ואף על פי כן מזכים אותו בגלל שהתביעה נהגה שלא כראוי. אין כאן ענין להעניש את התביעה (ויתכן שיעשו זאת, אך בהליך נפרד. בעדים זוממים גם מענישים אותם, ובנמצא קרוב או פסול לא מענישים). הכוונה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולתת לו סעדים חזקים שיביאו את התובעים לברר את תביעתם כראוי, ולצורך כך יש לבטל דין שבו התובעים לא נהגו כראוי.

יתכן שזהו גם ההסבר לכך שאם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול, גם אם היו מאה עדים ורק אחד מהם פסול, עדותם של כולם בטלה. הדבר נראה תמוה: הרי יש לנו מספר רב של עדים כשרים, ומה בכך שחלקם פסולים?

ה"למדנים" מסבירים שכיון שחל שם פסול בכת כל הכת פסולה. אם יש מישהו סבור שיש כאן משהו יותר ממילים ללא תוכן, פורמליזציה ללא רוח, הוא מתבקש להסביר.

להאמור יתכן, שכיון שבעדויות התביעה נמצא פגם, מבטלים את כל התביעה, בדומה להגנה מן הצדק שמאחר ובהשגת חלק מסעדי התביעה נמצא פסול, בטלה כל התביעה, גם החלקים הנכונים שבה, וזאת כדי להרתיע את התובעים שלא לעשות בכוחם שימוש מופרז לרעה.

זילבר, אני כבר גומר וחוזר אליך.

העקרון של פסילת תביעה לצורך מתן סעד לנתבע או לצורך ריסון הנתבע, יכול להסביר את דין עדים זוממים.

שני עדים שהעידו בבית דין, ובאו שני עדים אחרים ואמרו עמנו הייתם, העדות הראשונה בטלה ואף מענישים את העדים הראשונים במה שזממו לעשות לנאשם.

אף על פי שבהכחשה אין העדים האחרונים נאמנים יותר מהראשונים ושתי כתי עדים המכחישות זו את זו אין כאן עדות, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית, בהזמה העדים האחרונים נאמנים, וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה, שהרי שנים נגד שנים הם, ומה ראית לשמוע לאחרונים ולא לראשונים, אלא שגזרת הכתוב הוא. ויש שנתנו טעם לדבר, שכיון שהאחרונים מעידים על גופם של העדים הראשונים, הרי זה כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש, או שחיללו את השבת, שהם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך וכך, שהאחרונים הם עדים ואילו הראשונים הם בעלי דבר, כשאומרים על עצמם, ואין בעלי דבר נאמנים, מה שאין כן כשמכחישים את הראשונים במעשה עצמו, שאף הראשונים הם עדים, ולכן בטלה עדות שניהם, ואותה שאמרו חידוש הוא, לדעת רבא נאמר, ואין הלכה כמותו, או שזה עצמו הוא החידוש שהזמה נקראת הגדה על העדים עצמם, ואלמלא חידשה תורה היינו אומרים שאף זו כהכחשה על העדות היא. ויש מן הראשונים שהסביר כי רחוק הדבר יותר שישקרו המזימים מהמוזמים, כי המוזמים אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר ולכן הכניסו עצמם לשקר, אבל המזימים אם אין אמת כדבריהם איך לא ייראו מהמוזמים שיודעים שהאמת כמותם ויעידו כדבריהם אנשי אותו המקום בו היו באמת באותו הזמן. (אנצילופדיה תלמודית ערך הזמה).

להאמור ניתן להסביר, שהצורך בהאמנת האחרונים על פני הראשונים נובע מכך שנמצא פגם מהותי בעדות הראשונים, שכן נטען שבזמן שבו היה המעשה הם היו במקום אחר, ולצורך שמירת הסדר וכח הסנגוריה נקבע שעדות הראשונים בטלה וכו'.

תחילה יש להגדיר את הרעיון של חוק ההגנה מן הצדק, ואחר כך לחפש לו מקבילות במשפט התורני.

ישנם שתי הגדרות לחוק זה, ואני סבור שהבדלי ההבנות הם שהביאו להבדל בין תפיסת הפרקליטות לבין תפיסת הכנסת. הפרקליטות רואה בעקרון זה עקרון של שמירה וריסון התובע, שלא ישתמש בשיטות פסולות כדי להשיג את תביעתו, ולשם כך נקבע שאם ישתמש בשיטה פסולה במהלך התביעה תתמוטט התביעה כולה, על כל חלקיה, גם הצודקים שבהם. לצורך שמירת עקרון זה זה בקביעה שיעשה בו שימוש במקרים של פגיעה חמורה בצדק.

הגדרה שניה היא, שיש צורך כללי לאזן בין הכוחניות הדורסנית של התביעה ושל הפרקליטות בפרט, לבין המעמד המתגונן והחלש של הנתבע והסניגוריה. לצורך שמירת האיזון בין הכוחות ניתן לסניגורה סעד זה של אפשרות לפסול תביעות רבות אם רק ימצא בהן פגם, ולשם כך ראוי שסעד זה יורחב לכל מקרה שיש בו פגיעה מהותית בצדק, גם אם היא לא חמורה כל כך.

אני לא מבין כ"כ: אם התנהגות פגומה של הרשויות פגעה בברור האמת יש לזכות את הנאשם לא בגלל "הגנה מן הצדק", אלא בגללל שלא ברור שהוא אשם. אם לא הייתה פגיעה בברור האמתתרק התעמראות מיותרת וכדומה יש להרשיע את הנאשם ובמקביל להגיב פלילית/ משמעתית כלפי מי שלא פעל כדין.
לא הגיוני לזכות אדם שכבר ידוע שהוא אשם בגלל פגם בהליך, בפרט אם יש סכנה עתידית לצבור אבל גם אם לא. כידוע לצופי "חוק וסדר": בארה"ב נהוגה הלכת "מירנדה" לפיה אפשר להוציא לחופשי רוצח או אנס בגלל שחיפשו אצלו בלי צו וכוי"ב, ב"ה זה לא כך אצלנו. צריך להעניש את הפושע, ובמקביל להעניש את השוטרים שעברו על החוק, זה הכל.

תוקן על ידי nmzilber ב- 18/05/2007 10:38:02